טוב,
צהריים טובים,
מה שלומכם?
יונתן, איך אתה מרגיש?
ראיתי ישר שאתה בעניינים.
אנחנו בשיעור נפש הפרשה,
אנחנו רוצים לחיות עם הזמן,
שזה הוראה של אדמו״ר הזקן.
ללכת עם הזמן, והרבה הרבה חסידים עמלו כדי להבין את ה... לחיות עם הזמן, ללכת עם הזמן. הרבה חסידים לא הבינו מה מתכוון אדמו״ר הזקן, עד שהנכד גילה את הסוד, הוא אומר,
הסבא התכוון ללכת עם פרשת השבוע.
הפרשה, היא צובעת את כל השבוע, זאת שהייתה, זאת שתהיה,
ללכת איתה עם איזו עבודה.
אז שבוע שעבר,
כן,
דיברנו על דבר אחד. מה דיברנו שבוע שעבר?
מה הלכנו שבוע שעבר?
תכלית. תכלת, כן.
אני מקווה שמאז כבר כולכם הצטיינתם בפתיל תכלת.
והיום
אני רוצה,
תראו, אני אספר לכם את ההתלבטות בלהכין, ללמוד ביחד שיעורים בפרשות האלה.
יש כל כך הרבה אירועים.
כל כך הרבה דברים שצריך להתעכב עליהם. שאתה אומר לקב' ברוך הוא, בעזרת השם,
אני תן לי 120 שנה, ועד אז אני אגמור את הכול. כל כך הרבה דברים.
מטבע הדברים, יש גיבורים ראשיים, אברהם ושרה, יצחק, הם הגיבורים הראשיים של הפרשות. יש גם דמויות משנה,
כמו בפרשה הקודמת שיש לנו את לוט ואת הרן, כל מיני דמויות, הגר,
דמויות משנה. אני רוצה היום להתעסק דווקא בדמויות המשנה. לפעמים אתה לומד, לומד הרבה יותר, לומד דברים משמעותיים מאוד.
דווקא מדמויות המשנה,
שמסתובבות, ולא פחות מאשר הדמויות הראשיות.
אבל על כל פנים האירוע הוא ודאי אירוע גדול,
ודרכה של תורת החסידות שאנחנו לומדים כאן לאורה זה שאנחנו מנסים לחלץ מהלימוד הזה איזה שהן הוראות בעבודת הנפש שלנו כאן ועכשיו,
ואנחנו נצא היום בעקבות מילה אחת מרכזית עם כמה קצת מסביב, והמילה היא והתמהמהות.
זאת מילה מיוחדת, איך אני יודע שזה מיוחד?
אומר לכם אלעד, אחד מחשובי האברכים,
יש עליה טעם מיוחד, איך קוראים לטעם?
שלשלת.
שלשלת. המילה, הטעם שלשלת מופיע בעוד שני מקומות בתורה, איפה?
במקום אחד, אצלנו זה אחד, ויתמהמה,
זה הטעם,
ויתמהמה,
זה פעם אחת, פעם שנייה וימאן של יוסף,
ועם האן, ופעם שלישית וישחט אצל משה רבנו,
בפרשת שמיני בחנוכת המזבח, חנוכת המשכן.
אז כל פנים, הפרשנים אומרים, כולם אומרים שהטעם זה קשור להתלבטות,
לאיזו תנועה נפשית של כן, לא, כן, לא, זה מאוד מובן.
גם כאן אצל לוט הוא מתמהמה, תכף נדבר על זה, גם אצל יוסף הוא מתלבט האם לחטוא או לא,
וגם אצל משה רבנו מסבירים שזה בעצם,
משה רבנו הבין שברגע שהוא שוחט את הקורבן, אז בעצם הוא מוותר על הכהונה הגדולה.
מעביר אותה לאחיו אהרון הכהן, זה היה לו קשה לוותר על הכהונה הגדולה, רצה להיות כהן גדול, היה שם גם כן איזה טעם של שמט.
אבל אני רוצה טיפה לדבר על העניין הזה, כי בסך הכל,
בסך הכל,
להתמהמה,
זה יכולה להיות גם תכונה חיובית.
אדם לא ממהר להחליט, לא קופץ בראש, לא מזדרז, נמכור אותו זמן להחליט. אתם יודעים,
אני אפשר להגיד שזכיתי להיות רב קהילה בגלל התכונה הזאת. אבא שלי לפני הרבה שנים אמר לי,
תקשיב, בחיים אל תגיד אף פעם,
אף פעם אל תגיד לא במקום.
כשאומרים לך משהו, אל תגיד לא, תגיד, אני רוצה זמן לחשוב.
ואתה יכול לענות גם לו גם עוד 24 שעות,
נכון?
עכשיו יש דברים שאתה אומר, אבל אני יודע שזה לא, מה אני, אני יודע,
מה אכפת לך?
תגיד, תודה, אני רוצה רגע להתמהמה,
אתן לכם תשובה בעוד יום, בעוד יומיים, העולם לא יקרוס.
ובאמת ההיצע הזאת, באחת הפעמים,
התקשרו אליי ב-11 וחצי בלילה, הייתה שם עוד מאוחרת, הייתי כבר במיטה, הייתי גמור, הייתי אחרי יום של נסיעות ושלחו לי זה, לא, שלחו לי הודעת אס.אם.אס כזאת שהייתה נראית לי משהו לא קשורה אליי בכלל, משהו, גרנו אז בדרום, זו קהילה מפתח תקווה, אין קהילה, רוצים להקים קהילה, לא היה אפילו קהילה, רצו להקים, אתה רוצה?
כבר באתי ללחוץ לא.
כאילו לא, אז היה נוקיה כזה.
זה שתי לחיצות.
ופתאום דמות יוקנו של אביו נראתה לו בחלום, הייתי חצי אחד, אמרה, אל תגיד לא במקום. אז אמרתי,
תני לי לחשוב.
מי ש...
גדולה שלחה לי את ההודעה.
מי שהמכול התגלגל וכבר... זה עצה טובה, בסדר?
אז בסך הכול להתמהמה,
זה לא תמיד דבר כזה רע, נכון?
לא דווקא...
הרבי מיקודסקה היה אומר שהזריז הרבה פעמים הוא עצלן.
איך זה יכול להיות?
מתעצל לחשוב.
יאללה, יאללה, בואו.
שנייה אחת, תחליט, תעצור רגע.
ובכל אופן, כאן אצלנו אנחנו רוצים טיפה להתעכב על המילה הזאת.
ויש כאן איזשהו build-up כזה, בואו נראה. הפסוקים אומרים ככה, וישלחו האנשים את אדם ויביאו את לו תלם הביתה ואת הדלת סגרו.
ואת האנשים אשר פתח הבית יכו בסנווירים מקטון ועד גדול וילאו ימצוא הפתח.
ויאמרו האנשים אל ללות עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר, הוצא מן המקום.
כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, כי גדלה צעקתם את פני אדוני,
וישלחנו אדוני לשחטה. אגב,
התנצלות, הדף,
פשוט המחשב שלי בלי בטרי, אז הדפסתי את זה מהמכון,
מהמחשב של המכון, ובמחשב של המכון
זה לא מוגדר היטב, אני רואה שיש כאן שם השם.
