תורה בלילה וזה כיף לנו ואני רוצה לדבר איתכם היום על אנחנו לומדים כאן אגדות חז״ל וגם יהיה פה גם אגדה
בתוך השיעור שלנו אבל הנושא הוא טיפה יותר רחב מאגדת אבי תל אביב אז הנושא הוא ניחום אבלים
איך מנחמים אבלים
כל פעם שאני נמצא בניחומי אבלים הסיבה שאני עוסק בזה כי אנחנו נכנסים עכשיו לחודש תמוז אב זה זמנים של
אבלות בעם ישראל, וממילא גם זמנים של נחמה.
חודש אב אפילו נקרא מנחם אב,
שממש על שם ה... אז צריך לדעת איך לנחם.
זה אחד הדברים הכי טבעיים בעולם, שאנשים נפטרים, הולכים לנחם, חבר,
קרוב, וכן עוזי הדרך,
וצריך לדעת איך לנחם.
אחד הדברים
שבגללם אני מדבר על העניין הזה, זה שלאורך השנים ראיתי שיש בזה תקלות.
תקלות.
לא מספיק יודעים איך לנחם בצורה נכונה, בצורה טובה.
ומצד שני, כל פעם שאני נתקל
בהלכות של חז״ל,
אני עומד משתומם מול הגאונות שהייתה לחז״ל בהבנת נפש האדם,
ואיך הם בנו את ההלכות סביב הבנת נפש האדם והסיוע
לאנשים שחוו טראומה, כי כל אובדן
של אדם קרוב
הוא טראומה,
איך מסייעים לו לצאת מהטראומה הזאת, מהבור הזה, ולאט לאט
לחזור חזרה לחיים תקינים, בסדר? כמה שדבר כזה נראה לנו דבר הכי רגיל,
כל הזמן אנשים מתים.
זה אחד הדברים הכי בטוחים שיש, נכון? כל יום אנשים נולדים, אנשים נפטרים.
בכל אופן, זה נתפס תמיד כהפתעה,
משהו שהוא לא מוכנים אליו,
וההלכות עוזרות מאוד מאוד.
אז בואו נתחיל.
אומר הרמב״ם,
אתה רוצה לשבת כאן? זה יעזור לי, אם תשב כאן ככה אני ארגיש
שאני לא לבד.
תודה. כאן, ליד אורל.
זה המקום הכי חשוב.
לאנשים חשובים רק.
זהו.
אומר הרמב״ם,
גמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מן המצוות.
האחד, שיעזור האדם לישראל בממונו,
כגון צדקה ופדיון שבויים,
והשני,
שיעזור אותו בגופו, כגון ניחום אבלים,
וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים וכדומה לזה.
אז יש גמילות חסדים בכסף,
ויש גמילות חסדים בגוף,
שהיא מעלתה גדולה מגמילות חסדים בכסף,
וחלק מהדברים זה ניחום אבלים.
טוב, אז נבין במה אנחנו עוסקים, זה דבר חשוב מאוד. ואז אני עובר רגע לשולחן העורך.
תראו את ההלכות שיש כאן,
כמה הן רגישות.
הלכה ראשונה, אין המלכאים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה.
מה הכוונה?
תראו.
אירוע של ניחום אבלים זה אירוע שיש בו מורכבות,
בגלל שהרבה פעמים הוא מציף אצלנו תחושות.
איזה תחושות?
חלק מנסים להיות עורכי דין של אלוהים ולהוציא אותו כאילו בסדר.
חלק,
תעבירו לו דף, או שאין מספיק דפים, אני יודעת, תשבי מהם, חלק,
הייתי קטן אמונה, לא הדפסתי מספיק דפים. לא, לא, לא, אני מקשיב, תודה. בסדר, בסדר, בלי יחד. הנה, היו ביחד, כן.
חלק,
יש להם איזו סקרנות פתאום, איך היה, מה היה, מה קרה, מי עשה, מה עשה.
