אנחנו זוכים להיפגש כאן,
כל פעם להתכונן בדרך החסידות
לזמן שהיה, לזמן שיהיה.
בשבת שעברה קראנו את פרשת כי תבוא,
המוסה במצוות, וגם היה שם רצף קללות בפרשה, ובשבת הבא נקרא את פרשת ניצבים, הן קשורות אחת לשנייה, תכף נראה איך.
יחד עם הדרוש החסידי שנלמד היום, היום זה דרוש אחד,
חלק מדרוש ארוך
של אדמו״ר הזקן בפרשת ניצבים.
סתם, אספר לכם חוויה, נהגו להעלות את הרב לקללות.
לא יודע מה האמירה פה, אולי רוצים לסגור חשבונות, כל הכפר.
וכתוב בזוהר שכל הקללות, הקב' יהפוך אותם לברכות. וגם באמת יש זוהר שהופך אותם לברכות. לוקח את כל הקללות ו...
אז כל הקריאה בתורה, ניסיתי כל פסוק להפוך אותו לברכה.
יש פסוקים שזה קשה, יש פסוקים שזה קל.
כן.
כל מיני דברים שכתוב אותה, ומישהו אחר ייקח לך את היבול.
מישהו אחר, הכוונה ילדים, הנכדים.
אבל יש שם מילה שחוזרת, עד יישמדך.
מילה קשה, נכון?
עד יישמדך.
אז פתאום ככה בא לי באמצע עלייה לתורה הברקה,
קראתי את זה במקום יישמדך,
הסם דח,
עד שתהיה דח טהור, עד שיבריק אותך עד שתהיה ככה,
כן, יישמדך, אפשר לקרוא לזה סם דח, מה זה דח?
דך בארמית זה זך, ד׳ וז׳ הן מתחלפות.
אז ככה, לתקן את זה, להפוך את זה.
לתקן את הברכות.
את הקללות, להפוך אותן לברכה.
על כל פנים אנחנו פרשת מצבים בשבת הקרובה.
וקודם כל צריך לדעת
שפרשת מצבים היא באמת
המשך הכרחי לפרשת כי תבו,
כי בעצם,
רש״י אומר את זה במקום, עם ישראל, אחרי הקללות, הם לא הצליחו לעמוד ברוב... מה זה הקללות האלה?
ואז הקדוש ברוך הוא אומר להם, משה רבנו אומר להם, תירגעו,
אתם ניצבים היום כולכם. אתם, למרות כל הקללות, הנה אתם כאן, אתם עומדים. כלומר,
זה סוג של איזו הבטחה, איזושהי נחמה לעם ישראל, פרשת ניצבים.
אבל בכל אופן,
אז היא כאילו קשורה מאוד לכי תבוא,
ככה אומר הרייבד,
הקללות שנאמרו בפרשת בחוקותיי, אז יש שם פסוק נחמה באמצע הקללות.
זה לקראת סוף הקלות.
ואף גם זאת, ביותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, לכלותם, להפר בריתי איתם. באמצע הקללות מנחמים אותנו.
וכאן בפרשה הזאת,
כן, כאילו קללות, קללות, קללות, קללות, קללות, קללות, ואז מה? אלה דברי הברית אשר דיבר משה בהר סיני, זהו, איפה הנחמה?
אז אומרים כולם, הנחמה זה בפרשת ניצבים.
שמה הנחמה.
למרות כל הקללות, אנחנו עומדים, ותכף נעמיק בזה עוד.
על כל פנים, פרשת ניצבים, לפי הסדר, היא תמיד הפרשה שנקראת אחרונה בשנה.
או ניצבים וילך מחוברת, או כמו השנה מחולקת לשניים, ניצבים לפני ראש שנה וילך אחרי ראש שנה, אבל תמיד
פרשת ניצבים נקראת,
היא חותמת את השנה.
אז זה ברור שהיא מהווה הכנה משמעותית מאוד לראש שנה בעצמו.
אז אפשר היה להגיד שהיא מהווה הכנה בגלל פרשת התשובה שנמצאת בפרשת ניצבים בעצמה,
בדברים ל״א,
יש פרשת ניצבים, יש את, ממש, פרשת התשובה. אתה קורא ואתה מבין בדיוק מה כזה, דברים פשוטים, דברים ברורים.
יבואו לך הקללות, ושבת עד השם, ושמעת בקולו, והקדוש ברוך הוא יסוס עליך, וירא נחם אותך, ואחרי זה תשוב אל השם.
וידועה החלוקה של הרב צבי יהודה בין תשובה עד השם לתשובה אל השם. תשובה עד השם כוללת קיבוץ גלויות ובניין הארץ,
ותשובה אל השם כוללת
תיקון הלב,
מילת הלב, חזרה בתשובה וכן הלאה. אז אפשר להגיד שבאמת, הנה, פרשת מצבים מספרת את סיפור התשובה, ולכן היא חייבת להיות קודמת לעשרת ימי תשובה.
אבל,
וזה ודאי נכון, אבל בדרוש כאן, אדמור הזקן מבקש להתעכב דווקא על החלק הראשון של הפרשה,
על העלייה הראשונה, ולראות איך הוא מהווה הקדמה עמוקה ויסודית וחשובה מאין כמוה לראש השנה.
בעצם מבאר מה זה ראש השנה.
בסדר?
אז כדי להבין את זה,
בואו ננסה רגע לתרגם את הפסוקים
לאיזושהי שפה חסידית,
קצת.
הפרשה מתחילה בפסוק, אתם ניצבים היום כולכם לפני אדוני אלוהיכם, ואז מה יש לנו?
ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, בשוטריכם,
כל איש ישראל,
כתבכם, נשיכם,
גרך אשר בקרב מחניך, חוטב עציך, שואב ממך.
כמה טיפוסים יש פה?
עשרה.
עשרה, נכון?
ספרנו עשרה.
אז יש פה, וזה עשרה מאוד מאוד שונים.
ראשיכם, שבטיכם, זה אנשים חשובים.
טפכם, נשיכם, זה...
גם הם חשובים, אבל הם ודאי ממקום אחר.
חוטב עציך שואבת ממך, לכאורה אלה מקצועות כאילו עממיים נקרא לזה כך. כולם.
טוב, בסדר.
היום,
בפשט,
היום זה היום שכבר התחלנו לדבר עליו בפרשת כי תבוא, זה היום האחרון של משה רבנו. הוא מדבר איתם ביום ה-40 של ספר דברים,
אז הוא אומר להם, אתם ניצבים היום, אבל את המילה היום אתה גם יכול לקרוא, אתם ניצבים היום.