אז כל הדפים, אצלי במחשב זה לא יוצא בלי שם השם, יוצא רק עם,
פה אם זה, אז אצל הדפים האלה צריכים גניזה,
בסדר? שלא יהיה אחרי זה, תביאו לי אחרי זה, אני אאסוף אותם ואני אעשה אותם בגניזה.
כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, כי גדלה צעקתם את פני אדוני, וישלחנו אדוני לשחתם.
ויצא לאות וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו, ויאמרו כה מוצאו מן המקום הזה, כי משחית אדוני את העיר, ויהי כי מצחק בעיני חתניו.
בסדר?
מה?
חתניו, היו לו שתי, המדרש אומר היה לו שתי בנות נשואות ושתי בנות נאורסות.
אז הוא בא לחתנים שלו.
אומר להם, חבר'ה, תקשיבו, קחו את הרגליים ועופו מפה, כי עוד רגע המקום הזה עולה באש, וזה.
ויהי כמצחק בעיני חתניו. מה זה ויהי כמצחק בעיני חתניו?
אנחנו נצטרך לדון בדבר הזה. מה הכוונה?
המילה מצחקת.
מבחינתם הוא אומר שטויות. מבחינתם הוא אומר שטויות, כן. טוב.
מדמיין.
שם דורך הוא צפויות. כן.
וכמו השחר עליו, ויעיצו המלאכים באלות לאמור, קום כך את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תיספה בעוון העיר.
ואז המילה שאנחנו רוצים לעסוק בה היום בעבודת הנפש,
והתמהמה,
ויחזיקו האנשים בידו ויד אשתו ויד שתי בנותיו בחמלת אדוני עליו,
ויוצאו ויניחו מחוץ לעיר.
אז בואו נתחיל מהתחלה, אנחנו רוצים לעקוב אחרי תהליך משולש כאן. קודם כל, מה זה המצחק?
אחרי זה, מה זה פשר ההתמהמהות הזאתי והסנוורים,
ובסוף, מה זה חמלת השם עליו.
יש פה גם רחמים גדולים.
אז קודם כל, בואו ננסה להבין,
אבל השאלה המרכזית שאנחנו רוצים לשאול, זו השאלה הייתה פתחנו, בסדר?
למה, יש כאן כאילו ביקורת על לוט שהוא מתמהמה,
למה ביקורת בסך הכל להתמהמה זה דבר,
כמו שאמרנו, זה בדרך כלל דבר חיובי. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
למה, למה הם לא האמינו לו?
למה הם לא האמינו לו החתנים שלו? בסך הכל זה החותן.
והוא אומר להם דברים רציניים,
והקים... ואתה הייתי אומר להם משהו, אז הם פתאום יוזמים פה את העיר. כן, כן. אז המדרש, באמת, המדרש אומר את זה.
המדרש אומר את זה, ש... זה לא כאן, המדרש אומר ש...
הוא אומר, אתה נורמלי? מה, העיר שלמה תלך? יש פה...
הנה, הרגע שמענו חתונה, כלי נגינה, וזה, והעיר תתאפל. זו אפשרות אחת. אבל, תראו מה אומר הראשית חוכמה.
מרבנו אליהו דיוידש.
קשה היא הליצנות.
שלום יערה הפורענות לבוא על סדום עד שנתלוצצו בלוט,
שנאמר,
ויהי כמצחק בעיני חתניו.
אמרו לו שותה נבלים וחלילים בעיר ואתה אומר שהיא נהפכת?
קשה היא הליצנות שעליה נהרגו ארבעים ושתיים איש מישראל,
שנאמר אצל הנביא אלישע,
ונערים קטנים יוצאים מן העיר והתקלסו בו ואמרו לו עלה קרח.
וכתיב וייף הנחריו יראם ויקללם בשם השם.
ולא נענשו סנבלת וטובייה לה שנטלצו בישראל בבנים בית המקדש
שנאמר וישמע סנבלת אחורני וטובייה העמוני
וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה
שנאמר ויהיו מלווים במלאכי האלוהים
ואפילו בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ
כן
וגרסין על המדרש אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תישא
משל לבני שני בני אדם אחד עני ואחד עשיר
והיה העני אומר לו מה הנאה יש לאדם ממך כל מה שקנית לעצמך קנית
ככה הקדוש ברוך הוא אומר לחכם, אף פי שקנית חוכמה, לעצמך קנית, כי לא לימדת אחרים.
וכך נאמר, אם חכמת וכו', הרב אלעזר אומר, אם חכמת בתורה,
אתה משמח לקדוש ברוך הוא שנתנה לך, שנאמר חכמת לך, וזה שנתן לך חכמת ולצת לבדך תישא ולא לאחרים.
העניין הוא שחתניו של לוט היו בעצמם ליצנים.
ליצנים הכוונה ציניים, כך הכל.
כאילו,
בכלל, אפשר להגיד שבסדום הייתה אווירה כזאת, אווירת ליצנות, אווירת לעג.
ליצנות זה ציניות, וציניות זה לעג לחלש.
הבעיה של הליצן,
יש לו בעיה מאוד מאוד חמורה. מה הבעיה שלו?
שככה הוא רואה את העולם. וגם כשבאים לדבר איתו דברים ברצינות,
אז הוא, מה? אז כאילו, הוא עושה גם מזה צחוק.
הוא צוחק על אחרים, אבל גם כשאחרים באים לדבר איתו, הוא חושב,
אה, אתה כאילו בא להסתלבט עליי, כאילו, זה הקטע שלך, נכון?
אתה בא לעבוד, חבר'ה, נכון אנחנו עובדים על כולם?
אז היום לוט בא לעבוד עלינו.
אבא אמר, הוא לא כזה כמונו,
מקצועי, יודע לעשות את זה, אז הוא יודע, אבל צחוקים, וואלה, תודה רבה, סבא,
הפגזת, אבל אתה עובר, העיר הולכת לאפל.
אתם מבינים, אדם, יש שיר כזה, אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר.
חתניו של עוד גרים בתוך הליצנות. אז הטרגדיה של הליצנות
זה שגם כשמישהו מדבר עליך ברצינות,
אתה לא יכול לראות את זה.
זה כמו עיוור צבעי.
כי אתה רגיל ככה לדבר על כולם.
אז לכן, ויהי כמצחק בעיני חתניו.
ולכן כתוב כאן, ויהי, מה זה,
אפשר היה להבין שהם כאילו, הם צחקו עליו,
הם צחקו ממנו.
אבל מצחק הכוונה, הם היו בטוחים שהוא עובד עליהם.
זה הכוונה.
זה לא שהם צחקו,
לפעמים בא לך מישהו ואומר לך איזה משהו, אתה צוחק. אתה מבין שהוא מתכוון ברצינות, אבל אתה אומר, הבן אדם הזה הזוי.
מה פתאום, למה שדבר כזה יקרה?
בסדר. עכשיו ייכנס כמישהו מהדלת ויגידו, חבר'ה, עוד דקה וחצי נכנס לכאן, לא יודע מה, נשיא ארצות הברית. אהה, אנחנו הולכים לצחוק בכל זה. יכול להיות שהוא מתכוון ברצינות, אבל אותי זה מצחיק.
לא, לא כתוב את זה בתורה. מה כתוב?
הם היו בטוחים שמה?
שהוא עובד עליהם.
הם היו בטוחים.
למה אתם בטוחים?
כי הם בעצמם.
זה מה שהם עושים כל הזמן.
זו הטרגדיה של הליצנות.
