אנחנו לומדים טניה קדישא,
וטניה קדישא זה ספר היסוד, מי שככה מצטרף, ספר היסוד בתורת החסידות,
תורה שבכתב של תורת החסידות,
והוא עוסק ככה בכל מיני עובר, בכל מיני עושים. אנחנו לא לומדים כל פרק,
אלא אנחנו נוגעים ביסודות ואחרי זה מתגלגלים הלאה.
אז אני אעשה כאן איזה חזרה קצרה ונראה מה נלמד היום, בסדר?
הטענה המרכזית של אדמו״ר הזקן בספר התניא זה
שהגיבור של ספר התניא זה הבינוני. הבינוני זה מי שנמצא בין לבין, בין לבין הוא נמצא.
הוא לא צדיק
אבל הוא גם לא רשע.
כלומר, הוא לא צדיק, הוא לא אדם מיוחד שיש לו נשמה מיוחדת, אבל הוא גם לא רשע, הוא לא נכשל
בענייני העולם הזה.
אבל יש לו משיכה אל הרע.
הוא צריך להתגבר עליה.
הוא נמצא כל הזמן במלחמה, כל העת במאבק.
הוא אף פעם לא נכשל, אבל הוא כל העת במאבק.
והספר הזה נכתב, בעצם פעם ראשונה שנכתב ספר שפונה אל אדם ולא אומר לו, אתה צריך להיות צדיק, אלא אומר לו, אתה בינוני, וזה בסדר גמור.
תמשיך קדימה עם הבינוני.
בינוני לא במובן שלנו היום שכאילו כזה חצי-חצי,
אלא בינוני במובן שנמצא בין לבין.
כן, בין לבין. יש לו משיכה אל הרע ויש לו משיכה אל הטוב, הוא נמצא בין לבין,
והספר הזה נועד לאדם לתת לו כלים איך להצליח בסוף להכריע את המלחמה, להכריע את המאבק.
הנה הבאתי לך פה
איך להכריע את המאבק,
מהם הכלים.
אז אני עושה כאן איזה חזרה קצרה כי הרבה זמן לא נפגשנו.
אז קודם כל אדמו״ר הזקן משחרר אותנו מהתסכול
שאדם אומר איזה דפוק אני, איך יש לי משיכה אל הרע? אומר אדמו״ר הזקן תירגע, זה המהות של בינוני שיש לו נפש בהמית והוא נמשך אל הרע.
זה בסדר גמור, זה לא
זה לא, הצדיקים, יש להם נשמות מיוחדות,
אין להם שם בכלל שום משיכה אל הרע. הבינוני, יש לו משיכה אל הרע.
כל השאלה היא שאלה אחת, האם אתה יודע להתגבר?
האם אתה יודע,
בשפה יותר מודרנית נקרא לזה, האם אתה יודע לייצר אלטרנטיבה?
בסדר?
אוקיי, והוא דיבר בכל הרבדים, ברובד המחשבה, ברובד הדיבור וברובד המעשה. ניתן דוגמה. ברובד המחשבה,
לא יודע מה, יש לך איזה...
אתה רואה מישהו מתנהג בצורה מסוימת, אתה ישר דן אותו לכף חובה.
יכול להיות דבר כזה, אברהם, יכול להיות, נכון? אתה שם, בסדר.
אם היית צדיק, ישר היית דן אותו לכף זכות, אבל אתה לא, וגם אני.
אז קפצה, זו המחשבה הראשונה שקפצה לך.
זו המחשבה הראשונה.
אתה מסוגל לייצר מחשבה אחרת?
לתת אלטרנטיבה? מסוגל, נכון. זה הבינוני.
העבודה של הבינוני זה לייצר
מחשבה אחרת.
או ברמת הדיבור.
כן, אם היינו צדיקים,
אז לשון הרע היה באמת מגעיל אותנו,
היינו נגעלים מזה.
אבל מה לעשות, שלשון הרע זה מעניין,
מעניין, יש משיכה.
אתה מסוגל לייצר לזה אלטרנטיבה?
או לדיבור ציני, בסדר? דיברנו על זה עכשיו, דניאל. כן, אתה יש לך,
בתוך איזו שיחה עולה לך, יש לך איזה בדיחת, איזה ירידה, איזה קטילה, איזה עקיצה כבר מחקה לך פה על הקצה של הלשון, כבר חץ כבר מחודד.
אם היית צדיק, אם היינו צדיקים,
מעולם לא היה עולה על דעתנו בכלל האפשרות של השיחה הצינית. הצדיקים לא מדברים בציניות, אין להם את האיבר הזה בכלל. הם מדברים בתמימות, בנקיות וכו'. זה היה.
אבל אנחנו לא. אז השאלה אם אתה מסוגל לבלוע את הדיבור הזה,
להתגבר עליו,
אני לא אגיד את זה.
לפעמים אני כותב מיילים שיש בהם,
ואני כאילו, אני אומר לעצמי, אני כזה כותב את זה בבריף כזה, ואז אני עוצר, עובר על המייל עוד פעם, סורק אותו ומנקה אותו.
מכל דיבור ציני, מכל איזה משפט כזה, אני מנקי, אני מנקי. אם הייתי צדיק,
להתחלה זה היה נכתב בצורה נקייה, אבל לא, אז צריך לעבוד, לעשות עבודה. מסוגל. וגם ברמת המעשה.
גם ברמת המעשה.
מצליח להירגע.
בסדר? אני רוצה לכעוס, אבל אני מצליח לעצור את עצמו.
זו העבודה של הבינונית במחשבה דיבור ומעשה.
להצליח,
המאבק יישאר.
המחשבה הזאת שאנחנו אי פעם נגמור להיאבק היא מחשבה שגויה, אומר אדמור הזקן.
הבינונית תמיד ייאבק. יכול להיות שהמאבק יחליף צורה, ילבש צורה, אבל הבינונית תמיד ייאבק.
אבל היכולת שלנו לרכוש כלים לנצח במאבק
היא היכולת המרכזית
של הבינון, בסדר?
זו היכולת המרכזית.
