אנחנו נמגשים כאן כל ערב,
שני בערב,
ללמוד איזה, כל פעם סיפור שקשור לענייני תשובה,
או מאגדות חזל,
או מסיפורי צדיקים. בשבוע שעבר למדנו סיפור מאגדות חזל, אתם זוכרים?
שוב יום אחד לפני מתרצח.
כן, כן, המלך של עשה סעודה לעבדים, כן.
היום סיפור נפלא מאוד מהחוזה מלובלין.
בואו נתחיל אותו.
בעניין המלאכים
שאין מקבל מהם הקדוש ברוך הוא המלוכה רק על ידי ישראל עם קדושו
שהם ממליכים אותו.
בראש השנה עיקר העבודה שלנו זה להמליך את הקדוש ברוך הוא, נכון? זה ה...
ו...
כן, אז א' הוא מלך כל השנה שמואל אז תזכור את השאלה שלך אנחנו נעסוק בה בהרחבה בשבוע הבא. למה צריך להמליך אותו השנה אם המלכנו אותו כל בשנה שעברה? זו שאלה גדולה שזה דרושים עמוקים מאוד בחסידות
ואנחנו נעסוק בזה בעזרת השם בשבוע הבא בנפש הפרשה, ביום שני הבא.
נפש הפרשה של ניצבים.
אבל עובדתית הקב' הוא מקבל את ההמלאכה דווקא מישראל.
כל המלאכים ש... הרי נכון, דיברתי על זה נראה לי איתך, עם אברהם, דיברנו
על הקדושה.
מה אנחנו עושים בקדושה?
כל תפילה כשיש קדושה, שחרית, מנחה, במוסף,
מה עושים בקדושה בעצם?
אנחנו בעצם משחזרים מה שקורה בשמיים במלאכים.
אנחנו מנסים לתאר את התמונה בשמיים. נקדישך ונעריצך.
איך
כנועם שיח, סוד, שרפה קודש.
מה?
זה אותו עניין, כן. אתה יודע שהנוסח אשכנזורים כתב.
אבל זה הכל אותו עניין.
ומה הם אומרים?
וכתוב על יד נמיך וקרא זה על זה, ואמר קדוש, קדוש, קדוש.
אומרים הקדוש ברוך הוא קדוש, קדוש. טוב.
ואז לעומתם משבחים, מתארים כאן איזה מקהלה, איזה אורקסטרה
של מלאכים שמשבחים מאוד את הקדוש ברוך הוא,
לעומתם משבחים ואומרים, ברוך כבוד השם במקומו, הוא יותר מה ש...
כן,
ואז,
מה?
כן, אם לא חשבנו עליו, בקיצור.
יש גם נוסחים אחרים.
וביום ראשון הבא יהיה.
לשאלתך מהצהריים.
אתה איתי?
לא, לא דיברתי איתך שמונה, דיברתי איתו.
איך קוראים לו? לא איתי.
יום ראשון הבא יהיה שיעור.
ראשון הבא.
דיברתי עם השכינה בעצמה.
אז בסדר? אז כאילו, זה כל כך נפלא, המלאכים כל כך נפלאים, עושים כל כך, אנחנו
מדמים אותם. אז באמת, אי נחי נמי, אז שהקב' יקבל מהם את כל השבחים. מה רוצים מאיתנו?
גם ביום כיפור אנחנו קצת מדמים למלאכים.
הלבוש הלבן, הולכים לבן ביום כיפור, נכון?
אין משחקים.
תודה, נועם.
הולכים רק לבן, לא תהיה, הולכים עם בגדים לבנים, לא על חילים, לא זה, מטענים, צמים וכולי, מלאכים.
אז בכל אופן הקדוש ברוך הוא ביקש מאיתנו,
המלאכים לא מעניינים אותו, לא מספקים אותו,
כביכול.
אז זו השאלה,
למה?
בואו נראה.
בעניין המלאכים שאין מקבל בהם הקדוש ברוך הוא המלוכה רק על ידי ישראל,
עם קדושו שממליכים אותו, כמו ששמעתי מהרב הקדוש,
אספקלריה המאירה הרבי מלובלין, שהיה דרכו בתוך התפילה לשאוף אבק הטאביק.
טאביק, טאביק.
באמצע התפילה היה עוצר,
רוקח שחטות.
קוראים לזה שמק טאביק.
אה,
מי מספר את זה?
תלמיד שלך רוזי מלובלין, מה?
כן, מה, אצל המרוקאים חייב טאביק.
כשהייתי ילד,
אז היה איזה זקן אחד אצלנו מתכנסת, קראו לו לנקרי, עליו השלום, נפטר.
זה הרבה שנים.
אז הוא היה יושב בכיסא של הבית הכנסת,
וכשהייתי נכנס, הייתי ילד, לא יודע, בכיתה ג', ד',
תלוי צ'י טבק.
אז אמרתי לו, לא, לא רוצה. אז הוא כזה צוחק, בסדר?
ונתן לי להיכנס,
ואז פתאום באמצע התפילה הוא היה מגיע אליי מאחורה,
כזה קמצוץ עבה כזה,
הוא עושה לי ככה, דוחף לי את זה לסינוסים,
אתה יודע, זה היה, הייתי מתעטש אחרי זה קודם חברי.
והוא צוחק, זה בריא, זה בריא, תיקח.
במרוקאים יש כל מיני תזות הזויות.
אוכלים חמין עם שומן.
שומן צף של זה.
אז הוא אומר לך, תיקח כוסית ערק, זה ממיס את השומן עכשיו.
זה כל מיני.
או אומרים,
המרוקאים אוהבים תה עם לאנה.
במרוקאים הכוונה, סבתא שלי, כן? שתבינו שאני מדבר פה.
סבתא שלי הייתה יודעת, עליה השלום למזוג תה מקומה רביעית לתוך כוס בלי שיישפך.
ככה, תה כזה עם קומקום נחושת ונענה.