מי שאוחז בדרך הזאת,
אז הוא,
זה שהוא עובד על אחרים זה דבר אחד, אבל גם כשאחרים יבואו לדבר איתו וישוחחו איתו ברצינות, הוא לעולם לא יוכל.
ולכן הוא אומר, המלצת לבדך טיסה,
כי הליצן נשאר בו, אי אפשר לחדור לעולם שלו.
אי אפשר להיכנס אליו, הוא כל כך נעול ונעוץ בתוך העולם שלו,
שאתה לא יכול לחדור לתוך הדבר הזה.
זה טרגדיה.
אני רוצה להגיד לכם, אחד הדברים, אחת המטרנות הכי הכי טובות שאדם יכול לעשות לעצמו
זה להיפטר מהליצנות.
היה לי איזה חבר בצבא
שהיה מאוד מאוד במילואים.
הוא היה אדם מאוד מאוד נעים. מאוד נעים.
מאוד ככה, גם השם שלו, המשפחה היה נעים.
אבל הוא באמת היה אדם מאוד נעים.
ופעם אחת ככה, היינו סיטואציה, היה קצת לחץ, והוא ככה פתר את הסיטואציה בצורה מאוד נעימה,
אז ניגשתי לו, אמרתי לו, תשמע, אמרתי לו את זה ככה
קוראים לך נעים ואתה שם משפחה ואתה מאוד, כאילו היה מאוד מאוד נעים מה שעשית
אז הוא הסתכל עליי, אתם יודעים זה מילואים,
חבר'ה כזה מגיעים קצת לצחוק וזה
אבל הוא אומר לי,
אתה מתכוון ברצינות או שזה בציניות? כאילו
אמרתי לו, לא, אני מתכוון ברצינות
עכשיו, בגלל שהוא היה אדם נעים, אז הוא גם ידע לשאול
אבל אם הוא היה אדם ציני בעצמו, אז מה הוא היה אומר?
אה, אתה צוחק עליי, נעים, נעים, אתה עוורת, יש לך קוצים בראש.
אתה מבין, אני בסך הכל באתי להגיד לו משהו טוב.
אדם גר בתוך התודעה של עצמו,
וממנה הוא משקיף על כל העולם.
אז חתני לוט מצחקים, לא צוחקים ממנו,
הם בטוחים שהוא צוחק עליהם.
זה טרגדיה, לא ככה עידו.
זה גם סוג של התגוננות.
הוא אומר, רק כרסום של התגוננות, חד משמעית.
הרבה פעמים מאחורי הליצנות נמצאת חולשה,
שאתה לא רוצה באמת לפתוח את הלב. אתה לא רוצה לעבוד עליהם. מה?
כי כולם עובדים על כולם, בסדום. זה ככה זה נראה, כולם עובדים על כולם.
אז זה
שלב א'.
תראו מה אומר, השם ישמואל לוקח את זה לעוד
מקום.
עוד מקום.
רבנו השם ישמואל אומר ככה
ויהי כמצחק בעיני חתניו
יש לטמוע.
הרי היו רואים בעיניהם הפלא הגדול שכל העיר מנער ועד זקן הוכו בסנוורים
ונלאו למצוא הפתח, שהיו סמוכים אליו ועומדים על גביו.
הרי הם ראו, נכון, בפסוקים קראנו,
הם ראו שכל העיר הגיעה וראו שהמלאכים הכו אותם בסנוורים, אז הם ראו שקורה כאן איזה משהו לא רגיל, אז לפחות לחשוש.
ועל כל פנים, היה צריך להתעורר וחשש בליבם, אולי יוכל עוד כהנה וכהנה, ולמה היה עוד לצחוק בעיניהם.
ונראה שגם זה היה ממכת הסנוורים,
כמו שבגשמיות נלאו למצוא הפתח,
והיו רואים ולא רואים, אלה שבחוץ,
כך נע בפנימיות העניין.
היו רואים את הפלא ולא היו יכולים לשים אליו לב.
אתה רואה משהו מול העיניים?
רואה.
ולא שם לב.
רואה מול העיניים.
זה כמו הספר שחיפשתי לך השבוע.
עידו ביקש ממני את הספר חיי שליחות.
חיפשתי אותו בבוקר ככה, לפני האוטובוס וזה, לא מצאתי.
מאשתי למדתי, אם אתה מוצא משהו, חפש משהו ולא מוצא, אל תתעקש.
תעזוב, מחר אתה תמצא את זה מול העיניים שלך.
מה היה למחרת?
איפה הדפים? יש דפים? הנה כאן, כאן, פה.
למחרת אני בא לחפש באותו מקום שחיפשתי אתמול.
באותו מקום, תסתכל מולי, מול הפנים.
אז מה היה? אתה ממהר, אתה לא שם לב, ספר זה, ספרים אחד ליד השני נראים דומים, אתה מדלג, פתאום אתה נופל לך.
אבל יש מצב שאתה אומר, שמע, איך לא ראיתי?
איך לא שמתי לב?
יש דבר כזה, מוכה בסנוורי.
אדם מול העיניים והוא לא רואה.
אומר השם משמואל, וזה לימוד לאדם
שיש כמה זמנים וכמה עניינים
אשר באם ישים אליהם לב היה רואה מפלאות תמים דעים,
השגחתו הפרטית והשכר והעונש.
אבל כאשר האדם בזדון ליבו הלך חשכים,
או, כלומר, למה הם לא שמו לב
חתניו שלו?
כי הם היו נגועים בציניות.
אז למרות שהם רואים מול העיניים, אתה רואה מול העיניים את הסנוורים,
ואתה רואה מול העיניים וזה, אתה רואה ואתה לא רואה. הם רואים, אבל הם לא מבינים את המשמעות של מה שהם רואים.
כן,
כאשר מי ישים אליהם לב, רואה מפלאות מין דעי והשלכתו הפרטית, השכר והעונש,
אבל כאשר האדם בזדון ליבו עלה חשכים,
אז נעשה מוכה בסנוורים עד שרואה ואינו רואה.
ובזמננו אלה, אומר השם ישמואל,
יכול כל אדם לראות פלאות משינויי העיתים המו גויים ומטו ממלכות, השם ישמור אל חי בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה.
בסדר?
העולם,
אני מקווה שאני צודק, כן. העולם מזדעזע, העולם רועש,
ובכל אופן יש כאלה שאומרים לו, לא קורה כלום. אתה לא רואה?
אתה מוכה בסנוורים?
הרב קוק כותב
בהרבה מאוד איגרות שמתחילה מלחמת העולם הראשונה,
העולם רועש, העולם זה...
הוא אומר, אבל איך? לא כולם שמים לב לזה.
שכאלה ממשיכים כאילו מוכים בסנוורים. מלחמת עולם קורית! דיברנו על זה אתמול בשיעור בדניאל, על מלחמת עולם, איזה אירועים גדולים קורים,
ואתה יכול לראות ולהגיד,
טוב, אבל אני ממשיך פה. נו, תעלה לארץ ישראל, נו, יפתחו השערים,
אפשר לעלות לארץ ישראל, יש כאן,
הביאו כאן נציב יהודי בריטי,
השערים פתוחים, אפשר לעלות, תעלה, תראה איזה, הקב' ברוך הוא עשה מלחמת עולם שלמה כדי שתוכל לעלות לארץ ישראל.
לא, אני אלך לארץ ישראל, אני אלך לאמריקה.
הוא מוכה בסנוורים.