יש איזה יום שאתם מתייצבים בו,
יום מיוחד של התייצבות.
אומר הזוהר,
שבפרשת בספר איוב,
ויהי היום ויבואו כל מלאכי האלוהים להתייצב
על האלוהים ויבוא גם השטן בתוכם אומר הזוהר ויהי היום זה
ראש השנה.
כשכתוב את המילה היום זה מדבר על איזה יום ידוע.
אז זה או ראש השנה או יום הכיפורים. איזה מסכת נקראת? מסכת היום?
מסכת יומא.
לא צריך להגיד איזה יום.
יומא זה.
אז זה או ראש השנה או יום הכיפור.
והמילה הכי מפתיעה היא המילה ניצבים.
למה?
כי המילה ניצבים
בכל מקום בתורה ניצבים או התייצבו
או ניצב זה לשון עזות וחוצפה.
לעמוד זה דרך כבוד.
ואברהם עודנו עומד לפני השם.
לעמוד לפני המעט מכם כי הבדיל השם אתכם, לעמוד לפני השם ולשרתו, כן?
ניצבים זה חוצפנים.
על מי נאמר פעם ראשונה את המילה ניצבים?
על דתן ואבירם, כתוב ככה, ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח העוליהם, הם ונשיהם ובניהם וכל היקום שברגליהם. מתייצבים כדי להתחצף למשה רבנו.
וגם בפרשת שמות כתוב,
כשמשה ואהרון יצאו, אז כתוב
ויצאו לקראתם ניצבים ויאמרו ירא השם הולכם וישפוט אשר ובאשתם את רכינו בעיני פרעה ובעיני כל עבודיו.
ניצבים זה כאילו אני מתייצב וחוסם לך את הדרך, אתה לא יכול לעבור, אני רואה אותך עובר אותי, אני בואי בואי, אני קראתי.
אז למה נאמר על עם ישראל ניצבים? כאילו זה...
על מי נאמר שהיא נהפכה לנציב מלח?
על אשת לוט, גם כן, כאילו היא חוצפנית.
לא מספיק שהצילו אותך, עוד מסתכלת אחורה לראות מה אסור.
נענשת.
המילה ניצבים היא כאן מילה מוזרה קצת.
טוב,
אז אם אני מתרגם את הפסוק הזה לשפה חסידית,
אנחנו מתייצבים בסוג של חוצפה,
נכון?
סוג של עזות וחוצפה,
אין מה להגיד.
זה קורה, מתי?
אורל,
מתי זה קורה, ההתייצבות החוצפנית הזאת?
בראש השנה.
מי מגיע?
רק הצדיקים? רק עם ה... זה? מי מגיע?
כולם מגיעים.
מי חוטא בצלך עד שעוד ומאיר? כולם, כל ישראל.
ומה מטרת ההגה?
לעובריך בברית אדוני אלוהיך ובעלתו אשר אדוני אלוהיך קוראות עמך היום.
המטרה לעבור בברית.
אז אני מסיים במשפט. אנחנו מגיעים בראש השנה בצורה בחוצפת,
כולנו,
והמטרה היא לעבור בברית.
עוד קצת קריאה חסידית.
האדם מגיע בראש השנה כולו,
עם החלקים הנחמדים שלו ועם החלקים הפחות נחמדים שלו, שזה כאילו אפשר לקרוא את
את עשרת הסוגים שמנויים שם, לא בתור
סוגים באוכלוסייה, אלא בתור חלקים בנפש.
ראשיכם, שבטיכם, הראש,
הלב,
ראשיכם, שבטיכם, זקניכם,
הדעה המיושבת שלי,
שוטריכם, היכולת שלי להגביל את עצמי, אלה דברים טובים.
כן, יש לו כל איש ישראל.
אבל אז תפכם.
תפכם זה כשהתנהגתי כמו ילד קטן, עשיתי שטויות,
כמותיו.
נשיכם.
הייתי בחורה, מה אתה בחורה?
תהיה גבר, כאילו, שנהגתי בצורה נפעלת, כן, הושפעתי.
כי הצד של הנוקבה במציאות הוא צד נפעל.
תפיכם, נשיכם,
גרך אשר בקרב מחניך, כל מיני דברים שבאו אליי מבחוץ,
והם גרים בתוכי, אם לא שלי.
חוטב עציך, שואב ממך, כל מיני דברים שעשיתי נמוכים.
גם איתם אני מגיע אל המלך, כן?
לא משאיר אותם מחוץ לדלת ומגיע כזה לבוש יפה, אני רק צדיק, לא, אני מגיע עם כל הכוחות.
פדיחה.
לא נעים.
איך זה נקרא?
בשפה פשוטה כשאתה מגיע ככה עם המגפיים עם כל הבוץ,
זה נקרא, מה? חוצפה.
נכון?
תנקה את הדברים בחוץ.
ולכן כתוב בהתחלה מה?
ניצבים. כי זה באמת קצת חוצפה להיכנס ככה.
תתנקה, תסתדר, תשים חליפה עניבה, תסתיר את הפדיחות, כן?
נשרפה ערוגה, תמרח קצף, דובדבן, שלא נראה את זה ככה בפנים לכולם.
לא.
נכנסים עם כל הכוחות,
למה?
לעברך בברית.
טוב?
אז כדי להבין את כל הפלא, צריך להבין מהי הברית שנחרטת בראש השנה.
ומי קורט עם מי ברית?
מי קורט עם מי ברית?
מה המהות של ברית?
הסכם בין...
לא, נגיד, כן, אבל נגיד, דבר איתי רגע ברית, כמו הכותרת של הדף, ארצות הברית. מה זה הברית?
בין מי למי?
בין העם לשליט ובין?
בין שני מדינות ל...
ברית היא דו-צדדית או חד-צדדית?
דו-צדדית. דו-צדדית. הגדרת ברית זה דו-צדדי.
מה זה חד-צדדי? איך זה נקרא חד-צדדי?
חוזה, יפה, או בשפה אחרת, חסות.
לדוגמה, בתרבות האסלאמית
אין דבר כזה באסלאם ברית. אין דו-צדדיות. יש רק אסלאם בעולם.
אז או שאני,
אם אני לא יכול לנצח אותך, אני כאילו ממתין,
או באסלאם יש מעמד שנקרא דימה.
שוהדא דימה.
דימה זה בן חסות.
אתה תחתיי, אתה בן חסות שלי. אין ברית, אנחנו לא שווים. אתה בן חסות שלי, תשלם מיסים, אתה דימה.