היא תמיד הייתה אומרת, הטעם של הנענה זה לפי הסוכר.
אז קומקום ונענה, שמים הרבה סוכר גם.
כל פנים,
איך הגעתי לזה?
אה, מהטבק, כן.
טוב שיש פה איזה פיזיקאי.
אז הרבי מלובלין, לא איזה אחד שהגיע אתמול למכון מאיר. הרבי מלובלין היה לוקח טבק באמצע התפילה,
ושאל אותו אחריו רב מישר, רב זלמנס,
רבי משה ברמצע הממשלה, הלוא אין ראוי להפסיק.
לא יפה.
באמצע התפילה אתה מפסיק, או לוקח טבק, לא ראוי.
בישיבו, במשל,
למלך גדול שהלך לשוק וראה אחד מזקני העניים משורר ופורט בכינור.
והיה נראה לו, היה נראה לו,
הוא מצא חן בעינם.
עד שמגודל חשקו בשיריו ציווה אשר הוא יהיה ממשוררי ביתו.
והנה בכל יום נכנס אל המלך להשמיע קול המלך.
והנה בכל פעם ניתקו המוסרות הכינור,
עד כי באמצע השיר הוכח המלך להמתין איזה שעות.
ואוהב המלך שאל את הזקן המשורר הנעלה, לא, אתה מוריד למלכות לצייר את המלך סתם?
לא ראוי לך להכין את הכל מקודם?
תבדוק את המיתרים לפני כן, מה אתה נגן למלך, פתאום המיתר נקרב, ואז אתה צריך לקשור אותו, ואז המלך צריך לחכות.
והשיב לו הזקן, הלוא תודה לאל, יש להמלך כמה משוררים,
כיתות יודעי נגן בתרועה.
ואם כן, יש לו די לשמוח בהם.
אלא שמשתעשע רק בכינורי.
אם כן, ודאי רצונו לסבול דרכי.
כאילו לזאת לא היה לוקח אותי ולהניח כלי הזמר שלו.
זה המשל, הנמשל.
וכן הלוא יש לו כמה רבבות מלאכים במניחם ולוקח אותנו.
אם כן, סובל גם כן ההפסק שלנו.
עד כאן דבריו הקדושים.
וכמו שאמר, אשר ימתך,
כן, על כל בריא עולם,
אבל אשר ימתך על מלאכי מעלה, ובכל אופן,
אבית התהילה מקרוצי עפר.
זה הסיפור.
זה המשל.
בואו ננסה רגע לטיפה לנתח את הסיפור המתוק הזה,
ומשם נתקדם.
תראו, למה באמת הוא מצא חן בעיניו?
הוא מדקן,
והכינור הוא מנגן, הכינור...
כן, המוסרות התנתקו,
ואז הוא היה צריך לתקן את זה.
כן.
אם אני מבין, הקינור זה חלק אינטגרלי מאופן שבו הוא מנגן בפני המלך. כן. אבל אתה בכלל לא חלק אינטגרלי מהתפילה. כן.
אז זה לא מסתדר.
המשוואה לא אולי יפה, אתה אומר. צריך...
לא הבנתי בכלל בסיפור, למה זה שהמלך מקבל את זה שנקרא קינור,
נקרא ביתר, לא אומר שמכתחילה הכי טוב זה אמורה בודק מראש, לא בדק, גם בסדר.
כן.
אז איפה נמצאת נקודת הפלא
בסיפור הזה?
מראש צריך לשאול, למה בכלל המלך נדלק על העני הזה? מה...
משם הכל מתחיל, נכון?
ומה התשובה?
זהו, אתה מבין?
אתה לא אומר שמואל, זה לא שהמלך עליו, המלך יש לו אין סוף נגנים שמנגנים הכי יפה, והם למדו מגיל ארבע בקונסרבטוריון והם כל היום ניגנו וכל זה.
אבל המלך הולך,
סתם באיזה שכונה של עניים,
שם אף אחד לא לומד נגינה וכל זה,
והוא רואה איזה עני שקימבד לו איזה כינור, הוא מנגן מאוד מאוד יפה.
זה פלא בעיניו.
זה פלא.
זה מה שמעניין.
מעניין אותנו, גם אותנו, ודאי, הקב'ה מעניין אותנו הדברים הלא מובנים מאליהם.
איך זה קרה?
איך זה... מאיפה זה צץ?
הרי זה לא היה אמור להיות.
זה לא היה אמור להיות, נכון? הוא לא...
העני הזה, אף אחד לא שלח אותו לשיעורי מוזיקה ושיעורי נגדו. הוא בכל אופן מנגן.
זה מאוד מוצא חן בעיני המלך.
עכשיו, דווקא בגלל שהמלך פועל בסביבה מובנת מאליה,
בסביבה שבה הכל כזה מושלם,
דווקא הפלא הזה של משהו שהוא לא אמור להיות, והוא כן,
עושה נחת למלך.
עושה לו נחת רוח.
ותנסו רגע לחשוב, זה גם קורה אצל כל אחד מאיתנו,
נכון?
אתה הולך לאיזה מקום שבו הדברים צפויים,
דברים צפויים מאליהם, אתה...
בסדר, אז אתה, אוקיי, בשביל זה,
לכך נוצרנו. אבל כשפתאום מתגלה איזה כישרון, איזה ילד,
עושים איזה סיפור, איזה ילד שפתאום באיזה בית ספר,
הוא מעצמו הצליח, למד,
כל מיני אוטודידקטים כאלה שלימדו את עצמם בכלל.
אף אחד לא לימד אותם, הם לימדו את עצמם והצליחו להגיע לאיזשהו כישרון ממשלה.
זאת אומרת, וואו, איזה מדהים זה, איזה פלא זה, איזה מופלא זה.
נכון, עושים על זה סרט.
כתבו את זה איזה ספר.
יש כאן איזה פלא.
אז זה ברור שהמלך
מעוניין בפלא הזה.
הוא רוצה אותו אצלו בראש. זה מה שגורם לו עונג.