ובזמננו אלה יכול כל אדם לראות פלאות משינויי העתים, המו גויים עטום ממלכות,
וההשגחה הפרטית מרחפת על כל פרט ופרט באופן מופלא,
וצריך כל אדם להיות נשמר ממכת סנוורים.
הבעל שם טוב אומר, צריך לעשות תפילה מיוחדת.
תפילה מיוחדת, שמה שאנחנו רואים בעיניים, שנשים לב,
בין אם זה במאורעות גדולים,
אני חושב, מי שלא אומר הלל ביום העצמאות, אז הוא מוכה במכה צנדברים, זה דעתי.
הוא מוכה במכה צנדברים, אתה לא רואה?
אתה לא רואה את הגאולה?
אתה לא רואה את מה הקדוש ברוך הוא עושה?
קיבוץ גלויות, יהודים חוזרים לארץ, הארץ נבנה, אתה לא רואה אין לך עיניים,
אתה לא רואה את ירושלים נבנה, אתה לא רואה את המנופים,
אתה לא רואה... ראיתם את המנוף ליד בדיני האומה?
הביאו איזה אחד ענק, לא ראיתי בחיים כזה גדול, וגם שני ילדים קטנים יש לו
כאלה אחד וזה
ענק, כזה שמן, דובון, איך הביא אותו? מה?
דרעתי כמה כאילו הומרים. כמה כאילו הומרים?
אני, מה שמעניין אותי לדעת זה לא כמה הומרים, זה איך הביאו אותו לשם בכלל.
איך סחבו אותו לשם? איך הוא עבר?
אה?
אה, לא הביאו אותו ככה?
לא, לא, לא, לא? אה, כי אמרתי, איך הוא עבר מתחת לגשר המיתרי?
לא הסתדר.
תעשה לי, תרגל לי פגישה עם הקבלן, עושה טובה, אני חולה על הדברים האלה.
אני כל שבוע, אני נוסע באוטובוס, אני יכול לרדת בכניסה לעיר, אם יש לי זמן אני הולך לשם לראות מה שלומו.
איזה מנוח, יאללה, איזה גודל, חבל על הזמן.
אתה לא רואה את המנופים?
אה, מפורק הוא הגיע?
לא, זה לא המנוף העגורן הזה, זה מנוף על שרשראות.
שי, יא חביבי.
טוב,
בגלגול הבא אני אהיה כנראה נהג מנוף.
חלום שם, טוב.
גשהו כפרה, תביא לי, תפאדלכ כל הזמן, תודה רבה, מרוב שהתורה חמה.
אוקצור,
אז מכה צנוורים,
מכה צנוורים, זה שלא יהיה, אבל זה נכון, טוב, זה נכון גם ברמה, זה נכון גם ברמה הפרטית.
ברמה הפרטית, לפעמים מישהו יושב,
מישהו יושב, לא יודע מה, אתה יושב בכיתה, תלמיד יושב עם פרצוף כזה, ככה, עצוב כולו, זועק,
לא רואה.
אתה אומר, טוב, כנראה נתפס לו השרירים ככה.
אתה לא רואה שהוא עצוב? איך לא ראיתי?
איך לא ראיתי?
ציניות חוסמת את העיניים מלראות.
עורלת הלב חוסמת את העיניים מלראות.
והבעל שם, אתה אומר, צריך להתפלל על זה תפילה מיוחדת שנראה מה שנמצא לנו מול העיניים. אגב, יש כאלה שמסבירים שזו האמירה של רבי שמעון,
נכון?
רבנו יוחנן שלח את תלמידיו
לצאו והראו איזוהי דרך ישרה שידבק באדם, אז הם חוזרים.
מה אומר, תודה רבה. מה אומר רבי שמעון?
זוכרים?
הרואה את הנולד.
אז כולם אומרים, מה זה הרואה את הנולד? מה, אדם יצא, זה תכונה?
שאדם צריך שיהיה לו יכולת לצפות עתידות? מאיפה?
אבל ראיתי שמסבירים,
הרואה את הנולד זה מה שכבר נולד.
זה כבר קיים, רק תראה מה קיים, תראה מה לפניך, זה כבר פה, זה לא ייוולד, זה נולד, זה פה.
אבל למרות שזה נולד, אתה לא רואה.
אתה לא רואה, אתה לא שם לב. יש סטימה בג'ינור.
כן, בסדר.
לפעמים אדם נגיד מדבר.
אתה רואה, הקהל כבר לא איתו.
ההוא נרדם, ההוא מתעפץ, ההוא כבר מסמן בשעון, ההוא... הם גם רומזים לו, ככה, עם הטלפון, עושים לו כבר הודעות, וזה שיבין ש...
אני רואה שהציבור ערני, אני רואה שהציבור מבקש עוד קדימה, נותן עוד חצי שעה.
אתה רואה? אתה לא רואה? מוכה בסנוורים.
איזה...
מה זה?
בדיוק. אתה רואה אותה שהיא מגיעה?
עכשיו היא קורית.
הישועה מגיעה מפה, הוא מסתכל לשם. מה יהיה עם הגאולה? הגאולה לא מגיעה. הנה היא פה.
תסתכל לכיוון הנכון, תראה אותה.
תסתכל לכיוון הנכון.
אז שנזכה להינצל מהדבר הזה, וכמו שאמרנו,
בפסוקים זה משהו שהם לא ראו כי הם היו ציניים.
הציניות חוסמת את האדם מלראות את ה... טוב.
עכשיו הגענו לסיפור של ההתמהמהות.
שאלנו
מה רע בלהתמהמה.
החור הזה מידה טובה.
נתן לי רגע לחשוב,
מתון-מתון,
להיות זהיר, לא למהר לקבל החלטות,
להתלבט, להתייעץ וכו'.
זה נכון,
אבל יש גם צד אחר.
מהו הצד?
ברגע שגמרת להתלבט, לא משנה מה ואיך,
הבנת
שכיוון מסוים זה הכיוון שאתה רוצה ללכת בו,
מהרגע הזה כל התפעמאות
היא עצת היצר.
זה מה שהם מדברים בחסידות,
שאדם צריך, הבעל שם טוב היה לו מידה אמצעית שאומר,
אדם צריך שיהיה לו זריזות במתינות.
כלומר, מתינות עד קבלת ההחלטה.
once קיבלת את ההחלטה, רוץ לבצע. למה?
כי יש מושג שהייתי רוצה שתפתחו את עומק הלב שלכם ותפנימו אותו, יש מושג שנקרא עת רצון.
עת רצון.
עת רצון זה זמן מיוחד בחיים שמתלכד לאדם, הוא גם הבין שהוא רוצה משהו,
שזה נכון, קיבל החלטה כבר,
אבל גם מבפנים, מפה, מהלב, הוא מרגיש שהוא הולך על זה. זהו, עכשיו זה קורה.
אני הולך, אני צריך גם טיפה רמת, עכשיו זה הכל קורה.
ובזמן הזה, אם מישהו מקרר אותך,
אתה אומר, טוב, החלטתי, אבל עוד קצת וזה.
רגע, התקררת, העט רצון הלכה, ואחרי זה קשה מאוד לשחזר אותה.
נגיד משפחה, אני אתן לכם דוגמה,
משפחה מתלבטת בחוץ לארץ אם לעלות לארץ או לא. מתלבטים, התלבטות אמיתית.