ברית
בין איש לאישה, זה הברית הכי יסודית.
ברית בין מדינות, בין ארצות.
ברית נאטו, הברית הצפון-אטלנטית, נכון?
ברית ורש, כל הבריתות כאלה ואחרות, זה לעולם דו-צדדי.
אז יוצא שהפרשה הזאת מספרת על כך שאנחנו,
אני שוב פעם עושה כאן את הקריאה החסידית של הפסוק,
אנחנו מתייצבים בצורה מחוצפת בראש השנה עם כל כוחות הנפש שלנו, היותר מוצלחים והפחות מוצלחים,
כדי,
יכולנו לחשוב שאין ברירה, המלך קורא לנו והוא רוצה זה, אבל לא,
כדי לכרות עם המלך ברית
דו צדדית בינו לבינינו ובינינו לבינו.
ויש כמובן גם מקום לשאול, ובזה נסיים את השאלות ונתחיל לקרוא בפנים,
למה לכרות ברית?
מה מטרת הברית?
למה בכלל צריך?
למה צריך ברית?
אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי?
בסדר, אז בוא נעשה דברים ביחד.
למה צריך לאכול ברית?
מה?
כן.
מה זה?
איך איך?
דו-קיום.
לא, למה צריך, נגיד שתי מדינות, שתי מדינות קורטות ברית, הסכם ברית... מה צריך...
ארצות הברית קרתה, בואו ניקח את ברית נאטו, בסדר?
The North Elanthic
NETO,
Organization, או
מחויבות, נראה לי, לא זוכר את ה-או.
כאילו, ארה״ב קראתה ברית עם המדינות המערב-אירופאיות לברית הגנה.
מה צריך ברית?
לא, אז
אם יבוא לכם בטוב, תתערבו, לא יבוא לכם בטוב, אל תתערבו.
מחויבות, למה? כן.
אנחנו נצטרך להבין מהי המחויבות הזאת.
טוב, אז בואו נראה,
יש כאן
בנקודי תורה של האדמו״ר הזקן,
יש דרשות ארוכות,
גם על פרשת ניצבים וגם על ראש השנה,
כולם נסובות סביב נקודה אחת, וזה ממש נוגע לנקודת המהות, מה קורה בראש השנה.
אז בואו נראה מה אנחנו יודעים, לפני שניכנס לדימה. מה אנחנו יודעים שקורה בראש השנה? אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא דן את העולם, נכון?
בסדר גמור.
אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להמליך את המלך. אנחנו, עם ישראל, תפקיד שלנו להמליך את המלך. גם זה בסדר גמור.
הוא מוסיף פה קומה נוספת.
בואו נראה.
אתם ניצבים היום כולכם, הנה פרשה זו, קוראים אותה לעולם קודם ראש השנה.
ומרומז במילת היום, דקאי על ראש השנה.
כן, קאי זה עומד.
כי זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון.
שכל ניצוצי הנשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה, עד לפני השם,
ראשיכם, שבטיכם, וחוטא ביציך עד שאוהב ממך.
ברתע כתוב עשר מדרגות,
שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם,
דהיינו יש לנו ג' זכלים, חכמה בן הדת, וז' מידות,
מחסד ועד למטה,
כך הנה כל ישראל למקומה אחת שלמה,
וכללות נשמותיהם נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות
ובראש השנה מתעלים כל המדרגות אפילו חוטב עציך עד שאוהב מימך שהם מבחינת המדרגות התחתונות וזהו ויהי באישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל
פירוש שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד כלומר קודם כל צריך לדעת שבראש השנה גם אצל כל אחד מאיתנו כל הכוחות מקבלים איזה עילוי והצדקה וגם בעם ישראל אנחנו מבינים שאנחנו
כולנו לפני המלך.
המלך רוצה את כולם.
גם את מי שהוא בבחינת ראש,
גם את מי שהוא בבחינת רגליים,
גם את מי שהוא בבחינת... כל אחד עם התפקיד שלו, המלך רוצה את כולם.
ואז כבר הוא מכניס אותנו למרכיב משמעותי מאוד של עבודה.
אתם יודעים איך אפשר לדעת
מה הציר המרכזי של יום מסוים,
מה ציר העבודה הרוחני של יום מסוים.
צריך לבדוק במה היצר מתקנה,
איפה יש סכנה הכי גדולה,
ואז מזה לדעת,
זאת הנקודה של אותו יום.
בראש השנה יש תמיד סכנה של מחלוקת.
הרבה שעות בבית הכנסת, ומי אמר, ופיוט, ומי עלה, כאילו יש איזה,
גם בבית מגיעים, וצריך תמיד להכין את הסעודה ואת הסימני.
זה אומר שהעבודה של היום הזה זה להיות באחדות.
זה העבודה.
זה העבודה של היום הזה.
להיות באחדות.
ולכן הוא אומר, כי זה כלל גדול,
דקול דאתרי מסיתרא דקדושא,
ובבחינת נעות סופן ותחילתן, שאינו מבחינת ראש וסוף ומבחינת עיגולים.
ולכן אמרו חז״ל, לוי שפל רוח בפני כל אדם, נתפה מדלג,
לפי שיש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות מה שאין בחברו, וכולם צריכים זה לזה. אז עיקר העבודה בראש שנה, כהכנה לברית,
אין אפשרות להגיע לברית בצורה מפורדת.
צריך להגיע ביחד.
עכשיו ביחד, קודם כל, כל אחד איפה שהוא נמצא, אבל גם במחשבות.
אם אדם חושב לעצמו, נו, ברוך השם, אשראי, אשראי חלקי שאני זוכה להיות, בבית הכנסת,
ולהמליך את המלך, וכל אלה שנמצאים בחוץ, מה הם יודעים מה החיים, זה מחשבת פירוד,
זה מחשבה שאי אפשר איתה להמליך את המלך, צריך הכל ביחד.
לזכור שכולנו צריכים את כולנו.
ולכן אמרו חז״ל, הווי שפל רוח בפני כל אדם,
לפי שיש בכל אחד ואחד, בחינות ומדרגות, מה שאין בחברו, וכולם צריכים זה לזה.
שפת אמת אומר באיזה מקום,
בפרשת עקב,
הוא אומר שכתוב הזן את העולם כולו בטובו בחן, בחסד, ברווח וברחמים. מה זה בחן?