זה מה שגורם לו שמחה.
בסדר?
זה המשל.
אבל יש כאן עוד משהו.
קודם כל בואו נשים לב.
אני רוצה להגיד כאן עוד איזה הערה. העני הזה, הזקן העני, הוא מנגן יפה.
הוא מנגן יפה. זה לא שהוא זייפן. הוא מנגן יפה. כשהוא מנגן הוא מנגן יפה. אבל מה הבעיה שלו?
שהוא לא יכול לנגן ברצף.
הכינור ישן, המיתר ישן, הוא זקן, הוא צריך מנוחה, אין לו את העוצמה לנגן כל הזמן ברצף.
הוא צריך את הזמן.
זה טוב או לא טוב?
זה חלק ממנו, ואולי, תגיד אפילו יותר מזה, אולי זה גם...
בדיוק.
כלומר, אולי זה עצמו חלק מהפלא,
שאתה כל הזמן נע על הקו הזה,
שזה גם יכול לא להצליח.
וזה גם לא מצליח, בחלק מהפעמים.
הנה, זה המיתר נקרא, ועוד פעם, ועוד פעם, לאט-לאט, ואין לו קרע, אני לא יכול לעשות, יש לי קצב איתי,
אני זקן, אני פה, אני שם.
אז אני עדיין רק במשל, תכף נגיע לנמשל, אבל רק במשל, בסדר?
זה חלק מהפלא.
ההליכה הזאת על הקו העדין שמאפשר נפילה,
יש פה נפילה, היא אפשרית.
זה חלק מהפלא.
הרי אם הזקן העני הזה,
המלך היה לוקח אותו לארמון ומחליף לו בגדים, מחליף לו כינור, הוא עושה אותו, אז הוא היה נראה כמו מי?
כמו כולם.
דווקא העובדה שהוא נשאר,
הוא נשאר זקן, והוא נשאר עני, והוא נשאר עם הכינור המאפן שלו הזה, שמדי פעם נקרא, מזכירה כל הזמן את מה?
את מרכיב הפלא, שהוא גדל,
גדל באיזה מקום שבו, זה בכלל לא אמור להיות מובן מאליו הדבר הזה.
קרה לכם פעם שפגשתם אנשים שאתם אומרים, איפה הוא יודע את זה, איך הוא, איך הוא, תשמע, אני למדתי את עצמי.
זה מגניב.
כל מיני,
יודעים לצייר מאוד יפה, לא, בלי שום חוג, בלי שום דבר.
היו ילדים שיש להם איזה כישרון והם פיתחו אותו בעצמם
בלי שהיה להם איזה מורה, בלי שום דבר.
כן, כל כך הכישרון היה חזק.
יפה.
אבל יש כאן בסיפור הזה עוד משהו.
מה?
לא רק המלך יודע את זה, גם הזקן יודע את זה.
כלומר, שואלים את הזקן, תגיד,
אתה לא מתפדח?
אתה לא מתפדח?
המלך מחכה לך.
עכשיו, הזקן היה יכול להגיד,
הזקן היה יכול היה להגיד,
טוב, אני, מה אני אעשות? אני כזה, אבל אני מבין, זה באמת לא נעים.
אני באמת מתפדח, אני באמת, כאילו, צריך יותר להזדרז.
מה הזקן אומר?
כלומר, גם הזקן יודע שזה הסוד שלו.
ולכן, אני לא מנסה להשתנות.
הוא לא מנסה להיות מי שהוא לא.
בסדר? נכון?
זה ברמת המשל.
ברמת הנמשל,
זה היחס בין
בני אדם למלאכים.
מה זה מלאך?
מלאך זה כוח רוחני,
מתמיד, נצחי, לא מתעייף,
לא טועה,
לא מתבלבל.
לא, כאילו, הוא נברא לדבר מסוים,
והוא עושה את זה,
וזה מגניב,
נכון?
מה זה בן אדם?
משתנה דינמי, לא עקבי, עייף, נרדם, רעב, צמא, שוכח,
בורח,
כן?
צורח, עושה אלף ואחת טעויות, עושה מה לא מרוכז,
כולם כבר מחכים לרגע הזה שבו מקצוע הנהיגה יהיה מקצוע מיותר.
ואז אתה תלך, תיכנס לאוטו,
תותח ספר, תלמד, והמובילה ייקח אותך לאן שהוא רוצה.
נכון? כי בני אדם הם טועים, הם שוגים, הם סוטים מהנתיב,
ומתנגשים אחד בשני, הם נרדמים על ההגה, הם משחקים בטלפון,
עושים את כל הטעות האפשריות.
אז זה...
וכשהייצור הזה,
כל כך חלש,
כל כך מועד לטעות,
מצליח,
אז אתה אומר, וואו, איזה יופי, תראו, תראו, הוא הצליח.
זה מעורר את העניין של המלך
ואת הסקרנות שלו.
דווקא האפשרות,
האפשרות שזה לא יצליח.
האפשרות ש...
אני אתן כאן דוגמה.
שאני חושב שהיא מובנת לכולנו.
כשאתה פוגש מישהו מהעבר הרחוק,
המורה שלך מכיתה א', חנן,
והיא ישר מזההה אותך.
חנן, הגעתי אליך, וואו, אתה אומר איך היא זוכרת?
עברו כל כך הרבה שנים,
איך היא זוכרת אותי? ויאללה, מאז כל כך הרבה תלמידים.
למה אתה מתפעל מזה?
כי בני אדם יש להם שהיא חכה. אז אם היא זוכרת, זה,
אז,
לא, זה אומר שהיה כאן איזה פלא.
זה אומר שזה היה.
אבל אם הייתה לומדת איזה משקפי גוגל כאלה שסורגת,
ויוצא כזה פלט שאתה חנן, נכון מאיר?
אז זה בסדר, זה על אוטומט.
זה הפלא.