יש למה להתלבט,
מי שגר שם,
מקצוע, פרנסה, עוד שנתיים יוצאים לפנסיה,
מה נעשה עם העם והוא גר?
אלף ואחד התלבטו. ואז הם בסוף הגיעו להחלטה שהם,
בסדר, אנחנו רוצים לעלות לארץ.
עכשיו,
מה צריך?
לא לעצור.
לא לעצור. קודם כל, דבר ראשון, מיד לתקוע איזה מסמר בקיר,
מיד לתקוע מסמר, אני קורא לזה ידית אחיזה. תתקע דבר ראשון, תרים טלפון, תפתח תיק.
בסוכנות, משהו כזה,
ולא לוותר, כל הזמן רגל על הגז. כי עכשיו זה עת רצון,
ועת רצון האדם לקבל גם את האומץ, גם את הכוח, גם את ה...
וכשמתחילים להתמהמה
מים עומדים,
מתחילים כל הזוהמה להגיד. אני אתן אולי עוד דוגמה,
זו אולי הדוגמה הכי טובה, בסדר?
ובאמת יהי רצון שכאן החבר'ה הרווקים ייקחו את הדוגמה הזאת הכי הכי לעומק. תראו, בחור נפגש עם בחורה.
נפגש.
אתם יודעים, מכירים וזה, פה, שם.
וזה זורם טוב, יש קצב טוב, זורמים טוב וכל זה.
אבל המתינות היא ודאי נכונה בדבר הזה. אין מה, מה להזדרז ולרוץ, להתחתן אחרי שלוש פגישות.
כאילו, צריך להכיר ולהיות בטוחים.
עברו איזשהו תהליך,
ואז זהו, הגיעו למסקנה שהם רוצים להתחתן.
ברגע הזה יכולים לקרות שתי דברים.
אפשרות אחת,
את רצון, ואז מתחילים להזדרז. אם הגעתם למסקנה שאתם רוצים להתחתן, קדימה.
תציע לה אירוסין,
ואז תתחילו, כאילו,
קצב, ככה, ואז הדברים זורמים.
אבל אז פתאום מתחילים כל מיני התמהמהויות.
רגע, אולי לא עכשיו, שנייה, היא בדיוק צריכה לסיים את הלימודים.
לא, רגע, גם אני בדיוק תכננתי איזה טיול עם החבר שבועיים בחו״ל, אז אולי אחרי הטיול,
ואז שחוזרים,
ואז העסק עומד. עכשיו, כשאתה עומד,
פתאום אתה מתחיל לשים לב לדברים שלא שמת לב אליהם מקודם.
ברזולוציות קטנות,
אתה לא, זה לא, הכל בסדר, לא שפתאום היא מגלה עליו שהוא משהו שהיא לא הכירה.
אבל אתה פתאום, כשאתה מסתובב,
זה כמו יהלום, אתה יכול להסתכל על יהלום ככה, מבט כללי, לראות שהוא יפה,
אתה מתחיל לסובב אותו עם זכוכית מגדלת, אתה פתאום מתחיל לראות כל מיני דברים.
אף אחד בחיים לא יתחתן אם יסתכלו עליו בזכוכית מגדלת, תדעו לכם את זה, זה לא עובד.
אם אתה מתחיל להסתכל על כל אחד בזכוכית מגדלת, אתה מתחיל לגלות,
מסתכלים, מתחתנים, זה מבט כללי כזה טוב,
חיבור טוב, וככה זה זורם.
ההתמהמהות תוקעת.
ההתמהמהות, אתה פתאום שם לב לדברים, ואז נכנסים ספקות,
ואז נכנסים כל מיני חולשות,
ואז פתאום חוזרים אחורה.
המתינות וההמתנה היא טובה עד רגע קבלת ההחלטה.
אבל ברגע שקיבלת את ההחלטה,
יש דבר שנקרא עת רצון.
לך על זה בכל הכוח.
לך על זה.
וזה,
אני לא יכול יותר נראה לפרט, אבל היה לי בחיים כמה דוגמאות שממש הרגשתי את זה.
הבנתי,
הבנו, אשתי ואני,
שאנחנו צריכים לעשות איזושהי פעולה, איזשהו מעשה, קשור למעבר, מקום מגורים וכו', ועוד כמה דברים כאלה.
אבל אז התחילו, התחילו לנו מלא, כאילו מלא מלא קשיים, רגע, אבל אולי,
זה יצא אמצע שנה, אז אולי נחכה.
יצא אמצע שנה,
אם צריכים לעבור דירה, זה היה עכשיו, בחנוכה.
אז זה לא פשוט להעביר ילדים במסגרות חינוכיות באמצע שנה, נכון?
אז אתה אומר, אתה יודע מה, בוא נחכה לסוף שנה, הם יהיו בחופש,
ואז יהיו יותר קל,
וגם דירה, דירה, דירה, אולי נקנה דירה, אולי נשכור דירה,
נקנה דירה, אולי זה לא זה, אז אולי נשכור בהתחלה, כל מיני...
ואז כזה הסתכלנו על חדשים ואמרנו, אוקיי, הבנו את האירוע הזה.
מישהו מנסה
לעכב אותנו ולדפוק את ההחלטה הטובה.
כל הכוח, הולכים, זהו, עכשיו, קדימה, טלפון,
קובעים, מוביל, מוציאים, דירה, דתה, עוברים,
קופצים.
אתם מבינים את ההבדל הזה?
עד קבלת ההחלטה תתלבט, תתייעץ,
טוב גם להתייעץ עם חבר,
עם רב, עם איש שאתה סומך על דעתו, קח את הזמן.
אבל ברגע שההחלטה נפלה,
עכשיו זה הזמן לעשות
ולא להתמהמה. מה כתוב בפסוקים?
לוט משוכנע שהולכים להפוך את סדום או לא משוכנע?
הוא משוכנע, הוא רואה,
א', הוא מאמין, כי הוא אחרי הכל אחיין של אברהם אבינו, והוא מאמין במלאכים.
דבר שני, הוא ראה את הסנוורים. דבר שלישי, הוא מדבר עם החתנים שלו, סימן שהוא לגמרי מאמין שהם הולכים להפוך את העיר.
אז אתה כבר שם, אתה לא מתלבט, אתה לא חושב שעובדים עליך.
אז אחרי, הוא פתאום מתחיל, רגע, והתמהמה,
וככה וככה. אומר הרשע ריש, הרשע ריש יש לו דקדקנות בלשון,
המדרש אומר, סליחה, והתמהמה,
תימהון אחר תימהון.
אמר
במה אברר בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות?
עדאו דכתיב, עושר
שמור לבעליו לרעתו.
כן, אז כאילו המדרש אומר שהוא
הכסף עיכב אותו.
רשע ריל שומר, והתמהמה מגזירת מהה שהיא משורש שמה הבלתי מוכרע.
הוא התחיל לשאול, מה, רגע, אולי ככה, אולי ככה. הראשון הוא שמלמד עליו זכות.
התמהמה, התעכב מתוך חוסר הכרעה. לאו מילתא זוטרתא היא להפקיר בנים ובני בנים לשואה, המתרגשת ובא. החתנים שלו לא רוצים להגיד, לא כתוב שהיה להם ילדים, אגב.
אבל החתנים שלו לא רוצים לצאת איתו.
אבל הביקורת שמעבירים עליו כאן היא,
לדעתי, ולכן יש כאן שלשלת על הטעם הזה להדגיש,
קיבלת.