חן, בחיתא,
הוא אומר, העובדה שהקב' הוא מוריד, את כל ההצטרחות של העולם הוא מוריד, אבל מה שנמצא אצלי, מה שאני צריך נמצא אצל נועם,
מה שנועם צריך נמצא אצל אורל,
מה שאורל צריך נמצא אצל אביאל, וכאילו ככה, ואז כל אחד צריך לקבל מהשני.
וזה יפה.
כולנו צריכים את כולנו.
זו העבודה בראש השנה.
נמצא ששיתרון הוא מעלה בכוח אחד ואחד שגבוה מחברו וחברו צריך לו, וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש
ורגליים שאף שרגליים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון, מכל מקום, בבחינה אחת יש יתרון הוא מעלה לרגליים
שצריך להלך בהם, והם מעמידי הגוף. יש יתרון לרגליים על הראש.
הראש מרחף, אבל בסוף הרגליים לוקחות אותך ממקום למקום.
אז צריך לכבד גם את הרגליים, נכון?
כל קומת הגוף.
וכן כשרק עובד בראש, מקריזים גם ברגליים ומרפא.
כך כל ישראל קומה אחת שלמה.
נמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחינת ראש לגבי חברו, טוב, אני ראש והוא זה, עדיין אין לו שלמות בלי חברו,
וימצא חיסרון בנפשו מה שחברו משלימו ועל ידי זה יבטל ושפל רוח לגבי חברו מבלי ימצא אדם ראש וסוף
ועל ידי ביטול זה יתאחדו להשראתו וכו' וכו'. בסדר?
אז אם כך,
עיקר העבודה של ראש שנה נלמדת מהעוד, נקרא לזה עיקר ההקדמה של העבודה,
זה להגיע למקום של אחדות. כולנו,
כולנו
עומדים לפני המלך.
ואין אפשרות להמליך את המלך רק קבוצה מסוימת, הקבוצה שלי,
הכי חשובה, הכי יקרה. לא, אנחנו כולנו, חוטב יצחה עד שבמך חסרה קבוצה אחת, הכל חסר.
המלך שואל איפה כולם.
זהו.
זהו. זה הקדמה.
אחדות.
בגלל זה,
הזוהר אומר שבראש השנה לא טוב לבקש בקשות פרטיות.
לפחות לא בלילה הראשון וביום הראשון עד תשליך.
איפה הזוהר אומר את זה?
הוא אומר את זה ב...
יש זוהר שמסביר את האישה השמונמית.
האישה השמונמית, אין לה ילד.
ואז היא טורחת להכין לאלישע מקום,
ואז אלישע קורא לה ואומר לה, יש לך
דבר אל המלך או אל שר הצבא.
אומר הזוהר זה בראש השנה,
בראש השנה.
והאישה השמונמית זה כאילו ביטוי לנשמה, ואלישה זה ביטוי למי שיכול להעניק שפע.
ואז הוא שואל אותה, תגידי, את צריכה משהו? מה היא עונה לו?
בתוך עמי אנוכי יושבת.
אומר הזוהר זה לא טוב לבקש בקשות פרטיות בלילה ראש השנה.
אני עם כלל ישראל, לא רוצה בקשות, אני רוצה מה שעם כולם עניתי גם איתי.
זה סוד ההמלכה וגם סוד הכפרה שלנו.
בתוך עמי אנוכי יושבת.
וזו גם הסיבה שרשלום יקרלי בחומר שאנחנו מברכים בראש השנה,
גם כשאתה אומר למישהו באחד על אחד,
אז אתה לא אומר לו, לשנה טובה תכתב ותחתם, אלא איך אומרים?
לשנה טובה תכתב ותחתם.
אתה אומר לו בלשון רבים.
המנהג הוא להגיד בלשון רבים, לא בלשון יחיד.
למה? רשלום יקרלי בחיה אומר,
למה תכתב לו? הוא אומר לקדוש ברוך הוא, תראה,
הקדוש ברוך הוא, יכול להיות שחתמת אותי לחיים טובים,
אבל אני לא מוכן בלי החבר שלי, רק איתו ביחד.
תכתבו ותחתמו. אם נגזר עלי חיים טובים, בסדר, אני שמח מאוד, אבל רק איתו.
אני לא הולך בלעדיו.
הקדוש ברוך הוא, כזאת אהבה, טוב, יאללה, קדימה.
כל אחד נותן יד לחברו, זוגות.
בסדר, תעברו.
ככה כל אחד מעביר את השני.
כל אחד מעניק מהזכויות שלו לשני.
אז נמצאנו למדים שעיקר ההכנה היא בעניין של אחדות.
בראש השנה צריך להיות באחדות.
כל השנה, אבל במיוחד בראש השנה.
טוב, בסדר.
אז זה היה עכשיו התבוננות כללית.
התבוננות כללית, אתה מסתכל על היום, אתה אומר, אוקיי, מה התפקיד היום? אבל יש גם התבוננות פרטית.
מה קורה ביום עצמו?
ואז הוא מסביר.
אך דרך פרט, איך הוא דרך הייחוד,
ומהו עניין התשובה, ולמה דווקא בראש השנה.
בערך כתוב אחר כך לעברך בברית.
עכשיו תראו, מה שהוא אומר כאן זה ממש פצצה.
אז תשימו את השכפצים.
שמעתי מישהו אומר באיזה חתונה,
אבקש להעביר את הטלפון למצב שקט ואת הלב למצב רוטט.
חזק, אה?
אהבתם?
הייתי גם בעוד איזה מקום שכתוב שלט.
מבקשים להעביר את הטלפון למצב של
אימת אבא פחד או יאחזה מורעד.
אחרת
הוא יהיה במצולות ים.
כן, תשליך במצולות ים כל... טוב.
אה, ידמו כאבי, כן, נכון, תודה.
יפה. אז בימי כתוב אחר כך, לא ברכה בברית. והעניין, כמו למשל,
שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם, שלא תפסוק אהבתם.
שאילו היה הדבר שאהבה תלויה בו קיים לעד, לא היו צריכים לכריתת ברית ביניהם,
אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה,
או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ,
ועל ידי כרידת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית, בל תמות לעולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ.
והיינו מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק, שיתיחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מטעם ודעת".
תשמעו, מה אני אגיד לכם? זה מילים, המילים האלה פה,
איך אני, אני לא יודע איפה להתחיל אפילו.
בואו רגע ניקח דוגמה מקשר בין איש לאישה, ואז נשליך את זה על הקדוש ברוך הוא, ונבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו בראש השנה, נכון?
הוא קורא לנו לעבור בברית, והוא, הוא מתחיל.