כלומר, הקדוש ברוך הוא שם אותנו כאן, בעולם הזה,
עם המורכבות שלו, עם האפשרות ליפול, עם האפשרות לטעות.
וכשאנחנו מצליחים
אחת לכמה זמן,
זה מה שמעורר את הנחת. עכשיו, איפה הבעיה? איפה הבאג?
הבאג הוא שאנחנו,
אנחנו צריכים רק להצליח.
חייבים להצליח.
אבל מה קורה עם הסיפור הזה?
מה אנחנו למדים?
שלא.
שאם הקב'ה לקח אותנו והחליט שהוא רוצה שאנחנו נמליך אותו, הוא לקח אותנו,
הוא יודע טוב מאוד מי אנחנו.
עם ההפסקות ועם הקשיים ועם ה... איתן, אנחנו...
זה מי שאנחנו.
אנחנו בני אדם, זה מה שהקב'ה רצה.
אי אפשר להחזיק את החיים במשתק צרפים להגיד, הקב'ה רצה בני אדם, שהבני אדם האלה יהיו מלאכים. לא! בני אדם זה בני אדם!
אני אספר לכם סיפור, אתם אוהבים סיפורים בלילה, נכון? לפני השנה, יפה.
כשהייתי הרבה שנים בירושלים, אברך וכל זה, אז בראש השנה מתפללים,
מתפללים!
גם במכון מאיר נראה לי התפילה כאן,
לא יודע, ארוכה כמו זה, אבל ארוכה, נכון?
היינו מסיימים ב-2, ב-3, ב-4, זה היו השעות,
כשהייתי מתפלץ אשכנזים, אצל הספרדים יותר קצר. כל פעם, התפילה ברצף, אין משחקים, אין שום... מתפללים, לא, בלי... כל הזמן בין מתפללים.
הגעתי להיות רב קהילה, אז אמרו לי הרב, באמצעי התפילה אנחנו עושים קידוש,
נוצרים עושים קידוש.
קידוש באמצע התפילה?
ברצף תקיעת שופר, גם יש בזה בעיות בהלכה,
תקיעת שופר זה דין דאורייתא, אסור לאכול לפני מצווה מהתורה יותר משיעור מסוים.
ואז הסתכלתי, ראיתי התייחסות של רב אברום שפירא, שהיה גם ראש ישיבה וגם הרב הראשי.
והוא אמר, מנהג הקהילות לעשות קידוש.
עושים פה קידוש?
כי פה זה מקום נורמלי,
טבעי.
מנהג הקהילות לעשות קידוש.
הישיבה אתה יכול לטחון אותם.
קפירו ברצף.
מה?
זה תפילה ברצף.
כן, אולי, טוב.
לא, אני טועה, אני לא זוכר, אבל אני צריך לראות את זה.
מתפעלים ברצף.
הספרדים ודאי מתפעלים אצל הספרדים ודאי אין את כל ה...
הצפרדים האחר, או התפילה מחכה לך,
אבל זה לא פשוט שים תפעלים ברצף, כאילו מה?
אז ודאי עם שרים שהייתי מתפעל ותיקים, ותיקים זה ודאי ברצף,
גם אשכנזי זה לא הפסקים ברצף.
רבבום היה אומר, מנהג הקהילות,
עושים קידוש.
מה קידוש? אתה צריך לעשות הפסקה.
לא רק בגלל שרבי, אתה צריך לעשות רגע הפסקה, רגע שנייה, אתה לא יכול לעמוד ברצף, ברצף, ברצף, ברצף.
צריך את ההפסקה הזאת.
נכון? צריך בין הזמנים, צריך איזה חופש, צריך איזה... אפילו כל יום צריך איזה
איזה תוק כזה בראש. אני אוהב את התוק הזה לעשות באוטובוס.
אני נוסע מכאן הביתה,
עולה לאוטובוס, ככה, עכשיו יש לי זמן, אני כבר כזה,
ואז לפעמים עולה איזה מישהו ואוווה, איזה כיף שאתה פה, בדיוק חיפשתי לדבר איתך, יש לי כמה עניינים.
זה לא רמז, אני אומר את זה בצורה מפורשת. גם מי שאולי, אני אומר לו, אני עכשיו בתוק, אם זה קצר, סבבה, אבל אם לא, אז...
תקווה זמן.
אומר הסיפור, אומר החוזה מלובלין,
אם הוא לקח אותנו, הוא לקח אותנו עם זה.
עם החולשות, עם הזה, על דעת זה.
הוא לא דורש מאיתנו להיות מלאכים.
אנחנו הכנרה הזקן.
אנחנו הכנרה הזקן. אנחנו צריכים מדי פעם הפסקות.
אנחנו צריכים מדי פעם לאכול.
אנחנו צריכים מדי פעם כל מיני דברים.
סיפרתי, נראה לי שאני חוזר על סיפורים מהחבורה קצת, אבל בסדר, החבורה תסבול.
אצלנו ביום שישי בקהילה יש שיעור הלכה.
שיעור הלכה. שיעור חשוב, אני חושב. גם מגיעים הרבה אנשים, משתתפים.
לפני, ושיעור הלכה, הם שישי אחרי התפילה, ככה יש קפה, יש קורסונים כאלה נחמדים. לפני כמה שנים,
הגבאים אמרו לי, הרב, תשמע, אנחנו רואים שהשיעור חזק, אנחנו מעבירים את התקציב מהשיעור הזה למקום אחר.
אז לא יהיה קפה, אבל לא יהיו קורסונים, יהיו עוגיות כאלה.
שאין בעיה, מה שתחליטו.
ופתאום אני רואה, ככה מתחילים לצנוח לי.
אני אומר, אחרי שבועיים תחזירו דחוף את הקורסונים, מהר, זריז.
קודם כל זה היה שיעור בענווה, אני החלטתי שבאים של השיעור, התברר שאפשר ללמוד הלכה יחד עם קפה וקורסון, אפשר לשתות קפה וקורסון יחד עם לימוד הלכה, זה כאילו, שאלה איפה.