עכשיו שאלה? כן. אתה יכול לתת דוגמה, נגיד, כבר מחקת, למדת כאילו. בטח.
מלא, יש מלא דוגמאות.
אני אתן דוגמה שקשורה למכון מאיר.
אתה יכול לתת את המזגן, אבי?
יש פה כפתור שהוא יעשה לו... מה?
הוא לא עובד? טוב, אז תישאר, אז תביא מים, גם טוב.
זהו, ראיתי אותך שתיים.
בסדר, ארוך תהיה.
הוא עכשיו 14 מעלות?
טוב.
אה, הוא עובד בעצם, הוא עבד, סבבה.
טוב.
אני אתן דוגמה.
לפני כמה שנים,
סתם באיזה שבוע של רגיל במכון, לא יודע, כל השבוע החבורה לא הגיעה.
שאני, לא, לא יודע, היה אחד, היה חצי, לא יודע מה.
אז בסוף אותו שבוע כתבתי וואטסאפ לחבורה,
וכאילו דגדג לי באזבנות לכתוב,
ואני מבין שאתם מאוד עסוקים,
אני מבין שיש לכם הרבה, יש לכם שישה ילדים,
ושכל אחד, כאילו, ולכן לא הגעתם, בסדר, לא נורא,
בטח שבוע הבא יהיה לכם שבוע יותר רגוע,
כאילו,
שכל הכתיבה הזאת, איזה כתיבה היא?
מה?
כתיבה צינית, כאילו, נכון, כאילו.
דגדג לי כזה בעזבנות, אפילו כבר כתבתי כמה, ואז אמרתי, לא, אני לא כותב ככה.
לא כותב ככה.
לחקתי את זה,
וכתבתי חבורה קדושה, השבוע משום מה הרבה מאוד לא הייתם.
בסדר, יש כאלה שבועות, וזהו, אני,
כדי שלא תרגישו שאיבדתם קשר וכל זה, אני רוצה לספר לכם מה היה השבוע בחבורה.
וכתבתי, למדנו את זה ואת זה, עסקנו בזה וזה,
מחכה לראות אתכם בשבוע הבא, שבת שלום, באהבה רבה, וזהו,
ושלחתי.
סבבה?
עברה אולי שנה וחצי
מהאירוע הזה, ואחד מהחבר'ה בחבורה סיים את התקופה שלו במכון, הוא בא, היה לנו כזה מפגש פרדה,
אז הוא אמר מה היה לו, משמעותי, מה חשוב, ואז הוא אמר לי, אני רוצה להגיד לך עוד משהו.
הוא אומר, תשמע, לפני איזה שנה אתה שלחת לנו הודעה, וזה עשה לי,
עשה לי וואו, כאילו, אמרתי לו, מה,
היה איזה שבוע שאני לא הגעתי ועוד חבר'ה לא הגיעו, וכנראה הם לא הגיעו ביחד, אבל הם הפכו לאיזה טיול בכלל. קיצור,
ואז פעם אני רואה ממך הודעה, חבורה קדושה, שבוע לא הגעתם,
ואני אומר לעצמי, וואו, וואו, בטח כאילו,
אתה יודע, אני כזה מכין כבר את המג... כאילו, מה, זהו, אנחנו אנשים גדולים פה,
וואו, זהו, אבל כתבת כזאת הודעה נעימה,
אמרתי לעצמי, וואו, אני רוצה להיות...
אז זה היה,
זו ממש דוגמה איך זה פעל גם. תודה רבה, ארוך תהיה.
שוקר.
ברוך אתה.
בסדר? זו דוגמה טובה, עידו.
יופי. יש עוד.
לפעמים זה לא כל ההודעה. לפעמים אתה עובר על משהו ואתה רואה שהחליק לך שם איזה משפט.
אז אתה מתקן אותו,
מדייק אותו.
זה העבודה של הבינוני. במחשבה, בדיבור ובמעשה.
כל האירוע של הבינוני זה
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובבבך לעשותו.
התורה מידע שזה זמין לנו. האפשרות
לא מראש להימשך אל הטוב, ללא משיכה אל הרע, אלא האפשרות לייצר אלטרנטיבה היא אפשרות זמינה.
זו בחירה שלנו. אנחנו בוחרים באיזה צורה להתנהג,
אנחנו בוחרים באיזה צורה לפרש את המאורעות,
ולנו יש את כוח הבחירה גם להעניק להם פרשנות אחרת.
להעניק להם פרשנות אחרת.
בסדר?
זה up to us, מה שנקרא.
טוב, זה היה ממש הבסיס של ה...
אחרי זה הוא אומר, טוב, מה קורה אם זה לא עובד? אם הבינוני בכל אופן, זה נתקע, והוא לא מצליח,
והמאבק לא.
אז הוא נותן עוד כל מיני עצות,
ואחת העצות
קשורות
בעניין, איך נקרא לזה?
הוא אומר ככה,
אם אדם מרגיש שאין לו ציר התפתחות, הוא לא מצליח, תודה, ברוך תהיה.
אין לו ציר התפתחות רוחני, אז הוא אומר, לפעמים זה עוזר שיש לאדם גם קצת ייסורים,
כך הוא אומר, הוא כמו עץ,
עץ שלא נכנסת בו האש,
צריך טיפה לשבור אותו כדי שייכנס בו המבטשין לי.
אז הוא מדבר על כך שאדם יהיה לו
סוג של לב נשבר.
לב נשבר.
שיסתכל על מצבו, וקצת יהיה לו ככה,
והדבר הזה קצת פותח לו. כלומר, מה שהוא רוצה להגיד, תראו, אנחנו עכשיו בספר דברים, ומשה רבנו הרבה מאוד מדבר על עורלת הלב.
עורלת הלב זה שאדם נהיה גס ועדיש,
וכבר ראה את הכול, וכבר מכיר את הכול, ויאללה.
צריך להסיר את עורלת הלב הזאת, ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד, כן? אדם צריך כאילו טיפה להסיר את העורלה.
מה שעוזר לאדם להסיר את העורלה זה קצת שמטלטלים אותו.