ואנחנו אחרי זה מגיבים.
למה איש משם מתחתנים?
כשאיש משם מתחתנים זה כריתת הברית הכי הכי יסודית, נכון?
הלוא היא אשתך,
חברתך, אשת בריתך, אומר הנביא מלאכי.
למה אנשים מתחתנים? מה הבעיה? דברים ביחד.
אפשר למצוא חיים אחד בעיני השני, וסבבה, וגרים, ו...
למה להיכנס ל... איך קוראים לזה בצבא?
אומרים לך עם טבעת,
אה, יש לך אזיכון,
אה?
אמרו לך אזיכון, וואי, וזה... למה?
תשובה.
אתה אומר,
הבעל אומר לאשתו, והאשה אומרת לבעלה, אני כל כך אוהב אותך,
כל כך אוהבת אותי, אני כל כך אוהבת אותך.
ואני מפחד שאולי איזה יום האהבה תפחת.
אנחנו כורתים ברית,
שהתכלית של הברית היא מחויבות ונאמנות למעלה ממה שאנחנו רואים, למעלה מטעם ודעת, למעלה מהסיבות הרגילות.
ואנחנו מבטיחים להתאמץ אחד כלפי השני גם כשלא תהיינה סיבות.
לדוגמה,
מה הציפייה שלכם מבעל,
תמיד שעם ישראל יהיו בריאים, אבל יכול להיות המקרים כאלה שפתאום בעל, אשתו,
או הפוך, פתאום נהייתה חולה, נהייתה צמח,
חלילה, כן? אז מה עכשיו?
אין ביניהם כלום.
לא?
אז מה, קחת לבית חולים, תשלם עם צ'ק כל זמן, ו...
לא, יש לנו קשר מיוחד.
אז הוא ממשיך לטפל בה, המשיכה להיות מסור אליה, או היא ממשיכה לטפל בו, המשיכה להיות...
זה קשר שהוא למעלה מהסיבות. יש סיבות, בסדר, אבל מה קורה כשהסיבות יפסיקו להתקיים? אנחנו רוצים להיות מחוברים באמת, נצחיים.
זה קשר בין אוהבים, זה ברית.
איזה ברית אתם זוכרים הכי בין אוהבים בתנ״ך?
ערך?
סליחה, את צודקים. מי אמר?
דוד ויונתן. אתם מבינים שדוד ויונתן
זה ברית של שני אנשים שהם בעצם על מסלול התנגשות אחד בשני, ראש בראש? אתם מבינים את זה?
הרי דוד קיבל כתב מינוי משמואל שהוא יהיה מלך,
ויונתן הוא הבן של המלך הקודם. אז הן שתי רכבות שנוסעות אחת מול השנייה,
והן אמורות להתנגש.
והן כורתים ברית למעלה מטעם ודעת,
למעלה מהסיבות.
לא משנה,
כי הייתה להם אהבה נפשית עמוקה,
אז לא משנה מה תהיינה הסיבות,
ומי ינסה לסכסך, אנחנו נהיה ביחד. על זה אגב אמר דוד המלך,
על יונתן, אחרי שיונתן מת, נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים.
וראיתי מפרשים, אני לא זוכר כבר מי,
שדוד המלך התכוון איזה נשים, אהבת נשים, איזה נשים.
אז הוא אומר מרחל ולאה, הייתה אהבת נשים. גם רחל מסרה את הסימנים ללאה אחותה, וויתרה, היא לא ידעה שיעקב יסכים לעבוד עוד שבע שנים, היא ויתרה לגמרי מרוב שהיא אהבה את אחותה.
אז אומר דוד ליונתן, רחל ויתרה, אבל בסוף היא כן התחתנה עם יעקב, כי יעקב הסכים לעבוד, ואתה ויתרת לגמרי!
לחלוטין. זה ברית.
זה ברית.
אז עכשיו, רגע, בואו נתרגם את זה לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא קורא לנו אליו בראש השנה,
ואומר, אני רוצה לכרות אתכם ברית.
מה המשמעות
בראש השנה?
שהוא אומר, אני אמלוך עליכם,
לא משנה מה תעשו,
לא משנה כמה תחטאו,
לא משנה כמה תאכזבו, אני לא אעזוב אתכם.
אני לא אעזוב אתכם.
למה? כי אני אוהב אתכם אהבה למעלה מטעם ודעת.
אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב,
אני כורת איתכם ברית.
לא משנה מה יהיה,
לא משנה כמה גרוע, אני לא אוהב אותך.
אולי אני אעניש אתכם, אולי אני אכעס עליכם, כל הפרשה הקודמת שקראנו, אבל אני לעולם,
לעולם לא אעזוב אתכם.
לעולם.
שזה כנגד מי?
כנגד הנצרות. הרי זה מה שהנצרות טוענת, הטענה הכי הגיונית.
הנצרות אומרת, אתם כל כך חוטאים,
אתם כל כך נענשים,
אז מה השלב הבא שחסר?
עזוב אתכם! זה הכי הגיוני! למה אתה צריך לחיות עם מי שמראה לך את החיים?
מה נסגרת? אתה רוצה לי פה זמזומים? אני, יש לי הפרעת קשב וריכוז.
שמע, מה זה הסקושי הזה?
אני מחזיק לך את הסנדל הזה עוד שנתיים.
אז, בסדר? כאילו זה מתבקש.
לא הולך טוב, כל היום רבים, כל היום צעקות,
כל היום כעסים, אז מה עושים בסוף?
מתגרשים, נגמר הסיפור.
הנצרות זה כמה חשובה הכי הגיוני.
אם אתה לא מכיר בקיומה של הברית.
כל המהות של ברית היא שאתה חורג מהסיבות.
הקב'-הוא כורת איתנו ברית.
ועכשיו יש כלל באהבה.
כמיים הפנים לפנים.
כשמישהו מפעיל עליך, כמו החוק, איזה חוק זה של ניוטון? הראל?
החוק השלישי של ניוטון,
שכשאתה מפעיל כוח, אתה מקבל חזרה כוח נגדי באותה עוצמה.
נכון?
אז זה לא רק בכוח, זה גם ברוח.
כשאתה מפעיל כלפי מישהו אהבה,
אינטרסנטית, מה תקבל בחזרה?
אהבה אינטרסנטית.
כשאתה מפעיל כלפי מישהו אהבה מסוימת,
קבל. וכשאתה מפעיל כלפי מישהו אין סוף אהבה ורחמים. מה תהיה התגובה שלו?