תראו, זה ברור שבמצבים שהם לא מורכבים אז אין יותר מדי מה להתלבט. אנחנו מדברים על מצבים מורכבים,
ולכן קראתי את זה תורת קבלת החלטות.
אם אדם צריך,
מציעים לו דבר שהוא מובהק טוב ודבר שהוא ודאי רע, אז ודאי שאין פה מה להתלבט.
אבל לפעמים יש לנו מצבים מורכבים בחיים.
אנחנו מתלבטים,
שצריך להחליט,
מתייעצים, מתלבטים וכל זה. החלטת כבר, הגעת לאיזושהי מסקנה.
עכשיו, אל תסתכל אחורה.
אל תסתכל אחורה כדי שלא תהיה נציב מלח כמו אשת לוט,
שהיא מסתכלת אחורה, אז היא קופאת במקום. אדם שמסתכל אחורה כל הזמן,
הוא קופא, הוא לא יכול להתקדם.
אל תסתכל אחורה. קיבלת החלטה? סע קדימה, כי ההסתכלות אחורה...
אתם יודעים,
הילדים שלי שואלים אותי,
תגיד, אבא, אין לך כל מיני זה,
תמונות מהילדות וכל זה. אז אני אומר להם, תראו,
יש, לכל אחד מהם יש תמונות, אבל בגדול אני אדם לא נוסטלגי.
למה?
כי אתה יודע, תשמע, עד שאני עסוק בלהתרפק על העבר ומה היה, מעניין אותי יותר מה עכשיו ומה יהיה.
וכל האנרגיה שאדם משקיע בלהיזכר, מה היה,
ולהעלות, אז זה נחמד לפעמים,
אבל לא חבל על הזמן להתעסק בעבר?
יש לנו את ההווה ויש לנו את העתיד.
על הקב' הוא כתוב, זוכר כל הנשכחות. כל מה שאתה עושה, הכל עולה לענן, הקב' הוא זוכר, וממשיכים הלאה. אבל
אחת הבעיות שאתה מסתכל לעבר זה שאתה מתקבע עליו.
אתה מסתכל אחורה, אתה נהיה נציב מלח, אתה נהיה תקוע.
לא רוצה להסתכל אחו, אתה רוצה להסתכל קדימה.
החלטת לוט,
אל תתמהמה.
וההתמהמהות הזאת היא תקלה.
כמעט לוט שילם בחייו על הדבר הזה.
זה כבר מגיע להחלטה, זה כבר נהיה בגבול של פזיזות.
החלטה פזיזיתה בדרך כלל זו החלטה שאדם עונה במקום.
גם זה אפשרי לפעמים.
אבל מהעצה הנכונה,
שאדם רגע ימתין,
והכי טוב זה תמיד להתייעץ עם מישהו.
הכי טוב.
תתייעץ עם מישהו, או עם אדם מבוגר ממך,
שאתה סומך על דעתו, או עם חבר טוב,
שאתה סומך על דעתו,
או עם אדם נשוי עם אשתו.
תתייעץ, להרים טלפון, להתלבט, לעשות את זה.
ואז מישהו חושף בפניך את השיקולים, ימינה, שמאלה, בסדר גמור.
כן? אז בדרך כלל כל התקלות קורות כשעונים בלי להתייעץ, בלי לשים לב, ואז אתה פתאום מגלה שענית, וזה לא זה, ואתה לא יכול לעמוד בזה.
אבל ברגע שקיבלת החלטה במצב מורכב, לך עליה.
לך עליה. טוב,
תראו
מה אומר כאן הבעל שם טוב, זו תורה נפלאה.
אז בעצם לוט כאילו כמעט פספס, נכון?
לוט כמעט פספס.
וגם אנחנו, לוט, גם
אומרים שלוט זה כמו לוט על העיניים,
נכון? להסיר את הלוט, להסיר את המכסה.
גם לנו לפעמים יש איזה מכסה על העיניים שאנחנו
לא מבינים שכאן צריך לזוז, כאן צריך לנוע קדימה, לא להתמהמה.
אבל הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו.
ולפעמים גם כשאדם עושה טעות,
הקדוש ברוך הוא מושיט לו יד ועוזר לו.
מה כתוב כאן בפסוקים?
כתוב,
ויתמהמה,
ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת אדוני עליו,
ויוצאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר.
הקדוש ברוך הוא ריחם אלות.
למרות שהוא התמהמה וכאילו היה אמור לפספס את הרכבת.
לא ויתרו לו, הקדוש ברוך הוא לא ויתר עליו.
אומר כאן הבעל שם טוב תורה נפלאה.
שמעתי מפי אדוני מורי ורבי בשם הבעל שם טוב הקדוש, ביאור הפסוק, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.
עכשיו אני מלמד אתכם כוונה לפסוק הזה בשם הבעל שם טוב.
מה זה אך טוב וחסד ירדפוני? בפשט זה תפילה, אדם אומר יהי רצון שכל החיים יהיה לי רק טוב וחסד, שירדוף אותי, בסדר?
אבל הבעל שם טוב אומר אחרת.
כי לפעמים האדם אינו יודע טובתו.
כי מי זה האיש אשר יחכם להבין אופני טובתו?
והגם שהטובה רודפת אחריו בחמלת השם עליו,
שרוצה לאופיו אור ישע בהצלחה, הוא פונה עורף ולא פנים. הקדוש ברוך הוא שולח לו את הטובה והוא בורח ממנה.
בא אליו מישהו, מציע לו איזה מישהי, תשמע, הצעה טובה, אם הטיבה לך, לא רוצה, לא רוצה להיפגש איתה, לא, בורח.
הצעה טובה, אני אומר לך, או בכל צורה אחרת.
יכול להיות דבר כזה שאנחנו הקדוש ברוך הוא ישלח לנו טובה ואנחנו מרוב שאנחנו לא מבינים אנחנו נברח,
נלך הפוך,
כן?
ואגם שהטובה רודפת אחריו
בחמלת השם עליו
שרוצה להופיע אור ישע בהצלחה,
הוא פונה עורף אלו פנים,
הוא בורח
ממה שהיה טובתו באמת, כן?
לפעמים מישהו בא ואומר לך, תשמע,
בוא נראה, אפשר ללמוד איתך חברותא?
לא תלמיד, אבל מישהו בא לך.
סתם אומרים, חברותה, אוף, איפה יש לי זמן עכשיו? עוד חברותה? הוא אמר, אני עכשיו, טוב, ואני...
תשמע, כן, אבל עוד שבוע.
הוא מנדנד לך, מנדנד לך, תשמע, נו, מה קורה? מה, בוא נראה את חברותה, מה אכפת לך, נו? אתה כאילו מנסה להתחמק, והוא מנדנד לך.
שם שם את המטרנט, אתה יודע, מה? בסדר, בוא, קבענו, יאללה, בוא, נראה.
נראה לי חברותה, וואי, איזה כיף,
איך אני שמח, איזה יופי, וואי, איזה חברותה, איזה לימוד משמעותי, ואיזה... אז אתה אומר לך, איזה אח בלהיטי, כן.
מזל שהוא לא ויתר, מזל שהוא התעקש ולא ויתר לי, אחרת הייתי מפסיד את זה.
יכול להיות דבר כזה, קרה, קורה.
אז לפעמים אנחנו עושים שטויות.