אז זה ענווה, זה טוב לרב ענווה.
אבל דבר שני, זה מאוד,
אנחנו צריכים את הדבר הזה, צריכים את הפינוק הזה, ואם זה לא מגיע עם פינוק, אצל ילדים זה פרסים,
ואצל מבוגרים זה פרסים מסוג של מבוגרים,
אז זה פחות ממריא,
זה פחות נדבק. ואגב, אני רוצה להגיד לכם שהספרדים אלופים בזה.
בעיניי הבית כנסת הספרדי זה המצאה
שלא היה כמותה, כי הם אלופים בלגרום לאנשים להרגיש כיף בית הכנסת.
כיף, כיף, טוב.
אני זוכר בתור ילד, שבעו הנפטרדות שלי, עליו השלום, ביעקב,
אז אני זוכר בתור ילד כשאני הולכים לסבא ולסבתא,
הייתי יושב ליד אבא שלי בתפילה.
פתאום באמצע התפילה אני רואה, באמצע התפילה, אני מדבר איתכם ככה, לפני קריית התורה אני מזייע איזה התגנבות יחידים ככה.
ככה, איזה מין, פתאום ההוא נעלם, ההוא נעלם, ההוא נעלם, נעלמים לאיזה עשרים דקות וחוזרים מבסוטים כולם ככה ועם איזה ריח. טוב, פעם אחת עשינו חיפוש
וגילינו איזה מטבחון כזה קטן סודי
מתחת למדרגות של הבית הכנסת,
עם ביצים קשות,
וערקוסיות ככה, וקצת סלטי ככה, וזה, ומגיעים, תדלקים, אוכלים, מלווים לחיים,
חוזרים מבסוטים לעוד שעה וחצי יש סובלנות לקריאה ותרום.
אז עכשיו זה אנשים,
חלקם היו מה שקוראים היום מסורתיים,
חלקם היו בלי כיפה באמצע השבוע. בית כנסת היה אירוע, אירוע.
היה כיף להגיע אליו.
לא רק ישבת כל היום, שעתיים וחצי והתפללת, היה כאילו התהוות כזאת.
יש שלוש גישות. אפשר להתכחש לחולשה, להגיד, אני לא מקבל את החולשות שלי בתולדה, אני חייב להיות מאה אחוז, זה אפשרות. אפשר להכיר בחולשה, להגיד, אני, יש לי חולשות.
ואפשר, בסיפור הזה, זה הכי רדיקלי.
זה, לא להגיד להתפאר בחולשה, אבל להגיד, על דעת זה הוא לקח אותנו.
דווקא החולשה מזכירה או מייפה את הזמן שבו אני מצליח.
כלומר, דווקא האפשרות שאני לא אצליח הופכת לזה שאני כן מצליח למשהו משמעותי.
בסדר? הכנע לזקן.
ולכן אפילו החוזה מלובלין היה מפסיק באמצע התפילה ולוקח טבק.
זה קשה, אבל... זה קשה?
כן. מה קשה?
כי כאילו, אני אגיד, סיכוי לחיפור על יום הזה, גם אם זה סיום יצמיח ולא יודע, אבל... או עם הטבק. זה כאילו,
מצד אחד יש את ההלכה של דברים שבאמת אסור לעשות אותם, ומצד שיש להם חולשה, כאילו,
יש דמות שם, אבל שתבואי במיטוי, זה דברים שמותר לעשות, זה לא בדברים שהם מעייתים בהלכה. זה דמותים מנוגלים, מה עוד צריך עכשיו להחליף את הרוסופיה לתפיל השני? מי אמר לך שזה בעייתי בהלכה?
לא יודע, באמצע תפילה ללכת לעשות את הקידוש בערק וזה, חוזרים לך להתחתות מ...
עשית צחוק עם בערק הזה?
ערק ראשי תיבות עושה רצון קונו.
היה בערק.
טוב,
בסדר, יש לך שאלה?
אנחנו מספרים פה סיפור, אני לא יודע, אפשר להסכים, אפשר לא להסכים,
אבל יש כאן גישה מסוימת שאומרת,
אומרת,
כן.
אגב, זה לא רק בזה.
גם בכל הפיוטים וכל ה... גם זה כאילו סוג של חולשה. לאדם אוהבים לשמוע מוזיקה יפה, מנגינה יפה וזה, כאילו.
לכאורה חולשה, מה אתה צריך את כל... תתפלל!
מה אתה צריך את כל הניגונים האלה? לא, צריך שיהיה ככה.
תראו, יש תהילים, אני מאוד אוהב את הפרק הזה, פרק קלט.
דוד המלך
מתאר
את מערכות היחסים
בינו לבין הקדוש ברוך הוא.
למנצח לדוד מזמור, אדוני חקרתני ותדע.
אתה מכיר אותי הכי טוב.
אתה ידעת שבטי וקומי, בנת לרעי, לדעי, מרחוק.
בנת זה הבנת,
התבוננת.
עורכי ורבעי זרעית,
בכל דרכי הסכמת.
אתה מכיר את האורח שלי,
את הדרך שלי,
כן?
אגב, בערבית רובע זה אביב.
רביע זה אביב, סליחה.
רובע זה רבע.
רבי יעד אביב.
כי אין מילה בלשוני אל אדוני הדת הכולה. החור וכתם צרתני וטשת עלי כפיך.
אתה כאילו מכיר אותי מקדימה, מאחורה, מכיר אותי לגמרי.
פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכלה. אנה אלך מרוחך?
ואנה מפניך אברח
אם אשק שמים שם עטה
אציע שאולי נקה.
אשק כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך.
באומר החושך ישופני לילה ואור בעדני, כי גם חושך להחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה.
כן, ואז הוא ממשיך.
כי אתה קנית כליותי תשוכני בבטן עימי, עודך העל כי נוראות נפלאתי נפלאי מעשיך ונפשי יודעת מאוד.