מה תהיה התגובה?
אין סוף אהבה ורחמים.
אז ממשיך כאן, אומר רבנו הזקן,
שאף שעל פי הטעם והדעת היה צריך לפסוק את האהבה או לגרום איזה שנאה,
אף על פי כן,
מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת.
ועל כל פשעים תכסה אהבה זו, בקשר אמית זה לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד.
הברית הופכת אותנו לאחד. אז מה, אני יכול ללחוץ על האוזן שלי כי האף שלי עצבן אותי?
יש כאלה שאומרים, אוי, לא,
אני אחד, אני ואתה אחד.
וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו,
כך לא יפסוק מעל חברו. ולכן נקרא בלשון כריתת ברית,
כמו שכתוב, אשר כרתו את העגל ויעברו בין ביתריו.
כלומר, שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים. הוא מסביר פה הסבר נפלא מה היו עושים כשהיו כורתים ברית.
היו לוקחים איזה עגל, חוטאים אותו לשתיים,
שמים את שני החלקים שלו, אחד פה ואחד פה,
וכורתי הברית היו עוברים בין העגל, בין ביתריו, לכן זה נקרא ברית בין הבתרים. למה?
כאילו אנחנו עוברים בתוך המרחב הזה של האמצע של העגל כדי להפוך אותנו לאחד, בסדר?
התלכדנו למהות אחת, לרגע.
והנה,
ככל המשל הזה עשה לנו השם אלוהינו,
דכתיב הנה אנוכי כורת ברית נגד קולמך, עשה נפלאות, פירוש למעלה מן הטעם ודעת.
מי שלא מאמין בזה,
לא מספיק מאמין כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו.
אנחנו דנים את הקדוש ברוך הוא ואת אהבתו אלינו לפי המושגים המוגבלים של בני אדם. אז אתה יודע, אתה מאכזב מישהו פעם אחת, מאכזב אותו פעמיים, מאכזב שלוש, מאכזב ארבע, אחרי חמש פעמים הוא יזרוק אותך מכל המדרגות.
אבל הקדוש ברוך הוא קראת אותנו ברית למעלה מטעם ודעת. מתי הברית הזאת מקבלת תיקוף?
מתי היא מקבלת אשרור?
לפעמים צריך לאשרר ברית, לתקף אותה מחדש. מתי זה קורה?
בראש השנה.
הקדוש ברוך הוא קורא ואומר, אתם זוכרים?
אתם איתי בברית.
אני לא אעזוב אתכם.
אתם שלי.
כמו שאמר דוד ליהונתן מה שהזכרנו, נפלאה תאוותך לי מאהבת נשים, כי על ידי,
מי יודע מה השתיבות האלה?
יחידת הגנה מרחבית? לא.
יג מידות הרחמים שהמשיך משה רבנו עליו בשלום
נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות לה הקדוש ברוך הוא עם ישראל
לעורר את האהבה וסלחת שלא יהיו עוונותיכם הבדילים כי חלק השם עמוק. כלומר, כשעם ישראל עושה עבירות, אז יש איזה איום, רגע, אה, איך מתנהגים וזה, ואז
הקדוש ברוך הוא לימד את משה רבנו תגידו יג מידות של רחמים תזכיר את מה?
את עצם הקשר, את עצם האהבה
ואז אומר הקדוש ברוך הוא, בסדר, מעשים, מעשים, אבל אני קשור אליכם.
הקשר בא לי נתק.
הוא מפעיל רחמים.
זה מצידו אלינו.
ועכשיו,
מצידנו אליו.
מה התגובה שלנו לדבר הזה?
מה התגובה לזה שבעוד שבוע וחצי,
אתה שומע, נועם? בעוד שבוע וחצי,
המלך הכי הכי גדול בעולם, בעולמים, קורא לך אליו לארמון,
ואומר לך, תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו.
אני בחיים לא עזוב אותך.
האהבה שלי אליך היא נצחית, היא לא תלויה בדבר,
היא לא תשתנה לעולם, אני אמשיך לשמור עליך, להגן עליך, על זה, או להעניש אותך אם צריך, כי אני אוהב אותך וכו'.
איך אתה מגיב לדבר כזה? מה יש לך להגיד למלך לדבר כזה?
מה?
קבל אותו כמלך, אבל אתה רוצה להגיב.
איך מגיבים לדבר כזה?
רבי שלום, איך מגיבים? מה, כותבים שיר?
אומרים למלך, תודה, אדוני המלך?
המילים יכולות להכיל את זה?
קרה לכם פעם שלא היו לכם מילים?
קרה לכם שעמדתם בפני איזה חוויה, הרגשתם שהיא מציפה אתכם
ואין לכם מילים?
קרה לכם? מתי קרה לך גשר?
כן.
כן?
בלי שאני אדע,
אני הייתי אמור לגרוש שבת אחת לתת לך לגדולה ולגבו אותי פה.
אבל עמדתי לו עכשיו, מתי אני רוצה,
אמרתי לו את זה עם כל הגדול.
אמרתי לו את זה עם כל הגדול,
היה יכול לתת לו. אז בסוף הערב אומר לי, לא, אתה לא יתן לו את זה עם כל הגדול כי המחלקה שלנו נותנת לך לדבר
מפה ראשי אני נוטה שהרגילה שלי שלושה ימים,
הם הייתי בהם משמונה ימים.
ואני מאוד התנגדתי לזה.
כן, נו, נו, נו.
ובסוף יצא שאני הייתי ברגילה שמונה עשרה, אני, והיינו רק שמונה. אין מילים. אבל כבר למדתי מה. איך זה קרה? לא היה לי מילים, אבל זה יפה. אין מילים, כן. לא ידעתי ככה לשקול אותנו. כן, הכל לטובה.
אתה יודע, אני הרגשתי את זה,
הרגשתי את זה כל פעם בלידו של הילדים.
ועכשיו ברוך השם גם עלייה של הנכד.
אתה יודע, אתה עובד, אתה עובד לך לבית חולים,
בסדר, אשתך בהריון וכל זה, אבל עדיין זה כאילו, אתם עובדים שניים, חוזרים שלושה.
מישהו יכול להסביר את זה?
מישהו יכול להגיד איך זה קורה?
זה הרבה יותר הגיוני בעיניי שחסידה באה ושמה לך חבילה על הדלת מאשר שיוצא בן אדם מתוך בן אדם.