נוסעים הפוך מהכיוון, אתם מכירים את הבדיחה, אחד מגיע לאיילון,
קצת ככה סנילי, ונוסע נגד כיוון התנועה.
ואז הוא שומע בחדשות,
פריצה למהדורה, המשטרה מוסדת שרכב
נוסע נגד כיוון התנועה באיילון,
אז הוא אומר לאשתו, אחד? אלף?
אני כיוון התנועה, לא?
אז אתה נוסע נגד כיוון התנועה, אתה חושב שאתה...
אז אומר הבעל שם טוב,
והגם שהטובה רודפת אחריו בחמלת השם עליו,
שרוצה להופיעו אור,
ישע והצלחה,
הוא פונה עורף ולא פנים,
הוא בורח ממה שהיה טובתו באמת,
כי אין איתו ידיעה כלל שאם יעשה זה ירוויח ויצליח.
על כן ביקש דוד ברוח קודשו, סגי,
עבור כלל ישראל, אך טוב החסד שאתה רוצה לעשות עימי, ואין בי דעת לקבלם ולהביא העם אליי,
גם אם אין לי דעת,
ואולי אינני עוד בורח מפניהם, ברוב
טיפשותי וטעותי,
על כן אני מבקש ממך שהם ירדפו אחריי בלי
שאוכל לברוח מפניהם עד שאקבלם ואביא ברכה לתוך ביתי.
וזהו, ירדפוני שהם ירדפו אחריי עד שישיגוני.
ירדפו, תופסת וגם ישיגו.
עד כאן שמעתי ושפתיים ימשך. זה התפילה.
אך טוב החסד ירדפוני גם כשאני לא אבין,
גם כשאני אחשוב שזה לרעתי,
גם כשאני אברח מזה, אה, הקדוש ברוך הוא, אל תוותר לי.
תרדוף, כשזה ירדוף אחריי עד שזה ישיג אותי.
כמו אם לא תתמהמה.
לכאורה הוא היה אמור לפספס את הרכבת, אכל אותה.
הקדוש ברוך הוא אומר, אני אחמול עליך.
אני אחזיק אותך ואני אביא את הטובה אליך בכוח.
אז זה תפילה.
זה תפילה. עכשיו, התפילה הזאת, רק תדעו לכם, התפילה הזאת בעצמה היא קצת מרככת, ואני רוצה לתת לכם כאן עוד איזה הצעה מסוימת.
תשימו כמה שפחות סימני קריאה בחיים,
ותמיד תשימו איזה סימן שאלה.
גם דבר שנראה לכם בטוח לא,
אל תשימו עליו סימן קר, אל תעשו סימן שאלה.
שנייה, אני רוצה, אולי כן.
אולי
נספר פה איזה דוגמה, אולי ככה ב...
הייתה איזו קבוצה שביקשה שאני אעביר להם איזשהו שיעור פעם בתקופת זמן מסוימת, וגם שיקולי זמן שאין לי כל כך זמן, וגם כמה נראה לי שזה לא, לא אני,
הם לא צריכים אותי, הם צריכים משהו אחר, ככה נראה לי.
שהם צריכים,
זה היה משהו
סגנון שפחות נראה לי מתאים, לי ועוד כל מיני דברים,
ולכן רציתי להגיד לא, כאילו, לא בגלל שזה...
אבל אז נזכרתי בלימוד הזה, ונזכרתי ואמרתי לעצמי, תשמע, מה אתה יודע?
מה אתה יודע?
מה אתה, אתה כל כך בטוח?
אתה... אז שמתי שם סימן שאלה קטן.
אמרתי, אתם יודעים מה, אולי נתחיל שיעור אחד, ונראה.
נתחיל.
אז באמת התחיל, וזה שיעור,
ועדיין היה כזה,
קצת ככה מסופק,
אבל נתחיל עוד שיעור.
בסוף נוצר איזה משהו שהוא
מאוד מאוד נעים, ויש ברכה, אני מקווה גם להם, ובוודאי גם לי,
ופתאום זה משהו שחשבת שמראש לא יהיה, אבל הנחת שם איזשהו
סימן שאלה,
אז אתה מאפשר לטוב
לרדוף אחריך ולהשיג אותך וזה שייך, ועוד הרבה מאוד דוגמאות. אז אם כך אני מסכם.
התחלנו את המסע שלנו בליצנות,
שחוסמת העיניים מלראות מכה אדם בסנוורים רוחניים,
גורמת לו להסתכל על אחרים כאילו הם לועגים עליו,
נכון? כמו שחתני לוט באי כמשחק בעיניהם
וחוסם את האדם מלראות מה שנמצא לפניו.
זה הדבר, ממנו צריך להתרפא, אנחנו השבוע,
אתמול הייתה הילולה של רחל אמנו, יום חמישי זה רב שלמה קרליבך,
רב שלמה היה כל כך תמים וכל כך הסתכל בלב אוהב על כל אחד ולא היה בו גרם אחד של ציניות חלילה וזה, הכל רק היה בתמימות ובשמחה ובעיניים של כמו של ילד, ותראו כמה הכוח הזה הוא כוח מדבק,
בסדר?
ואז שאלנו, מה רוצים מלוט?
עבר, מה רע בהתמהמהות, ועשינו הבחנה מדוקדקת ומדויקת בין מה?
בין התמהמהות עד קבלת ההחלטה לבין ביצוע החלטה בעצמה. שם אל תתמהמה, כי זה עת רצון, לך על זה, לך, עכשיו זה קורה, עכשיו אתה מקבל את הכוחות.
מישהו פעם סיפר לי איזה תלמיד שהיה כאן במכון והוא השתחרר מהצבא, ולפני השחרור הביאו להם איזה יועצת תעסוקתית כזאת וכל זה,
לתת להם, זה כמו לחייל המשתחרר.
אז היא אמרה שלכאורה יש כאן איזה משהו מוזר בחיים,
יוצא שבארבע שנים אחרי הצבא
רוב האנשים מקבלים את
שלושת ההחלטות הכי חשובות שלהם בחיים,
שזה מה ללמוד, איזה מקצוע, זו החלטה שמשפיעה לך על כל החיים קדימה,
שמונה שעות, תשע שעות בכל יום,
עם מי להתחתן נגיד, שזה גם כן החלטה דרמטית מאוד,
ומקום מגורים, פחות או יותר. לא רק שבמקום מגורים אפשר להחליף, אבל עדיין זו החלטה.
זאת אומרת, היה הרבה יותר הגיוני בתורת קבלת ההחלטות לחלק את ההחלטות האלה, שקודם כל אדם יחליט מה הוא לומד, נגיד,
ויסיים את הלימודים,
ואז יחליט איפה הוא, עם מי הוא מתחתן, ואז
היא אומרת, אבל אנחנו בדקנו וראינו שמי שמקבל את שלושת ההחלטות האלו בזמן הזה,
בשלוש-ארבע שנים האלו,
מצליח, יותר,
הולך לו, ומי שמנסה לחלק אותן, אז זה נתקע.
למה?
כי בשנים האלו יש עת רצון.
יש, כאילו, זה שנים של עת רצון, וכוחות,
וזה הולך.
ומי שאומר, אני אחלק את זה, ואני קודם כל אגמור את התואר, ואז אני אבנה בית, ואז אני אתחתן,
אז הכול מתחיל להתעקע שם.
יש דבר שנקרא עת רצון.