אז לפעמים יש לאדם איזשהו צער, איזה משהו, נהיה לו לב נשבר,
והלב נהיה טיפה יותר רגיש, ואז הוא מרגיש,
הוא רוצה להשתנות, הוא רוצה...
אגב,
כשהוא נוגע בדבר הזה הוא עסוק מאוד מאוד בלהזהיר אותנו, אדמו״ר הזקן, בהבדל בין
לב נשבר לבין עצבות,
וזה הפרק שלפנינו.
יש הבדל גדול בין לב נשבר לבין עצבות.
עצבות היא דבר שמפיל את האדם כלפי מטה.
אני לא שווה, אני כלום, מזה צריך להתרחק אם אתה חווה קשת.
לב נשבר זה,
הייתי אומר ככה, לב נשבר זה חוויית הפער.
כשאדם מתבונן ואומר, איפה ראוי שאני אהיה
ואיפה אני בפועל,
נהיה לו מזה לב נשבר.
והלב נשבר מניע את האדם לפעולה.
מניע את האדם לפעולה. הוא לא מדרדר אותו, אלא מניע. אז לבינוני, לב נשבר זה טוב, כי אחת הסכנות של הבינוני
זה המילה בסדר.
אומר, בסך הכול אני בסדר.
אני בצד המואר של הירח, אני בסדר, הכל סבבה.
אז הוא מפתח איזו עורלת לב. אני מתפלל, אני קיים מצוות, הכל. לא טוב.
לא טוב. אתה צריך טיפה לפתוח את הלב, קצת ל...
אז זה הפרק שלפנינו.
בואו נראה קצת אותיות מחכימות אחרי ההקדמה.
והנה, מה כן?
כן, לא רק אפשר שאלה, כל שאלה שלכם, שמחת אותי. גם נותנת לי זמן לשתות מים, וגם מעוררת אותנו, כן.
תשמע,
עצבות זה כש...
הגדרה של עצבות, שאדם אין לו כוח לקום מהמיטה.
מובן?
מסתכל עליך ככה, קום, לא נעזוב אותי, אין לי כוח. קום! בוא נרוץ אלפיים, אין לי כוח.
בואו כדורסל, לא, אין לי כוח, זהו.
בואו נלמד חבותה, לא, אני לא יודע. בואו נקנה מ... לא, בעצבות.
חולשה כזאת.
מה זה לב נשבר?
לב נשבר, תשמע, אני חווה את הפער, אני לא אמור להיות במקום הזה, אני יכול להיות במקום אחר, אני יודע, אני מרגיש בעצמי שיש בי
כוחות וזה, ואני לא מנצל אותם.
לב נשבר זה מיקס כזה של תחושת פספוס,
עם רצון להתקדם,
עם פחד שאני מפספס את החיים, רגע, אולי אני לא... אז כאילו, יאללה, לב נשבר כזה,
ואם אתה פוגש מישהו שאתה אומר, בואנה, הנה הוא ניסל את החיים,
אני רוצה להיות כמוהו.
לב נשבר מניע אותך לפעולה. בעצבות?
היום בגלל הטלפונים,
הרי הטלפון היום זה הדבר הכי קל והכי זמין שבעולם.
אם אדם רוצה מנוחה מהחיים,
הוא יכול לעבור לגור בתוך הטלפון.
אז קצת קשה, וזה, יאללה, טוב, בואו נפתח, בואו נראה איזה עוד איזה סדרה, עוד איזה 200 פרקים שלא נגמרים וכל מיני כאלה.
הזמינות של הבטלה של גוררת העצבות היא מאוד מאוד גדולה.
אז עצבות היא
ההבדל ברור בין שני הדברים.
הוא אומר כך, אנחנו בפרק ל״א. והנה אף אם יעריך הרבה להעמיק בעניינים הנ״ל, כשעה או שתיים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר,
יבואו לידי עצבות גדולה, לא יחוש,
לא יפחד. אף שהעצבות היא מבצע קליפת נוגע,
נוגה, צריך להיות כאן,
ולא מבצע לקדושה,
כי מבצע לקדושה כתיב עוז וכדבה במקומו, ואין השכנה שורה אלו מתוך שמחה,
וכן לדבר הלכה.
אלא שאם העצבות היא ממילא דשמיא, היא מבחינת טוב שבנוגה, אני מדלג על הסוגריים.
אף על פי כן, הרי כך היא עמידה להתקף אל הסית רעך במינה ודוגמתה.
כמאמר חזל, מיני ובי אבא לישדי בנרגה ופגע בי כיוצא בו.
ועל זה נאמר, בכל עצב יהיה מותר.
והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן, תכף אני מסביר.
הוא אומר, גם אם האדם מגיע לקצת עצבות, זה טוב.
זה טוב.
למה? כי זה להשתמש בעצבות.
כדי לדפוק את היצר הרע.
מיני עובי אבא לישדי בנארגה זה משל שאתה אומר איך כורתים עצים
עם גרזן.
ומה היעד שלה? ממה עשוי היעדית של הגרזן?
עץ.
אתה מבין?
אז כאילו אם העצים היו עושים קואליציה שאף אחד לא נותן
את הענפים שלו לגרזן,
מה?
אז לא היו כורתים עצים. המדרש אומר שהעץ רואה את הגרזן מגיע.
אז הוא אומר, מה, בוגד, מה זה?
ואז הגרזן אומר לו, אם הייתם עושים אגודה שאף אחד מכם לא ייכנס בתוכי, לא הייתי יכול לכרות אתכם. אני יכול לכרות אתכם בגלל שאתם משתפים פעולה.
אז החוכמה היא לקחת את הכוחות של הסיטרא אחרא ולהשתמש בהם נגדם. העצב,
העצב הגרוע, הדיכאון,
הוא כוח של סיטרא אחרא. אתם יודעים שביוון העתיקה היו,
ביוון העתיקה היה בה תרבות מאוד מפותחת של תיאטרון. תיאטרון זה בעצם המצאה יוונית,
כן?