אין לזה הסבר, אין לזה שום הסבר. אני אומר לכם,
כשאתה נמצא בחדר לידה זה הכל מובן, מוניטור, שמוניטור, כל הקשקושים, תנשמי, זה, זה.
שנייה אחרי שאתה יוצא מחדר לידה, אתה לא מבין, אתה לא מצליח להבין כלום מה שהיה שם.
נס גמור מההתחלה, לא?
עכשיו אתה מתקשר כל מיני טלפונים, או, מה קורה, מזל טוב, נו, איך זה להיות אבא בלידה הראשונה?
איך זה, מה אני אמור להגיד? מגניב, וואו.
וכבר בילד החמישי, אמר לך, טוב, אתה כבר רגיל.
מה רגיל?
מי רגיל? אני רגיל לקבל נשמות?
מה הדבר הזה? זה כאילו, זה אין סוף.
אין לך מילים.
אין מילים.
אין מילים. באמת,
היה ראוי לשתוק.
זה כאילו הכי הכי קרוב למה שאפשר להכיל את הרגע.
שתיקה מוחלטת.
אתה יודע, כאילו, אתה בא לדבר משהו.
לחילופין, גם באובדן.
באובדן.
לא עלינו, כן? מצד השני.
פתאום אתה מאבד מישהו קרוב.
אז יש כאלה נעלמים דום. מה שאתה כאילו?
מתחיל להספיד? אני הכנתי הספדים?
אמור להתייחס לדבר הזה. כשאתה חווה אירועים שהם גדולים ממך בכמה וכמה רמות,
התגובה היא שתיקה או צעקה.
מילים לא יכולות להכיל את זה.
מילים הן קטנות מדי, הן קצובות מדי.
אז מה התגובה שלנו לקריאה הזאת שהקדוש ברוך הוא קורא לנו ואומר לנו אל תפחדו, תהיו חוצפנים, תבואו איך שאתם.
אל תדאגו, אני קוראת איתכם ברית עם העצים והאבנים והחוטבי העצים וכל הג'יפה שלכם עליי.
זה קדוש ברוך הוא איזה אהבה. מה? אנחנו מכינים את הדבר הזה. אפשר לדבר? אפשר להגיד מילים על דבר כזה?
אי אפשר. אז מה אומרים?
שופר.
זה הדבר היחיד.
עושים,
כאילו עושים מור.
זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות.
זהו.
זו המצווה. אין מצווה אחרת.
מרוב הגודל
אנחנו רואים...
מי כאן מנגן?
מה אתה מנגן?
לא, נושף, נושף. סליחה, מי כאן נשפן?
טוב, רק אני. בסדר?
בכלי נשיפה,
כשאתה לומד נגיד על חליל צעד, אז אומרים לך, תקשיב, תשתדל להוציא את הצליל מהבטן.
וזה נכון.
כשאתה מוציא את הצליל מהבטן, גם חזנות, לא רק, אז זה יותר קל, אתה יכול להגיד, אבל בחליל צעד,
או באיזה, אפילו אם אתה מוציא את הצליל מפה, גם בסדר, הוא יצא.
לא, כמו שרוצים, אבל הוא לא יצא.
בשופר אתה לא יכול להוציא אותו מפה, אין מצב, הוא לא יצא הצליל. בשופר, אתה מרגיש פיזית, מאיפה הצליל יוצא?
הוא יוצא מהחזה ומהלב, מפה זה יוצא,
אי אפשר גם לנוצות אותו מהבטן.
ולכן פקיעת שופר נקראת צעק ליבם אל השם.
התגובה היחידה ההולמת את הפשר האהבה העצומה הזאת שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו בראש השנה,
שאנחנו רוצים לצעוק לו צעקת הלב, ככה.
והנה,
אמרו חזל,
אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני המלכויות, שתמליכוני עליכם,
זיכרונות שיעלה זיכרונכם לפניי לטובה ובמה בשופר.
למה, יונתן?
כי הנה ראש השנה זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון, שנברא בו אדם הראשון.
מה אנחנו זוכרים? יונתן, זה הכי חשוב בעולם. מה אנחנו זוכרים
בראש השנה?
את בריאת אדם הראשון. למה הקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון?
מה הייתה הסיבה? למה?
יפה!
רק רחמים, רק חסדים.
לא היה שום דבר שהוא צריך להגיד, זה חפץ הטוב להיטיב.
אנחנו נזכרים בדבר הזה, מזכירים לקדוש ברוך הוא שכל מגמתך להיטיב.
מעצימים את האהבה הזאתי.
ואנחנו עכשיו לא רק מזכירים אותה, אלא אנחנו חווים אותה בעצמנו.
למרות כאן מה שעשינו, למרות הסמרטוטים שהיינו, למרות כל הפדיחות, למרות כל החוטבי עצים, שואבי מים שלנו, זה...
ואנחנו ככה, אנחנו באים, והקדוש ברוך הוא מקבל אותנו, ואומר, אתם הבנים שלי, ואני אשפיע עליכם, ואני כורת אתכם ברית, ואני לא אוותר עליכם, וזו ברית נצחית, ולא תתבטל לעולם, אוי.
כן, אז אנחנו מזכירים את הדבר הזה.
ואמר ה' הלך גיור תלבש לפי שאז התגלה מלכותו יתברך, אבל היה זה אז, בהתערותא דלאלה לבד, אז רק הקדוש ברוך הוא היה,
והוא התעורר לזה.
ועכשיו,
צריך להיות זיכרון ליום ראשון על ידי התערותא דלתתא,
לעורר התגלות מלכותו יתברך עלינו, זיכרון הברית וההתקשרות שבין השם ובינינו. אנחנו מזכירים לעצמנו את הברית, את האהבה שלו.
איך?
והיינו על ידי השופר,
שהוא בחינת תשובה הילאה, בבחינת צעקת הקול, מאומקא דליבה, מנקודת פנימיות הלב,
עד שאין כלי הדיבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד,
ולכן אין אומר ואין דברים, אלא בחינת תקיעה קול פשוט.
וגם אל תדבר,
כי זה יפריע.
אל תדבר,
רק תקיעה, פשוט.
זהו.
לפעמים אתה מרוב שאתה מדבר, זה...
יש
עוצמה בדבר עצמו.
ושברים הוא גם כן, אינו אלא קול אלא שיש בקול עצמו, כמה בחינות ותנועות, גנו חי גניך.
וביאור הדבר דכתיב לך, אמר ליבי בקשו פניי, פניי אני מפנימיות הלב,
כי הנה יש בבחינת צעקת הלב שתי בחינות,
מבחינה פנימית וגם בחינה חיצונית. חיצוניות הלב, בוא נמשך מהדעת וההתבוננות בגדולת השם.