לא נכחד עצמי ממך אשר הוסטי בסתר הוקמתי בתחתיות הארץ.
אתה יודע ממה אני עשוי. אתה מכיר את העצמות שלי, את הרקמות שלי, את המרכיבים החומריים שלי.
גולמי ראו עיניך.
אתה ראית שאני גם מורכב מגולם,
אנחנו גם יש לנו קצת גולמי, חומרי.
ועל ספריך כולם יכתבו, ימים יוצרו, ולא אחד בהם.
ולי, מה יקור רעיך האל מעצמו ראשיהם. כלומר, מה, אומר האדם,
כמה יקר לי החברות שלך, הקדוש ברוך הוא, את הרע שלי. למרות כל הפחיתויות שיש בנו, בנו בחר הקדוש ברוך הוא שנמליך אותו.
ולפי הסיפור הזה, זה לא רק למרות, אלא זה בגלל הספרה מכל ירמיון הקצה תבודי עמך,
אם תקטול אלוהר עכשיו אנשי זה נמסור ממני אשר אמרו לך להם זימן עשוי לשאה אוהב עריך.
אומר רבי נחמן,
מי שיודע קצת בידיעתו יתברך, לא הרבה,
זה לא שיעור תקטו בבניין אמונה או משהו כזה, זה ההתחלה של הספתח של ההתחלה,
בסדר? קצת בידיעתו יתברך.
הוא יודע שעיקר התענוגים
והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מהעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך.
זה עיקר התענוג שלנו.
וממילא אנחנו צריכים
לא להסתיר את העובדה שאנחנו מעולם שפל.
לא להסתיר, אנחנו מעולם שפל.
אנחנו צריכים מדי פעם הפסקות,
אנחנו בני אדם.
אנחנו צריכים מדי פעם לאכול,
אנחנו לא מסתירים את זה.
אנחנו צריכים קידוש באמצעי התפילה.
בסדר?
צריך.
אנחנו לומדים, נכון, נכון.
אנחנו לא עכשיו חגיגה, כמו שהוא אמר, חינדה, אבל אנחנו גם לא מסתירים את העובדה שאנחנו בני אדם.
אתם יודעים, היו כאלה שניסו להסיר את העבודה של בני אדם.
דוגמא אחת, אחד היה קראו לו פרעה.
והוא אמר לבני העם שלו, אני לא צריך שירותים.
אני לא בא, כי באמת זה דבר מאוד משפיל.
נחילה מכבודכם,
חוץ מכבודכם,
זה שאנחנו מדברים על זה, אבל זה דבר מאוד משפיל שאדם צריך ללכת לשירותים.
לעם שהוא נחשב, יש לו זה, פתאום נחשבתים, זה לא יפה.
אז פרעה אמר, אני לא בקטע הזה, אני לא,
אני לא,
אני מעל הדברים האלה.
טוב, אבל אחרי הכל בן אדם, נכון?
אז מה הוא עושה?
לפנות בוקר, היה קם ותיקים.
אבל אנחנו קמים להתפלל, הוא הולך לשירותים.
בלי להתפלל אחר כך.
הולך ליוור, אף אחד לא רואה אותו, עושה מה שעושה,
וחוזר, והוא כאילו לא צריך שום דבר.
אז הקב'-ברוך-הוא אומר למשה רבנו,
תחילת התיקון של הגאווה של פרעה וקליפת הלב הערלה שלו,
זה להזכיר לו שהוא בן אדם,
שהוא בשר ודם, שיש לו חולשות,
וזה בסדר גמור, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו גם עם החולשות, אבל קודם כל תכיר בחולשות.
ולכן מה אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו? לך אל פרעה,
הנה יוצא המימה וניצבת לקראתו. עכשיו, תמיד לשון ניצבים בתורה זה לחסום,
כאילו, כמו התייצבות.
אז בעצם הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, כשפרעה הולך בדרך בבוקר,
תחסום לו את הדרך.
טוב, עכשיו אני תאר לכם איך זה היה.
פרעה הולך ככה ליאור, והוא,
לא נעים, הוא יתאפק כל היום. פתאום משה רבנו עומד לו בדרך.
אז הוא אומר לו שלום, שלום, אז הוא אומר לו רגע, שנייה, יש לי משהו להגיד לך.
דבר השם לי אליך.
כה אמר השם, ומשה רבנו מעריך, כי משה רבנו, רבנים יודעים לדבר הרבה, נותן לו שיעור כללי, מתחיל איתו מהיסודות,
עובר איתו להמשכים, עושה חזרות, עושה עניינים,
מקיף את הנושא בכללותו,
כן?
אחרי שכבר פרעה, הוא חושב שהוא סיים והוא אומר, מה?
כן, לא, הוא יגמגם הכוונה, הוא מדבר לאט, משה רבינו.
ואחרי שכבר היה בטוח שהוא מסיים, אז משה רבינו אמר לו, וכידוע!
עוד מהלך!
עכשיו לא נעים, הרעשים כבר, פרעה כבר מתחיל הכל לרקוד שם, הכל זהו.
הוא חושב שסתכל, הוא אומר, מה, על מי אתה בא לעבוד?
אתה בשר ודם, בשר ודם, חלוש.
בכל אופן, מצליח להתרומם.
בכל אופן, למרות שאנחנו, בכל אופן, זה הנחת.
זה השעשוע של הקדוש ברוך הוא.
זהו עיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך. כמו שכתוב, והביא את התהילה מגושי עפר, מקרוצי חומר, דווקא.
כי השם יתברך, יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים.
שהם עובדים אותו יתברך.
ואף על פי כן,
עיקר התענוג והשעשוע שלו, כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה.
אז זה קשור כמובן לדברים של אדמור הזקן,
שטבע הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים.
בתוך עולם של שכחה אנחנו זוכרים.
בתוך עולם של לקיחה אנחנו נותנים.
בתוך עולם של עין צרה אנחנו מתנהגים בעין טובה.