תיאטרון זה המצאה מאוד יוונית, מאוד מאוד יוונית.
היא צריכה גיור עמוק כדי להיות המצאה יהודית, כי בעצם בתיאטרון אתה...
בתיאטרון, מישהו כאן בתיאטרון?
מישהו כאן משחק?
מה מלמדים אותך בבתי ספר למשחק, ניסן נתיב וכל זה?
בעומק, בעומק, בעומק, מה מלמדים אותך?
זה נקרא פורנוגרפיה של הנפש.
ככה זה נקרא.
כלומר, אתה מסוגל להיכנס, להתנתק לגמרי ממי שאתה ולהיות לגמרי מישהו אחר.
עכשיו, היהדות אומרת, אתה כל הזמן צריך להיות מחובר אל עצמך, אל עצמך ואל הקדוש ברוך הוא, לא, אני לא אני, זה הדמות וכל זה. אפשר לגייר את זה בעומק, אפשר לגייר את זה כמובן.
אבל זה גיור נורא נורא קשה.
בסדר, כאילו להתפשט לגמרי מעצמך.
ביוון, בתוך התרבות של התיאטרון, שיא התרבות של התיאטרון הייתה הטרגדיה.
זה כאילו ההצגות הכי,
מצד אחד הטרגדיה, מצד שני הקומדיה.
מה זה טרגדיה?
כן, שייקספיר זה הרבה אחרי יוון.
כן, כן, אבל הטרגדיה זה גזירת גורל שלא ניתן לברוח ממנה.
אההה, איזה עצב.
כן, זהו, זה ייאוש, זה מכניס אותך לייאוש, לא משנה מה תעשה,
לא משנה מה תפעל, אין לך ברירה, הגורל רודף אחריך.
הטרגדיה הקלאסית היא,
איך?
אדיפוס.
אנטיגון אגב, אבל אדיפוס, כן, אדיפוס שהרג את,
תסביך האדיפגי, אדיפוס הרג את אבא שלו, כן, כדי להתחתן עם אמא שלו.
אז זה מספר שאבא שלו,
אבא של אדיפוס, האור קהל, אמרנו שיהיה לו בן שיהרוג אותו.
אז כשנולד אדיפוס הוא זרק אותו לאיזה אי.
זרק אותו לאיזה מקום קשור, שלא זה.
והוא לא הבין למה, איכשהו הוא הצליח להשתחרר מזה,
וכשהוא הבין למה עשו את זה, אז הוא כל כך נפגע, אני אהרוג את אבא שלי, הדבר היחיד שאני רוצה זה להיות איתו בקשר טוב וכל זה, והוא עלה, אני חייב לחפש את אבא שלי,
שיבין שהכל טעות, איך הוא עשה דבר כזה ושאני אוהב אותו.
והוא יוצא למסע חיפושים אחרי אבא שלו, ותוך כדי המסע חיפושים הוא מגיע לאיזה מקום, ויש שם איזה קטטה בין עניים, ואיזה אני תוקף אותו, והוא תוקף אותו בקיצור, והוא הורג את העני הזה, והעני הזה מברר בכלל זה אבא שלו.
רק אחרי שהוא הרג אותו, וזה טרגדיה,
גזירת גול, תוכל לברוח מזה.
כמה שאתה רוצה לא להרוג את אבא שלך, אתה כן תהרג אותו.
אהה.
בסדר?
זה עצבות מקליפת הקליפות.
הוא הכניס את האדם לייאוש, אה, לא משנה, כמו, אתם יודעים, זה כמו אוגר שרץ על הגלגל הזה, כמה שהוא חושב שהוא מתקדם, הוא מדורך, באותו מקום הוא מדורך. ראיתם פעם, היה לכם פעם אוגרים בבית?
הבאתי לבת שלי כשהייתה קטנה אוגרים, היא התלהבה עד שהם הרגו אחד את השני, וחזרה הביתה, ראתה טבח,
הם הורגים את הגורים שלהם,
כבר העפנו אותם מהבית.
כמה שתרוץ ותרוץ ותרוץ ותרוץ, אתה מסתובב על אותו גלגל.
טרגדיה, זה קליפה,
עצבות נוראה,
ייאוש.
לפעמים צריך לדבר עם אנשים כאלה. אני אומר לך, עזוב, אחי, עזוב, אתה לא יודע, כל העולם רמאים, הכל אותו דבר. עזוב, לא משנה, אתה תמים, אתה תלמד, כל מיני כאלה ש...
אתה רואה שהכול מסתכלים עליך במבט כזה עצוב בעיניי.
צריך להתרחק מזה,
להתרחק.
זה טומאה, העצבות היא טומאה נוראה.
מתעמת האדם, מייאשת אותו.
אתה יכול לקחת מהדבר הזה גרגיר מסוים,
להשתמש בעצבות כנגד ה...
ככה הוא אומר, כשאדם מסתכל, הוא אומר,
הוא מסתכל על מצבו הרוחני, הוא מסתכל, הוא אומר, מה יהיה איתי, מה יהיה, יש לו ככה,
אני אגיד לכם את האמת, לפעמים בחודש אלול יש לי כאלה
מחשבות כאלו של מה צריך לתקן, מה יהיה, אני רחוק מהמקום שאני צריך להיות בו,
וכו' וכו', לא יותר מדי.
אבל מיד הוא עושה הבחנה שאיתה פתחנו.
אך באמת
אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה
בסדרה אחרא
נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש.
זה לא עצבות.
כלומר, כשאדם מסתכל ואומר, מה, איזה בושה וחרפה, מה מעניין אותי, איזה בושה וחרפה, מה אני נמצא, מה יהיה איתי, מה יהיה, עד מתי אני אהיה, כזה חצי כוח.
זה לא עצבות
בלשון הקודש. כי מה זה עצבות?
כי עצבות
היא שליבו מטומטם כאבן, ואין חיות בליבו.
כמו שאמרנו, עצבות, הוא מגיע כזה, אבל לב נשבר, אבל מרירות ולב נשבר. אדרבה,
הרי יש חנות בליבו להתפעל ולהתמרמר.