וחלק, זה מציף אצלם חוויית אבלות שהם בעצמם חוו.
כן?
הייתי פעם באיזה תחום אבלים של...
הגעתי שם, ואז האבל ישב,
ובא מישהו לנחם אותו,
אז הוא שאל אותו איפה אבא שלך היה מאושפז, אז הוא אמר לו בבית חולים פלוני במחלקה.
מה אתה אומר? גם אבא שלי היה מאושפז שם, וחצי שעה הוא מספר לו, אבא שלו היה מאושפז, והוא אמר לו, רופאים, והאבל עושה ככה.
עכשיו, האבל,
אין לו לאן ללכת, הוא תקוע שם, כן?
אז אומר השולחן ערוך,
אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה.
באים לניחום אבלים בעיקר כדי להקשיב
ולא כדי לדבר.
למה?
כי לאבל יש צורך לדבר.
מהו הצורך הזה?
מי פה יודע מה זה כאבי פנטום?
כן?
כן, יפה. למרות שנכרת האיבר, הרי מרכז הכאב שלנו זה במוח, זה לא ביד.
כשכואב ביד היא מעבירה למוח שדר והמוח למרכז הכאב
מתרגם את זה. אז גם כשהאיבר לא נמצא, חלילה,
מרכז הכאב עדיין לא מתרגם את זה. ולכן יש כאבים, כאבים עזים, שאדם מרגיש כאילו את האיבר שלו.
כשנפטר אחד משבעה קרובים,
גם אם
זה נגיד דבר שהוא על פי טבעו של עולם,
שנפטרים הורים בני מאה ועשרים,
אבל עדיין, בשביל הילד,
הם ליוו אותו מהיום שהוא היה פקח את עיניו על פני האדמה.
אז מבחינתו זה כאילו כרתו לו איבר.
הדרך הנפשית
שלנו לתרגם את המציאות החדשה, היא לדבר אותה.
ולכן, משהיה בבתי אבלים יכול לראות שהאבלים הרבה פעמים חוזרים על הסיפור,
או כמו תקליט, חוזרים, מספרים, אותו סיפור הוא ככה, שבימים,
זה הדרך שהנפש מתרגלת
למצב החדש.
אז הולכים לבית האבלים בעיקר כדי להקשיב, ולכן ההלכה אומרת, תשתוק ותן לו לדבר לפניו, תן לו לדבר, כי אתה באת כאן בשבילו, לא באת בשבילך, ולכן אל תציף אותו,
לא בכאבים שלך, ולא בסיפורים שלך, ולא במה קרה אצלך, וכל זה, אלא תבוא ותקשיב.
וההקשבה זו הקשבה פעילה. כלומר,
יכול להיות,
יש לפעמים כאלה אבלים שמתקשים לדבר, אז אתה,
עד פתח לו.
אז אתה שואל אותו,
נו, אז אולי תספר משהו.
אז בין כמה הוא היה, אז...
אגב, אני, כשאני הולך לבתי אבלים, אני משתדל לשאול שאלות,
לא על התקופה האחרונה.
לא, אז איך הוא נפטר, זה לא... נפטר, זהו. מה הוא עשה בחיים?
מה הוא עשה בחיים? מה הוא עבד?
מאיפה הוא עלה? השתתף בזה?
הרי האדם הזה הוא לא רק היה זקן וחולה ומת. הוא גם היה גם צעיר,
וגם השיעור הזה הוא בגלל שבשבוע האחרון הייתי בשלושה מעגלים של ניחומי אבלים.
ואחד מהניחומי אבלים היה אדם מבוגר,
בן 93 שנפטר, היה ניצול שואה וכל זה.
אפשר לדבר שהוא היה בבית חולים, בסדר, מיצינו את זה אחרי דקה וחצי.
בן אדם בתשעים ושלוש שנה,
יש מה לספר על החיים שלו,
כן?
הוא ברח מהנאצים, עלה לארץ, הקים פה, הקים שם, התחתן. יש מה לספר על הפלא הזה של 93 שנים.