אדם חושב, ואז יש לו כל מיני מחשבות, ובעקבות זה הוא גם צועק. זה נקרא חיצוניות הלב.
שחושבים בגודל הקדוש ברוך הוא ובקטנות האדם. אני טיפה מדלג.
וזה חיצוניות הלב, זה הפסוק אחרי ה' ילכו כהרי ישאג.
שיש בחינת שאגה שהיא בחינת חיצוניות הלב.
היא בחינת אחרי ה' ילכו. אדם מסתכל בגלל הבורא יתברך,
מבין כל מיני דברים, והוא הולך אחרי ה' ויש לו איזה צעקת חיצוניות הלב.
אבל מה קורה כשאתה לא מבין, אלא אתה חווה?
אנחנו חווים את אהבת הבורא יתברך.
מאיפה יוצאת הצעקה?
עכשיו,
פנימיות הלב. לך אמר ליבי בקשו פניי את פניך השם אבקש.
ומשם נמשך להיות לאדם בחינא צעקה בפנימיות הלב למעלה מן הדעת שלא להיפרד מייחודו ואחדותו יתברך. זה התגובה שלנו.
לא משנה מה יהיה.
לא משנה כמה קשה יהיה.
שלא משנה כמה מורכב יהיה, לא נעזוב אותך הקדוש ברוך הוא, לא נעזוב אותך,
נדבוק בך.
זו התגובה שלנו לאהבה שלו.
זה הזיכרון, זו העבודה בראש השנה.
זו הדבקות.
ולהיות ליבו בוער כרשפה אש הלב את העולם מאליה ומעצמה בלי טעם ודעת, להשתפך נפשו אל חיק אביה ולמסור נפשו באחד כחלק השם אמור וישרדו במחשבות. וזהו,
לך אמר ליבי בקשו פניי פנימיות הלב. את זה אנחנו מבקשים בראש השנה.
היינו על ידי פניך השם אבקש כי מבחינת אחרי ה' הלכו אחרי זה הוא מגיע לבחינת ראישה כשזו חיצונית הלב ומשם מגיע להיות בקשו פניי שהוא צעקה מפנימיות הלב והוא הנמשך מבחינת את פניך השם אבקש שהוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וזהו מבחינת ובכל מאודיך וזהו גם ממעמקים
קראתיך ה' פרק התהילים שנתחיל להגיד אותו בעשרת ימי תשובה מאיזה מעמקים
אני קורא את השם מה אני הולך
מתפלל מאיזה מקום נמוך, יש הלכה שצריך להתפלל ממקום נמוך ולא ממקום גבוה.
אבל ממעמקים, הכוונה ממעמקי האישיות שלי,
משם אני קורא לקדוש ברוך הוא, מעמקי הלב.
ולכן אומרים מזמור זה בעשרת אמת תשובה.
כי על ידי תשובה היא לעם מאומקא דליבה, כי ראו מר עוזבו את השם ורחוקו מאור פניו יתברך,
אשר נגע עד הנפש ממש
בקרב איש ולב עמוק,
ועל ידי זה מעורר גם כן למעלה להיות קראתיך השם מאלמל הגילוי,
שיתגלה בבחינת פנימיות מלכותו יתברך. אז לשאלתנו,
מה זה פרשת ניצבים? מה זה הפסוק הזה?
אז אומר אדמו הזקן כך,
אנחנו נקרא את הפסוק עוד פעם, קריאה חסידית.
אתם ניצבים.
באמת יש בזה עזות וחוצפה,
כי ברית היא למעלה מטעם ודעת. אבל אני קורא לכם, אומר הקדוש ברוך הוא, היום,
לפני השם אלוקיכם,
שהוא אלוקיכם, למרות כל מה שעשיתם, הוא לא מוותר עליכם.
עם כל כוחות הנפש שלכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, זקניכם, כל איש ישראל.
למה? מה המטרה? למה קראת לנו בצורה כזאת שאנחנו לא מאורגנים?
לעברך בברית.
ברית היא למעלה מטעם ודעת.
לא משנה שאתה לא לבוש יפה.
לא משנה שלא הספקת לארגן את המעשים.
כל זה שייך לצד הנגלש למציאות.
הקב'ה קוראת איתנו ברית בצד הפנימי, למעלה מטעם ודעת.
לעברך בעברית אדוני אלוהיך ובעלתו אשר השם אלוהיך קורית עמך היום.
ומה התגובה שלנו לאהבה הזאת בראש השנה?
רצים לתקוע בשופר.
לא יכולים להכיל את זה במילים.
איזה מילים נגיד? מה יש להגיד על דבר כזה?
הדבר האחרון שאנחנו יכולים להגיד מרוב החיבור באהבה זה צעקה, צעקת הלב.
תודה, תודה, תודה.
תוקעים את זה בשופר.
אנחנו תוקעים את עצמנו.
ובשני הדברים האלה נחרטת
הברית מחדש,
ברית
ברית האוהבים,
ברית הרוצים, ארצות הברית, זה כאילו רצון הברית,
אנחנו רוצים בו והוא רוצה בנו,
ואז מתחילים שנה חדשה מהמקום הזה. אתם מבינים? זה אחרת לגמרי.
איזה מערכות יחסים יש לנו עם הקדוש ברוך הוא, האם זה מערכות יחסים של בנויות על אינטרסים,
שכר ועונש, אנחנו נעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אתן את זה,
או שבראש שנה המערכות האלה מתעלות לעזוב אותי שכר ועונש,
מה אכפת לי, שכר ועונש? אני רוצה את הקשר איתך! קח את כל העולם הבא שלי, תן אותו למי שאתה רוצה, העיקר, אני רוצה להיות קשור איתך!
וכן הפוך, הקב' מדבר איתנו, זה הדדי, כמו שאמרנו, ברית היא הדדית.
ראש השנה
הוא יום כריתת הברית.
כשמבינים את זה,
כמה אהבה אנחנו עטופים בראש השנה,
כל היום הזה מקבל
אור אחר לגמרי.
אז יהי רצון שבזכות כל הלימוד שלמדנו פה כל השנה, וגם עכשיו,
נזכה בעזרת השם להיכנס היטב לברית, ללכות ברית של אוהבים, השם יתברך, אנחנו איתו והוא איתנו.
נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.
אמן ואמן. חזקו ואמצו רבותיי.
תגובה אחת
מתי מתקיים השיעור ?