אגב, המילה הכי ארוכה בעברית, זו המילה?
מה המילה הכי ארוכה בעברית?
תשחק עם הפועל הזה,
תשחק עם זה עוד, תעריך את זה עוד.
עוד?
עוד.
והתמרמרויותיכם.
אתה אומר את זה לקבוצה, כן? והתמרמרויות... המרצה אומר לקבוצת סטודנטים.
והתמרמרויותיכם המיותרות לא ישפיעו עליי.
אז זה שש עשרותיות נראה לי. והתמרמרויות. עשו את החשבון.
זה המילה הכי ארוכה שאפשר לייצר בעברית. בגרמנית יש מילים גם עם 22 אותיות.
זה בתנ״ך. לא, זה בתנ״ך.
והחשדר פנים זה המילה הכי ארוכה בתנ״ך. 11 אותיות.
אבל המילה הכי ארוכה בעברית זה מרמר,
זה שורש מרובע,
והרחבות שלו.
כל פנים, עד כאן פינת רגע של עברית.
זה התפעלות, היא התמרמרת, כשהיא חיות מבחינת גבורות קדושות. והשמחה, פחת חסדים.
כשאדם שמח במה שיש לו, אז עם חת חסדים, הוא מרגיש טוב, הוא מרגיש שמח, הוא מרגיש סינרגיה במציאות, סבבה.
וכשאדם מרגיש שהוא לא במקום, והוא ככה, יש לו איזה זה, אז זה מצד גבורות, כאילו דוחקים בך, להגיד לך, שמע, חבוב,
אתה לא במקום,
אתה צריך להזיז את עצמך.
ואז לדבר הזה יש לו איזה צער קצת, ולב נשבר, והוא קצת ככה נאנח, אבל זה מניע את האדם לפעולה ולתנועה,
ולא מניע אותו לבטלה ולשום דבר.
כאילו, התגובה אומרת, אוקיי, אם זה ככה,
בדיוק היה לי את זה השבוע עם
אחת הבנות שלי.
באתי הביתה,
אתם יודעים, עכשיו זה,
רק שתדעו, מתחילת ההורים,
כרגע זה המצב הגרוע ביותר שיכול להיות,
שאלול ואוגוסט יוצאים אחד על השני, זה קסטסטרופה. למה
מי שעובד הוראה,
מי שעובד אז,
גם מי שהוא לא עובד הוראה, לא משנה. בקיצור, אתה כבר מתחיל לעבוד והילדים עוד בחופש. זה לא שאתה איתם ביחד, וזה יוצא על אלול,
ובקיצור, הכל כזה בלאגן.
הגעתי הביתה,
ראיתי את הבת שלי שהיא
עוד עם פיג'מה, שזה כבר סימן גרוע מאוד.
מה קרה?
בקיצור,
כל מה שהיא תכננה לא הלך לה.
היא קבעה עם חברות לקום, היא קבעה מאוחר, אז הם לא חיכו לה, אז הם נסעו,
אז כבר לא היה לה מה לעשות,
אז היא ניסתה את זה, ואז היא את זה, ואז היא... בקיצור, הכל כזה.
ואז כאילו, זה כבר הלך היום, זהו, היה ארבע, חצי צהריים, הלך היום.
אז קראתי לה, אמרתי לה,
ממש עשיתי עבודה של טניה.
אמרתי לה, תקשיבי, זה ההבדל.
מי שהוא כאילו נכנס לדיכאון וזה, הוא מסתכל מה היה אחורה ואומר הלך היום. מי שהוא בעבודה אומר, עד עכשיו היה דפוק, מעכשיו
יהיה נהדר. אני לוקח את כל התסכול של הדפוק ואני עכשיו עושה מזה הכי טוב.
מה צריך לעשות כדי שיהיה לך כיף?
כדי שיהיה, יאללה, קדימה, לא, קדימה, יש לך חברה, תרים לי את אלפון חברה. קיצור, קבל עם חברה, קדימה, תיסעו לנמל תל אביב.
לכו למעל תל אביב קצת, תחזרו, קיצור, ולמחרת, מה את עושה? כאילו, מעכשיו תתחיל לחשוב מה תעשה מחר.
טה-טה-טה-טה, פתאום.
ככה נדלקו העיניי, אין לי בגדיל, הנה אחותי, אין לי בגדיל. תוך חצי שעה כבר הייתה בחוץ, נסעה, חזרה, הייתה שמחה,
ארגנה את מחר, ארגנה...
פתאום אתה הולך, עכשיו, זה הכל היה מהמקום הדפוק, שהרגישה כאילו, אתם מכירים את היום הזה שאתה מרגיש דפוק והכל נברח והכל הולך בתור ילדים ובתור נערים, אתה מתכנן וכלום לא הולך ואתה כבר
כל היום כבר בתוך הבית וכבר, בסדר?
כאילו, למכרתי כבר כמה מוקדם וכבר זה, וכבר הכינה, ו... קיצור,
זה ההבדל בין עצבות לבין לב נשבר. לב נשבר, אתה בואס, אתה מסתכל אחורה, אתה אומר, חבל, הייתי קם בבוקר, אבל אתה אומר, זה ככה.
באבו אבו, עכשיו אני אנצל את זה עוד יותר, עכשיו אני יטוס בארבעה חצי צורה, אני אספיק מלא דברים.
זה מוטיבציה.
זה יוצר מוטיבציה.
בסדר?
הלב הנשבר הזה.
זה מצד הגבורות.
והחיים שלנו וכו', כי לפעמים יש לנו חסדים.
לפעמים שאנחנו מרגישים עם עצמנו טוב, ומדויקים, ושמחים, וכו', ולפעמים זה מצד הגבורות.
לפעמים גם אנחנו מקבלים כל מיני תגובות.
תגובות.
כאלה שמצמחות אותנו, תשמע, כל הכבוד וזה, עשית דברים טובים. לפעמים גם אומרים לך, תשמע, אנחנו...
כל מיני הערות שדוחפות את האדם קדימה.