אז את פתח לו, והאבל, יש לו צורך לדבר. אז לכן השולחן ערוך אומר, גאונות.
אל תדבר עד שהוא יפתח.
הוא צריך להוביל את השיחה.
והאבל מסב בראש.
כיוון שנענה האבל בראשו,
בעניין שנראה שפותר את המנחמים, אינם רשאים לשבת אצלו. זה עוד דבר, רבותיי, רגישות.
רגישות!
הרי האבל הוא על הכיסא,
נכון, הוא לא יכול לזוז.
עכשיו אתה מדבר, מדבר, וזה ממלאה אותו, וחלאס, הוא צריך שירותים, הוא רוצה סתם לנוח קצת מקום,
שנייה אי אפשר.
אבל אז קצת רגישות, אם האבל אומר, תודה רבה, אז תבין שזהו,
זה, הוא מספיק, הוא צריך.
כלומר, כל ההלכות כאן באות לשים אותנו במקום שבו,
כשאנחנו באים לאבלים, אנחנו באים בשבילם ולא בשבילנו.
סיפר לי כבר על איזה חבר שישב שבעה,
משפחה גדולה, והיו הרבה מנחמים.
טוב, 11 בלילה, הם...
המנחמים האחרונים יצאו, והם סגרו את הדלת, רצו לשמור.
11 ורבע מישהו דופק.
אז הם פותחים, הוא אומר, שלום, באתי לנחם.
אז אמרו לו, תשמע, 11 ורבע בלילה כבר, כאילו,
זהו, אין...
אז הוא אמר להם, אכפת לכם אולי רק לשבת,
אני רק אנחם אתכם, ואז אני...
אני אקיים את המצווה, אתם חפצה, אני צריך לקיים את המצווה.
אז שים לב,
זה מתאים, זה לא מתאים,
זה כבר אלינו, בסדר, אתה בא, יפה.
כיוון שנענה האבל בראשו בעניין שנראה שפוטר את המנחמים, אינם ראשים לשבת אצלו.
טוב,
ההלכה הבאה,
הבא לכבד את חברו ולקום בפניו ואומר לו שב,
אלא אם כן הוא אבל או חולה, דה משמע שב באבלות שלך,
שב בחולי שלך.
כן,
כן, אז צריך לאדם להיזהר בלשון ולא להגיד שטויות.
ואז אומר הרי מה, דבר נפלא מאוד.
לא יאמר אדם
לא נפרטי כפי מעשי או כיוצא בדברים האלו, שאל יפתח פיו לשטן.
ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות, כי אפשר לשנות שזהו כגידוף.
דמשמע, אם אפשר לעשות, לשנות היה עושה.
אלא יקבל עליו גזירת השם יתברך מאהבה.
זה גם כן הלכה סופר סופר סופר רגישה.
יש אנשים שמגיעים לבית האבל, ואתה חושב שהם באו כאן עכשיו ועדת חקירה.
פותחים עדת חקירה. אז מה קרה לו?
אז אמה הוא נפטר,
מחלת לב, מה אתם אומרים? אז איפה הוא היה מאושפז?
בבין-אלצה.
חבל,
בתל-השומר במחלקה הרבה יותר טובה.
חבל שלא לקחתם אותו לתל-השומר. אולי הוא עוד היה בחיים, אי אפשר לדעת.
אולי הוא עוד היה, אם היה בתל-השומר, אולי הוא עוד היה חיים. פרופסור שם מאוד מצוין.
כמה זמן לקח למד עליה? 20 דקות?
באמת?
הייתם קוראים לייצור לאיזה עשר דקות, או יכול להיות שכבר היו מצילים אותו, אתה יודע, צריך לקחת דברים.
פותחים לך ועדת חקירה עכשיו,
ומתחילים לדבר עם היה אילו ואם וכל זה.
מנחמי האבלים אינם ועדת חקירה.