בתוך עולם של
תחרות
אנחנו מוותרים.
בסדר?
בעצם תחשבו על זה שכשבן אדם יהודי עושה מעשה לפי התורה,
עושה מעשה טוב.
בהרבה מאוד מקרים הוא הולך נגד הכיוון התנועה של כדור הארץ.
כדור הארץ נע בכיוון מסוים, והוא מצליח ללכת בכלל בכיוון אחר.
וזה מעורר נחת עצומה.
נחת עצומה. זה כמו ילד,
נכון? ילד שמוותר על איזה ממתק שהוא קיבל ונותן לאחיו, אה, איך הוא עשה את זה, כולם שם, אתה יודע, הוא ויתר עליו, כי ילד, אתה לא מצפה ממנו לוותר, הוא רואה רק את עצמו.
אז גם מבוגרים קצת כאלה יש.
דווקא העובדה שהעולם הזה הוא עולם שפל,
ומושך כלפי מטה, הופך את המעשים שאנחנו עושים כלפי מעלה לבעלי משמעות ולמעוררי עונג ושעשוע כלפי השם יתברך. ובעצם,
ודיברנו על זה כבר כמה פעמים, עיקר התפקיד שלנו בראש השנה זה מרצות לשמח את המלך,
לשעשע אותו.
ואף על פי כן, עיקר התענוג בשעשוע שלו כשעולה למעלה העבודה של העולם השפל הזה,
ועל כן צריכים להשאיר אחריו בן ותלמיד,
כדי שתשאר דעתו למטה, שאיר בבני העולם הזה השפל.
כי כשנשאר דעתו למטה, לדיברנו תלמיד, נחשב כאילו בעצמו ממש נשאר בעולם. שזה חידוש עצום.
כי בהרבה מאוד גישות, אומרים, טוב,
כמו נגיד הרמח״ל וזה,
שאומר, טוב, העולם הזה דומה לפרוזדור,
העולם הבא דומה לטרקלין,
אין ברירה, אנחנו צריכים להגיע לטרקלין, אבל אתה לא יכול להגיע לטרקלין בלי הפרוזדור,
אז עוברים בפרוזדור.
ורבי נחמאס אומר, הפוך, הפוך, הפוך.
הפרוזדור,
העולם הזה, זה המקום המרכזי.
העולם הבא זה עולם קיבול השכר, זה העולם כבר של הסטטי.
העולם הזה זה העולם הדינמי.
עכשיו, התורה הזאת של גם הסיפור וגם התורות הן דרמטיות מאוד.
קודם כל, הן דרמטיות ביחס לעולם הזה. מה זה העולם הזה?
מה זה התאוות שלנו והיצרים? זה תקלה?
זה טעות בייצור? היינו מעדיפים להיברע בלי זה?
או שעל דעת זה יש כוחות, יש יצרים וכולי. בוודאי צריך לעדן אותם, לכוון אותם על פי תורה, אבל זה כל העניין.
אין מה לבטל אותם.
כן, אם הייתי יכול לקחת איזה כדור,
כדור,
כדור שיעזור לי לקום ב-6 בבוקר.
יש דבר כזה?
כדור 5-56, זה הדבר היחיד שאולי
יעזור לי לקום ליד האוזן.
זהו, אז אני פותר את הבעיה.
זה טוב?
זה לא טוב.
כל המהות שלך זה כשאתה קם ב-6 בבוקר, ואתה רוצה לקום, ואתה לא עוזב, ואתה עייף, ואתה שם את הראש בצמיחה, בסוף אתה כן מצליח להתגבר.
זה מה שעושה את הנחת.
כל היחס לעולם נהיה חיובי פעם אחת, וגם נהיה מפסיק להתנצל פעם שנייה.
אנחנו לא מתגאים בחסרונות, אנחנו לא עכשיו אומרים,
מנפנפים בימין, חסרונות לא צריכים להשתנות. אנחנו מבינים שהמציאות שלנו בתוך עולם שהוא חסר,
היא מגרש השעשועים הכי גדול, היא העניין, לזה נשלחנו.
ולדעתי עיקר החידוש בסיפור הזה זה ההרגעה.
הקדוש ברוך הוא, יש לו סבלנות.
כי אם הוא רוצה שבחים וזה, יש לו... אם הוא לקח אותנו,
אם הוא לקח אותנו, בני אדם, קורצי חומר,
הוא לקח אותנו, החוזה כולל סבלנות גם.
כולל גם סבלנות, יש לו גם סבלנות,
עד שנחבר נחדש את המיתרים, בסוף כשאנחנו מנהגים, זה הכי יפה.
הנגן הזקן הזה יותר יפה מכולם, יותר יפה מה...
אבל,
אבל זה בקצב שלו, עד שהוא מצליח.
זה קצת קשור למה שדיברנו הבוקר בחבורה על ערך אפיים,
על הסבלנות של הקדוש ברוך הוא.
הוא לקח בני אדם שהם, מה לעשות,
זה הקצב שלנו, לאט לאט,
כל פעם קצת,
מנסים ונכשלים, ואז עוד פעם מנסים ושוב פעם נכשלים עד שמצליחים.
אז עוד פעם מנסים ואז עוד פעם נכשלים, ובמה שכבר הצלחנו, שוב פעם נכשלנו, בסוף עוד פעם מצליחים.
יש לי סבלנות, אומר הקדוש ברוך הוא, בסדר, לאט לאט.
זה העולם.
ולא רק יש לך סבלנות, אלא עיקר הנחתי מן הדבר הזה.
אני רוצה רק לסיים ולומר,
שגדולי הצדיקים היו מתענגים על הדבר הזה.
כלומר, נגיד רב לב צרקינדרדיצ'ב
היה מאוד מאוד מחבב את כל האנשים הפשוטים
שהיו מתעסקים בתוך העולם השפל, ובכל אופן הם היו,
נגיד ככה, הבעל שם טוב
היה אוהב ללכת בכפרים ולשאול יהודים שעסוקים בכל החומריות
של העולם הזה, מה שלומך? והוא אומר, ברוך השם.