אז הוא אומר את זה, אך באמת אין לב נשבר ומהירות הנפש הרחוקה מאור פני ה'
והתלבשותה בסדרה אחת נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שליבו מטומטם כאבן.
אין חיות בליבו, אבל מהירות
ולב נשבר. אדרבה, הרי יש חיות בליבו להתפעל ולהתמרמר.
רק שהיא חיות מבחינת גבורות הקדושות,
והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משניהם. אנחנו צריכים גם וגם.
מי שכל היום רק מוחא לעצמו כפיים, לא יתקדם בחיים.
ומי שכל היום רק מאיר לעצמו, גם לא יתקדם בחיים, כי אתה נכנס לאיזה...
צריך גם וגם. אחת לכמה זמן. אומרים בברסלב,
יש בברסלב התעוררות והתחזקות.
התעוררות זה כאילו,
זה הלב נשבר,
והתחזקות זה החסדים.
התחזקות זה להגיד, אני בסדר,
הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, למרות שאני זה, הקדוש ברוך הוא מפענק אותי וזה, והתעוררות זה להגיד, נו מה יהיה?
יאללה, תזיז את עצמך.
ואומרים שמה, על כל כף המינון הנכון, על כל כף התעוררות,
מה?
כערה התחזקות.
כערה.
זה היחס.
הייתי פעם בשיעור של הרב ארוש.
בקיצור, הוא נכנס שם בשומעים,
אז מישהו צועק לו, רבנו! הוא אומר לו, כן.
מה עם התחזקות?
זה היה הכף, מה עם הקערה?
התחיל לצחוק.
כן, אז זה אומרים ככה, זה היחס. על כל כף,
כף לשון כפה, כן?
על כל כפה, זה צריך איזה חיבוק.
גם בחינוך ילדים, גם בזה. על כל פעם שאתה נתת לילד שלך איזה ככה, זה,
תחזק אותו, תעודד אותו, תגיד לו שהוא רצוי, שהוא אהוב.
אבל גם בן אדם בן אדם בן עצמו, לא צריך כל הזמן לחפור,
אבל כן צריך מדי פעם איזו צביתה, מדי פעם להסתכל במראה ולהגיד
מה יהיה?
אני יכול יותר?
כן.
כן.
אצלך זה לא יהיה אותנטי, אתה לא תוכל להגיע לטלפים.
אתם יודעים, לכל ההתבודדויות יש פתיחה קבועה.
אה, אח אבא, מה יהיה, מה יהיה, תהיה הבאה, אח אבא, כולם מתחילים ככה.
היה פעם איזו סצנה, ואני לא זוכר אם זו סצנה באיזו תוכנית או סרט,
שהיא שחזרה כאילו סיטואציה שהייתה באמת,
שהיה איזה חסידי ברסלב כזה שלחקו חבר שלהם פעם ראשונה בהתבודדות, הסבירו לו מה זה התבודדות,
וזה, תשמע, התבודדות זה יען גדול על הכל, וזה, טה טה.
הסבירו לו ביער, מה עושים בהתחלה.
אחת הרכיבות שלי באופניים, אני מגיע לאיזה יער,
יער קולה לידינו,
אני רואה על איזה עץ
מישהו הדביק סדר התבודדות.
כאילו, מה אומרים בהתחלה, מול העץ, סודר, כמו...
טוב, ההוא הולך להתבודד, כל אחד תופס פינה, ההוא הולך להתבודד,
החדש, והוא לא שם לב, הוא נופל לאיזה בור.
היה שם איזה בור, והוא שובר את הרגל.
ואז הוא צריך לצעוק, אהה, הצילו, איזה כאבים, מה הבעיה, מי יכול לעזור לי פה? והחבר'ה שם בחוץ, בואנה, מה קורה, התבודדות ראשונה, פתיחת הלב, מה?
אל תפרידו, תתרחקו, והוא צועק, הצילו, עזרנו, וואי, הלוואי עלינו.
צריך לדעת,
סימן מוסכם, זה סימן מוסכם, שלא יהיה.
נכון, אבל אתה צודק, נכון, זה היחס, עשרים וארבע, עשרים שלוש, אחד, נגיד, משהו כזה.
והנה לעיתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק את הדינים שהיא בחינת נפש הבהמית ויצר הרע. יצר הרע, לפעמים צריך לקבל איזה כאפה קטנה, הוא לא...
צריך איזו צביטה לפעמים, להרגיע אותו.
כששלא יתחליל על האדם, כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשן. הדינים נמתקים רק אם אתה מפעיל עליהם דינים.
ולכן אמרו חז״ל,
לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. היינו בכל עת שרואה את בנפשו שצריך לקח.
שעת כושר היא שעה מיוחדת, רואה, לקח לרוב אדם בשעה שהוא עצב בלבך ימי לדה עלמא,
בסדר?
גם ככה כבר חטפת איזה קנס או משהו, הוא ביאס לך את היום.
אתה כבר מבואס, אז יאללה, כבר תתבאס עד הסוף גם על העצר הרע.
כאילו, בסדר?
או כך, בלי שום סיבה, אזי יש שעת הכושר להפך העצב להיות ממה רדה חוש בנה, כן?
היום זה קרה לי, האמת, בבוקר. באתי, יש לנו איזה עץ לימון בבית, השקטתי אותו. אני רואה שכל העלים שלו נשרו,
ואמרתי, יאללה, מה יהיה עם העץ הזה?
כאילו היה לי חבל עליו כזה.
אמרתי, איפה העלים שלו, חם לו וזה, אני מקווה שאני אטפל בו כמו שצריך.
ואז כאילו בכלל אמרתי לעצמי, אתה בכלל דואג לדברים שלך.
אתה בכלל מטפל בהם כמו שצריך, אתה בכלל, כאילו,
לא רק העץ הזה, פתאום התחיל לי כל מיני מחשבות, האם אני מטפל בדברים שתחת אחריותי כמו שצריך. נהיה לי פתאום כזה חשבון נפש דרך העץ.
טוב, יאללה.
דווקא החשבון נפש הזה, אחרי זה יוצא לך, אתה יוצא עם כוח.