היום אני מסתכל על זה גם כן, כל מיני תקופות בחיים שאתה אומר, וואי, איך היה לי כוח גם לזה וגם לזה וגם לזה. יש לך עת רצון אז, זה קורה.
כי באמת, אני חייב להגיד לכם שהחיים לא מסודרים בצורה הגיונית.
ממש לא.
כשאתה צריך את הכסף,
כלומר, יש לך ילדים קטנים,
וצריך מעון וזה, וטיטולים וכל זה,
אז אתה בדיוק נמצא גם בשלב, בדרך כלל, שאנשים גם נמצאים, גם בשלב שיש להם לימודים אקדמיים,
הם גם לומדים,
הם גם צריכים לעבוד כדי לפרנס את הלימודים,
הם גם מתחילים,
נגיד כשמתחילים לעבוד, אז הם מתחילים באיזשהו כזה שלב זה, וגם יש להם ילדים קטנים, וגם לא משנה מה.
וכשאסוף הסוף יש כסף, הילדים גדולים, היה צריך לעשות הפוך, כשמתחיל את החיים עם מלא כסף.
אבל הקדוש ברוך הוא יש לו את ה... נכון. אל תדאג, יש לך כוח. בזמן הזה יש לך כוחות, רצון לעשות הכל ביחד. ג'אגלין כזה, אתה עושה, אתה מרגיש כמו ג'אגלין. גם חתונה, וגם ילדים, וגם קטנים, וגם כל זה, וגם לימודים, וגם תואר ראשון, וגם תואר שני, וגם להתחיל עבודה, וגם זה, וגם... זה הזמן.
תעשה ג'אגלין.
ו... ו... ו... ו... ו... דיברנו בדבר השלישי,
שעל גבי הדבר הזה אנחנו לוקחים בחשבון שלפעמים אנחנו באמת, מה?
פספסים, טועים, כמו לוט, מתמהמה, שואל יותר מדי פעמים, מה?
משתלשל כמו שלשלת.
ועל זה לימד אותנו אור ישראל וקדושו, שבעת הימים רבנו ישראל, בעל שם טוב, מה?
להתפלל, אך טוב וחסד ירדפוני הקב' הוא, תעזור לי,
תחמול עליי,
וגם במקומות שהעיניים שלי עיוורות ולא רואות, אל תוותר עליי ותשלח את הקרצייה הזו שיציק לי עם החברותה עד שאני אלמד איתו.
ולבסוף אני אגיד תודה רבה,
שלא יוותר.
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות. אתם זוכרים שהשם ישמואל אמר בתחילת השיעור
שחלק מהעיוורון זה גם עיוורון על הגאולה.
קורים דברים גדולים,
וחלק מהאנשים לא רואים.
אחרי הם נשארים בחוץ לארץ, עדיין ולא עולים לארץ ישראל,
או הולכים ל... נכון, קראנו את זה בשם ישמואל, ובזמננו אלה, איזה משפט חשוב,
יכול כל אדם לראות פלאות משינוי העתים המו גויים מטו ממלכות,
וההשגחה הפרטית מרחפת על כל פרט ופרט באופן מופלא וצריך כל אדם להיות נשמר ממכת צנוורים כללית כמו שאמר משה ציפית לישועה שכבר פה
היא באה פה ואתה מסתכל שם
מצאתי בזוהר
הקדוש
נפלא תראו תיקוני זוהר
ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת השם עליו אומר הזוהר
דאחי עתידין למהבה בדרא דגלותא בתראה
כי אינון אנשי סדום ועמורה.
אומר הזוהר, בדור הגאולה האחרונה יהיו כמו אנשי סדום ועמורה שלא רואים,
שהם מוכים בסנוורים.
מה כתוב?
מיד ויוצאו ויניחו מחוץ לעיר ויוצאו מגלותא ויניחו ממאיה דטופנה.
הקדוש ברוך הוא, בחמלת השם עלינו, גם אנשים שלא רואים,
הוא ייקח אותם ויביא אותם לקו, יוציא אותם מהגלות,
סדום ועמורה, ממי המבול הגלותיים,
בחמלת השם עלינו. גם מי שזכה לראות בעיניים ולהבין, ודאי, צריך להגיע לארץ ישראל,
בהשראה ואשרי חלקו.
אבל אומר הזוהר, לעתיד לבוא יהיו אנשים כמו חלילה, אנשי סדום ועמורה, מוכים בסנוורים, לא רואים, לא רואים. איך אפשר לא לראות? אני לא יודע.
איך אפשר לראות את הגאולה הקורית באותיות עצומות, הנה הכל קורה ככה.
גם מי שלא רואה,
הקדוש ברוך הוא יחמול עליו
ויביא אותו לכאן,
בעזרת השם. כן, שמואל, חמל עליו.
למרות שלא הגיע לו, אולי בזכות אברהם. נכון, בזכות אברהם, בזכות זה, הוא חמל עליו.
נזכור כולנו את הסיפור של עת רצון,
כשבא לכם, אחרי שהתלבטתם, החלטתם משהו, לכו על זה בכל הכוח.
אל תתמהמהו, כי בדרך כלל זה עצת היצר.
שמנסה ל... היצר, הרי מה היצר אומר?
אני לא אגיד לו על הדבר בעצמו,
כי הדבר בעצמו הוא כבר קיבל החלטה,
אני אתחיל לתקוע לו מקלות בגלגלים.
ברור הדבר בעצמו, ברור, אבל תשמע, עכשיו לא מתאים, בוא עוד חודש,
עוד חודשיים,
בוא תתמהמה קצת, בוא רגע תחשוב. רגע, בדקת את כל הצעות המחיר?
נגיד, אדם הכי שרוצה ללמוד תורה,
עכשיו שנת שמיטה, נכון? מה זה שנת שמיטה?
למעט בעסק וללמוד תורה.
האדם אומר, אני רוצה ללמוד תורה.
כל הכבוד.
והוא התלבט, התלבט, התייעץ עם אשתו, בסוף הוא אומר, זהו, אני הולך על זה, זהו.
אז מה, עכשיו יצא הרי להגיד לו, אל תלמד תורה, מה פתאום?
יצא הרי להגיד לו, בטח ללמוד תורה, אבל מה, אתה החלטה שאתה הולך לישיבה ההיא, למה שם? בוא תבדוק את הישיבה ההיא, אולי יותר טוב.
רגע, שנייה, מי אמר בוקר? אולי אחרי צהריים.
רגע, שלישי, אולי יום חמישי, מתחיל לאבב אותך באלף ואחד דברים, בינתיים, עד שאתה מתחיל לדבר עם הכל, כבר נגמרה שנת שמיטה ונגמר הכל.
שים לו פס באצבע בעיים, ויגיד לו, אני קודם כל אלך לבית מדרש,
ויפתח ספר, ואחרי זה תבוא לדבר איתי. קודם כל אני זז.
קודם כל אני בתנועה, אברהם אבינו. קודם כל אני בתנועה.
ואחר כך תתחיל לדבר איתי כל מיני מחשבות.
שנזכה להיזהר מההתמהמהות היתרה ולהיות בתנועה ובעת רצון, אמן ואמן, חזקו ואמצו.
רבותיי, הדפים צריכים גניזה, שוב פעם, מחילה. מי שרוצה את הדף אליו, ישמור, אין בעיה. מי שלא רוצה את הדפים, אז תביאו לי.
תגובה אחת
האם יש אפשרות לבוא לשיעור ?
מתי הוא מתקיים ?