נו, ברוך השם.
אז הוא היה אומר, ואתה קדוש
יושב תהילות ישראל. הקדוש ברוך הוא קדוש, למעלה.
מתי הוא יושב?
מתי הוא מגלה את שכינתו?
כשהוא שומע את
תהילות ישראל, שיהודים שנמצאים בעומק הצרות, בעומק הייסורים, בעומק הבלאגן והגויים, בכל אופן אומרים, נו, ברוך השם, יהיה בסדר.
זה מה שגורם לשכינה לרדת.
דווקא העובדה שאנחנו נמצאים בתוך עולם שפל, הם מצליחים להתגבר.
ולא יתברך, יש גם סבלנות וגם לחת כדי לחכות לנו.
נסיים בסיפור.
קודם כל, זה לא סיפור, זה מדרש מפורש. המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא מחכה לאדם כל החיים שיחזור בתשובה.
כל החיים.
עד הדקה האחרונה
שיחזור בתשובה.
עד, זה פסוק ביחזקאל.
שלא תחפוץ זמות אמת, כי אם בשבו מדרכו בחיה, עד יום מותו תחכה לו אם ישוב וינה תקבלו.
משערים את זה גם.
אבל, אז הקדוש ברוך הוא ממתין וממתין.
אז היה פעם איזה מישהו שחזר בתשובה,
בגיל 40 נגיד, ואשתו לא חזרה בתשובה.
אז אחרי שנתיים, רוצה להתגרש.
אז הוא הלך לרב ערוש,
ואומר לו, ככה וככה.
אז הרב ערוש אמר לו, בן כמה אתה היית חזרת בתשובה? הוא בן 40. אז הוא אומר לו, הקדוש ברוך הוא חיכה לך 40 שנה.
נגיד, נוריד את הבר מצווה, אז הוא חיכה לך 27 שנים.
ולך אין כוח לחכות לאשתך שנתיים?
תחכה לה גם אתה, תחזור עליהם עוד 40 שנה נדבר.
סבלנות.
נחת, לאט לאט, הקדוש ברוך הוא יש לו סבלנות, חכה לנו.
קיבל אותנו
כמו שאנחנו.
ועכשיו, במקום הזה אנחנו יכולים להתקדם.
במקום הזה אנחנו יכולים,
ודאי רוצים להשתפר, אבל אנחנו יהודים,
הכנר הזקן יודע, אם הוא היה רוצה מושלמים,
הוא היה לוקח.
ובזה אני מסיים באמת.
תראו,
היה פה, היה שתי אולימפיאדות, הייתה אולימפיאדה עכשיו בטוקיו,
אולימפיאדה אחת.
אה... דיברנו על זה וכל זה. אני לא מחזיק גדול מאוד מספורט תחרותי. בעיניי הוא גורם בעיקר נזק. יש תחומים יותר יפים, קבוצתיים, אומנותיים, יש תחומים שאני פחות אה... אבל בכל פנים, טוב, זה בוודאי עדיף מאשר שבני אדם יעשו מלחמות.
חלק גדול מהספורט זה סובלימציה של המלחמות שהיו עושים פעם. אז במקום אה... להרוג אחד לשני עם חרבות, אז עושים את זה עם אה... כאילו, זו תחרות.
בעצם כל בסיס הספורט הוא, בונים על ספרטה.
בספרטה חינכו לוחמים, אז אם אתה לוחם,
נפקאווינה כמה אתה רץ 100 מטר,
נכון? אתם מכירים את הבדיחה.
אחד הלך ביער,
פתאום היה לכם חבר שלו,
פתאום קפץ עליהם אריה,
אז היו מתחילים לברוח.
פתאום ההוא, אחד, עוצר ומתחיל לחפש בתיק. אז מחפש לו, מה אתה עושה? הוא אומר, אני מוציא נעלי התאמנות.
הוא אומר לו, תגיד, נראה לך הגיוני שאתה מנהל את המון שלך, תשיג את האריה? הוא אומר לו, אני לא צריך להשיג את האריה, אני צריך להשיג אותך.
איפה הייתי?
אה, אולימפיאדה.
בסדר.
אולימפיאדה. אבל עכשיו מתנהלת שם האולימפיאדה האמיתית,
הפראלימפית.
אנשים שהיה להם איזה טראומה גופנית בחיים,
והם נכים ברמה כזו או אחרת, והם באים להתחרות והם מצליחים.
זה הגיבורים האמיתיים, כן?
מושלמים, הקדוש ברוך הוא לא ברא עולם של מושלמים.
אנחנו לא מושלמים.
אנחנו נבוא לראש השנה פצועים,
קטועים, צולעים, כל אחד עם זה שלו,
ובכל אופן נתאמץ להמליך את המלך. ונגיד לו, ריבונו שלנו, שמת אותנו בעולם שפל,
הרגת אותנו לזחול בשוחות,
נסרטנו, נפצע, אנחנו לא מוותרים.
אנחנו רוצים להמליך אותך.
אה, זו ירה, איזה נחת.
מה שקורה עכשיו, אולימפיאדה פרלימפית, זה הסיפור האמיתי, זה הסיפור האנושי האמיתי של ניצחון הרוח של האדם על הגוף.
בעוד שהאולימפיאדה הראשונה היא הרבה פעמים הגוף בא על חשבון הרוח.
כי דוחסים ודוחקים, מוכיחים את האנשים כדי להגיע לעוד הישגים,
לא תמיד באמצעים כשרים,
לא תמיד ב... לפעמים כן, לפעמים לא, אבל זה ודאי שזה.
והפרלימפי זה משהו, אנשים מגיעים ל...
אתה רואה את ניצחון הרוח.
יש לקדוש ברוך הוא סבלנות גם בפי צולעים כמונו,
שנזכה בעזרת השם.
לילה טוב!