ולקיים מאמר חז״ל, עולם ירגיז אדם וכו', ובזה ייפטר מעצבות שממי לא יודע על מה, ואחר כך יבוא לידי שמחה אמיתית.
לה, עכשיו תראו, שימו לב, מה זה שמחה? יש שמחה אמיתית ויש שמחה לא אמיתית.
כן,
יש שמחה מזויפת.
שמחה מזויפת זה שמחה שבה אדם משתמש בכל מיני אמצעים אחרים
כדי לשמח. זה לגיטימי, אני לא אומר, זה לא, אסור. אבל הוא אוכל בשר, שותה יין, שומע מוזיקה, כל הדברים האלה, זה כאילו מבסוט.
זה לא ה...
שמחה אמיתית, יש לה אבחנה אחת.
כשאדם מרגיש שהוא ממלא את שליחותו, שהוא במקום,
אז הוא שמח באמת.
בלשון הקודש זה נקרא מאושר,
דיברנו על זה כמה פעמים.
כשאדם מרגיש שהוא מקבל אישור מלמעלה לדרך שלו, ככה תלך, ככה תעשה, אז הוא שמח.
ושמחה אמיתית היא לא יכולה להיות מושגת בלי שאדם עושה חשבון נפש עם עצמו.
בלי שהוא אומר, רגע, אני מדויק, אני במקום, אני בדרך, אני...
ואגב, זו המטרה של חודש אלול.
אתמול היה לי קטע כזה, חזק.
וואו, איך נהניתי ממנו.
היום זה נדיר שזה קורה, בגלל ה-Waze.
הייתי אתמול בתל אביב, הלכתי להביא איזה אהרון לבת שלי,
בבקשתיים, קיצור, זה שם באיזה פינה בתל אביב,
בלילה.
טוב,
זה היה מין רחוב כזה מסובב,
טוב, אני יוצא מהרחוב,
שם אווייז בדרך לבית,
ואתם מכירים שמתהפך לך התמונה?
אני אומר, בואנה, האווייז מראה לי לפנות ימינה,
ואני בטוח שצריך לפנות שמאלה.
כאילו, נראה לי ש... אני בטוח שהבא שלי מראה לי ימינה, וזה נראה לי ימינה על כיוון דרום, ואני צריך לפנות לכיוון צפון בכלל.
אבל אני מבין שאני טועה והוא צודק, שאיבדתי את הכיוון לרגע, אבל איבדתי אותו בתמונת מראה.
וכאילו,
אז אני עכשיו...
עכשיו,
במקום כאילו להתנגד לזה, אני אומר, רגע, רגע, בוא נזרום עם זה, איזה מגניב. אני כאילו עכשיו,
אתה יודע, אני נוסע, אני בטוח שאני נוסע לכיוון דרום.
ובאמת אתה נוסע לכיוון צפון, אתה כאילו איבדת לגמרי את הכיוון,
עד שבשלב מסוים אתה פתאום רואה איזה משהו שאתה מכיר,
ואז בראש כל הזמן אתה פתאום מבין שאתה נוסע.
אבל אתה יכול לנסוע המון המון זמן, אתה מכיר את זה, אברהם?
שנינו קראנו אותו, איפה זה קרה לך?
כן, בדיוק, אתה פתאום רואה, לאן אני נוסע?
זה יכול לקרות במקומות שיש בהם נוף מונוטוני כזה, שאתה לא, יש לך נוף שאתה מכיר, אז אתה מיד מזהה.
אבל איילון, אתה נוסע באיילון, הוא נראה אותו דבר לפה ולפה, אתה לא, פה תנועה, פה תנועה, פה שלטים, פה שלטים, אתה לא בדיוק מבדיל.
ונזאתי ככה איזה חמש דקות, זו תחושה.
אז כאילו חודש אלול הרבה פעמים בא להגיד לך, תקשיב אחי, יכול להיות שאתה עושה מעשים וכל זה, אבל מה הכיוון של החיים שלך?
מה הכיוון של החיים שלך? לאן אתה נוסע? לדרום או לצפון?
זה גמרא עידו, תקשיב, זה גמרא מפורשת. הגמרא אומרת, וכל באי עולם,
בראש השנה יעברו לפניו כבני מרון. רש״י אומר, מה זה בני מרון? הוא מביא שלושה פירושים.
פירוש אחד,
כמו כבשים.
פירוש שני, כחיילות של בית דוד, כמו חיילים.
כאילו, הקב' בודק אותנו, איזה חיילים היינו שנה שעברה.
כמה נתנו, היינו ג'ובניקים, היינו קרביים, הסתערנו מול המטרות,
ברחנו מהכדורים.
ופירוש שלישי, כמעלה בית חורון.
שבית חורון זה או שאתה בעלייה או שאתה בירידה.
ואז לפי הפירוש השלישי, בודקים,
לא רק בודקים את המעשים שלך,
אלא בודקים באופן כללי, אתה בעלייה או בירידה, החיים שלך בכיוון של תוספת, של התקדמות או של החיים שלך בכיוון של ירידה, יכול להיות שאתה עושה כל מיני מזאת, אבל הכיוון שלך הוא למטה.
אחי, תעלה למעלה.
כן, עידו.
לא, סתם, אני אגיד לך שהתחלת לדבר על הזה, בלי שקולי קבועי, ואתה יודע... אה, זה הכל מתואר.
הוא יהיה ב-4 ו-5, אמרתי ב-4 ו-5, הוא הגיע ב-4 ו-5?
אז הוא אומר
לעולם,
אז כשכבר אדם, זה שעת הכושר לעשות,
להפך העצב להיות עימר יד יחוש בנאה ולקיים, אמר חזל, העולם ירגיז אדם יצר טוב, וזה ייפטר מעצבות מלשמי ויזכה לשמחה אמיתית.
ומי לא רוצה להיות שמח שמחה אמיתית? מי לא רוצה?
זה כל העולם רודף אחרי השמחה האמיתית.
מה לא לוקחים? כדורים, פרוזק, וזה, וכל מיני קדימות שמחים, וצפרה אלקס, וכל מיני כאלה קדימות שמחים.