אינם ועדת חקירה. בכל מקרה אנחנו מאמינים באמונה שלמה שיש הרבה סיבות למה אדם נפטר, אבל בסוף אדם נפטר, למה?
כי הגיע הזמן שלו.
הרבה שלוחים למקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה רופאים, הרבה אמבולנסים שמאחרים וכו' וכו',
אבל בסוף זה גזירה.
אז עכשיו התפקיד שלך זה לא להיות ועדת חקירה רטרואקטיבית
ולהגיד מה עשיתם ואם יכולתם, במיוחד שהרי לכל אבל יש לו איזה בלב, הוא עושה את החשבון, האם באמת עשיתי כל מה שאני יכול.
עושים את החשבון הזה, האם לא התרשלנו,
האם... אז עכשיו אתה מגיע ומתחיל לתחקר אותו?
זה מה זה טוב.
זה לא נכון.
אז לא יאמר אדם
לא נפרדתי כפי מעשיי,
או כיצא בדברים האלו, אולי תפתח פיל השטן, ולא יאמר אדם לאבן, מה לך לעשות, כי אי אפשר לעשות, כאילו,
אם היית יכול, אולי, אבל טוב, מה אפשר לעשות?
יגיד, אדם מקבל את הדין באהבה, זהו, זה מה שאפשר,
זה מה שהיה, הקדוש ברוך הוא גזר, גזירה, מקבלים את הדין באהבה.
כן, רטרואקטיבית, אם היינו, הכל אם זה,
כל עוד אדם חי, תעשה מה שאתה רוצה, רגע, אדם נפטר,
זהו, אז זו הגזרה שלו, זה הימים שנקצבו לו.
יפה.
עכשיו, ההלכה הבאה,
בסימן שפה עכשיו,
היא הלכה גם כן מאוד מאוד רגישה.
יש מושג במערכות יחסים שנקרא הלימה.
הלימה, הכוונה שיש התאמה בין איך אני מתנהג איתך ואיך אתה מתנהג איתי, בסדר?
כלומר, נגיד שאתה פוגש מישהו ואתה מכיר אותו,
כאילו זה היכרות שטחית.
אז מה הגיוני שתעשה מבחינת ה... כשאתה פוגש אותו?
עושה שלום, או מקסימום תלחץ יד, נכון?
אם אתה תבוא ותחבק אותו,
אז זה כאילו, זה יראה לא מתאים, נכון?
יש איזה מישהו כזה שאני קצת מכיר אותו, לא הרבה.
אבל כל פעם שהוא רואה אותי, הוא מחבק אותי כזה חיבוק חזק, ואני לא מבין איפה זה מ... לפעמים גם מאחורה,
אני לא מבין מאיפה זה בכלל מגיע, כאילו זה...
זה לא מותאם, נכון?
חלק, נגיד, ממה שיפה בילדי תסמונת מותק,
תסמונת דאון, זה שכאילו אין להם חשבון, רואים אותך, שער עצים, מחבקים אותך.
אבל צריך שתהיה התאמה.
גם בהלכות אבלות
צריך שתהיה התאמה.
יכול להיות מצב שאתה פוגש אבל,
הוא כבר עבר תהליך, נגיד, אתה פוגש אותו אחרי שבועיים.
פוגש חבר שלך אחרי שבועיים.
הוא כבר
עבר את הקבורה, עבר את השבעה, עבר את הכול.
אתה פוגש אותו עכשיו.
פתאום אתה רואה אותו עם זקן.
אז הוא אומר לו, מה קרה? למה אתה לא מתגלח? מה, לא שמעת?
נפטר אבא שלי.
מה אתה רואה?
עכשיו, אתה שומע את זה פעם ראשונה, אבל הוא כבר
אחרי שבועיים.
אל תחזיר אותו אחורה.
מה אתה אומר? שמעתי דבר כזה, זה לא יכול להיות, זה כבר... שנייה, הוא כבר... מה אתה עכשיו?