והשמחה האמיתית היא כשאדם עושה חשבון נפש, והוא אומר אני חי את החיים שלי כמו שצריך, אני חי את החיים לפי הערכים, לפי הנשמה, יש לכל אחד מאיתנו נשמה, משם נובעת העצבות או השמחה.
כשאדם חי חיים שמתייחסים לנשמה אז הוא גם שמח,
כשאדם חי חיים שלא מתייחסים לנשמה שלו והוא רק מאכיל את עצמו בכל מיני עניינים חומריים, אז הנשמה זועקת,
מביאה לו עצבות והוא לא מבין למה.
לא מבין למה.
כל אחד מאיתנו, כל אחד שהתגבר
על איזה אתגר,
והוציא מעצמו כוחות נפש כדי להתגבר,
מרגיש שמחה. וכל אחד שאין לי כוח, מרגיש מבואס, נכון?
אפילו בעניינים גופניים.
כן.
יש פעמים, פעמים כאלה שאני צריך לרכוב, היום הגיע הזמן לרכוב על אופניים. אתה מסתכל, כשאתה בבית בעיקר.
אה, עכשיו אופניים, לעשות מבגדים, לרדת מהבית, צריך לרכוב, לעלות, לחזור, אין לי כוח.
טוב, יאללה.
מוותר על זה.
ואז אתה בסוף פעם מסתכל על הלחמיים וכולך מבואס. וכל פעם שאתה עושה יתקף, יא לא מעניין אותי מה, לא אכפת לי מה, אני יוצא, נרכב, אני ארכב מטר בשכונה ואני אחזור.
בסדר?
אני אומר ליצר הרע.
אתה יורד עם המעלית, מה ירד? מה תחזור? אתה כבר יוצא, חוזר אחרי שעה וחצי, ואבסורד.
אה, זה יופי, יאללה. גברתי.
זה נכון בכל דבר.
כל דבר.
כן?
כן. אני הבנתי שהכי קשה במרתון זה הקיר.
יש לנו שלושים ומה? שלושים וארבע? מעטפת זה? כן.
טוב.
וזה יפטר מהעצפות של מי לשמיע, ואז יבוא לשמחה אמיתית.
היינו זאת יושיב אל ליבו לנחמו בכפליים.
אחר הדברים והאמת האלה ענה לאמור לליבו אמת וכן בלי ספק שאני רחוק מאוד מהשם יתברך בתכלית ומשוקת ומתואר. אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף.
היא נפש חיונית, אבל מכל מקום יש בקרבי חלק השם ממש שישנו אפילו בקל שבקלים שהיא נפש האלוהית.
יש בתוכי נפש אלוהית עם ניצוץ אלוקות ממש שלנו בבשמה לאחיותה, רק שהיא בגלות. ואם כן, אדרבה,
כל מה שאני בתכלית ברחוק מהשם והתיעוב והשיקוץ,
הרי נפש האלוהית שבי בגלות
גדול יותר.
והרחמנות עליה גדולה מאוד. ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה לעשיבה אל בית אביה כינוריה קודם שנתלבשה בגופי שאתה נכללת בו ויתברך ומיוחדת עמו בתכלית וגם עתה כן תהיה כלולה ומיוחדת בו יתברך.
כשאשים כל מגמתי בתורה ומצוות להלביש בהם כל עשר בחינותיה, עשר בחינותיה זה עשר בחינות הנפש, כל כוחות הנפש,
בפרט במצאת התפילה, לצעוק אל השם, בצרה מגלותה,
בגופי המשוקץ, נוציא ממסגר ולדבקה בו יתברך,
וזוהי מבחינת תשובה ומעשים טובים, שהם מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק השם למקורה ושורשה בכל העלמים. ואז העבודה שמחה,
אני עובד בלהשיב את הנפש מהגלות,
אני שמח,
וזאת היא עבודתו כל ימיו בשמחה רבה,
היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב.
הגוף הוא לא מתועב חלילה,
אלא הגוף המתועב כשהוא לצד עצמו.
כשאדם חי רק את חיי הגוף, נו, אז מה זה, אבל כשאדם חי חיי נשמה בתוך גוף, אז הגוף הוא משכן הנפש והוא זה שהוא הפלטפורמה והוא חביב מצד עצמו.
וצריך לשמור עליו, שיהיה בריא.
כמאמר חזל,
כל ימי ותשובה ואין לך שמחה גדולה מזה כצד מהגלות והשבייה כי למשל כמלך שהיה בשבייה
ותוחם בבית העשורים הוא מונבל בהשפעה ויצא לו חופשי אל בית אביו המלך ואף שהגוף עומד את שיקוצו וטעובו כמו שכתוב בזוהר
זה נקרא משחדכיביא כי מעותה ועצמותה של הנפש המיתה נפח לטוב להיכלל בקדושה מכל מקום תיכר נפשו בעיניו לשמוח וכולי
בשמחתה יותר מהגוף הנבדל. אז כל זה עצות לשמחה,
אנחנו צריכים יותר להעמיק בהן, זה כבר נראה בעזרת השם בשבוע הבא,
אבל רק אני רוצה לסיים ולומר ככה,
על השורות האלה רבי נחמן ברסלב כתב סיפור שלם,
שנקרא מעשה מאבילת בת מלך.
כן, הבת מלך שהלכה לאיבוד,
והשני למלכות יוצא לחפש אותה. זה בעצם זה.
השני למלכות זה כל אחד מאיתנו, יש בתוכנו בת מלך,
והיא הולכת לאיבוד לפעמים.
וצריך לחפש אותה ולמצוא אותה.
למצוא את הכוונה, למצוא את הסינרגיה בין החיים הפנימיים שלי, הנשמתיים, לבין החיים שאני מתנהג בהם בפועל. יש התאמה ביניהם, נולדת שמחה אמיתית.
רבותיי, מוזמנים להתוועדות עם הרב זיו ואיתי, בכבוד, בבית מדרש.
קדימה.
ברוך.