אתה בשבילו, לא הוא בשבילך.
זה מה שאמר שולחן ערוך.
תתגבר על הטבעי הזה.
המוצא את חברו אבל בתוך שלושים יום,
מדבר עימו תנחומים,
ואינו שואל בשלומו. כלומר, מישהו תוך 30 יום, אז אתה צריך לדבר איתו דברי ניחומים.
אז הקדוש יוכל להילחם אותך, במה היה, ואיך היה בשבעה, וכולי וכולי.
אחר 30 יום, עברו כבר 30 יום,
שואל בשלומו, ואינו מדבר עימו תנחומים כדרכו אלא מן הצד,
שאינו מזכיר לו שם אמת. די, הוא כבר אחרי 30 יום, אל תתחיל להחזיר אותו אחורה.
אלא אומר לו, תתנחם.
ככה בעדינות.
זה התאמה.
מתה אשתו
של אדם ונשא אחרת,
אינו נכנס לביתו לדבר עימו תנחומים. הוא כבר התחתן עם מישהי חדשה?
אתה עכשיו נכנס אליו הביתה ומשכיל אותי אשתו הקודמת?
רגישות!
מצאו בשוק אומר לו, תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש.
אבל אם לא נשא אחרת,
מדבר עימו תנחומים עד שיעברו ג' רגלים, כי האבלות של אדם על אשתו היא
יותר ארוכה.
ועל אביו ועל אמו, מדבר עימו תנחומים כל יב חודש.
ואחרי בית חודש נדבר עמו מן הצד. אז כל הדבר עמו מן הצד, דבר עמו תנחומים, זה הכל,
זה הכל
מבקשים ממך להתאים את עצמך למצב שהאבל נמצא בו.
אחרי הגירוש, אנחנו גרנו בנצרים, בגוש קטיף, אז אחרי הגירוש
היינו באיזה מקום, באריאל,
ובאו,
סוג של באו לנחם אותנו.
זה כאילו היה חוויה, כמו שבעה כזה.
אז המנחמים התחלקו לשלושה.
היו כאלה שבאו והיה להם מה להעביר עלינו ביקורת.
חבל שלא עשיתם ככה, חבל שלא נכנסתם בהר, חבל ש... כל מיני... תגיד, עכשיו אתה מה, אני יש לי... טוב, זה סוג אחד.
סוג שני, היו כאלה שהציפו אותך בכאב שלהם, אל תישון, אני יושב מול הטלוויזיה, ובוכה, ובוכה, ולא מסוגל, ואתה צריך להגיד לו, לא נורא, בסדר, עם ישראל קיים, אתה צריך לנחם אותו.
סוג השלישי, היו כאלה שבאו, והקשיבו בעיקר, והציעו עזרה, אם צריך משהו, אנחנו כאן, ולא הכבידו יותר מדי, והלכו, אלה אנשים, והיו,
מבין שלושת הקבוצות זו הייתה הקבוצה הקטנה ביותר, כן?
אבל אז זה מדבר על הלימה,
מותאם.
שים לב לאן אתה מגיע.
זה יהיה מותאם.
יש מקום שצריך להאריך, מקום שצריך לקצר, כדי שזה יהיה משמעותי.
לפעמים צריך
קצת,
כמו שאמרנו, ניחום אבלים זה חסד בגופו, אז צריך קצת ככה להיות יצירתי,
נקרא לזה ככה.
הייתי פעם בניחום אבלים של משפחה של אשתי,
שנפטרה שם אישה צעירה, אימא לילדים יחסית קטנים ממחלה.
אז זו שבעה קשה.
ישבו שם שבעה ילדים שלה ובעלה וההורים שלה.
טוב, הגענו.
אז כמובן דיברנו פה, דיברנו שם.
ואז קוראת לי האימא
של הנפטרת,
אומרת לי, תראה, בעלי,
הוא לא דיבר מילה כל השבעה.
לא כלום, הוא יושב ככה,
על הספה יושב ככה.
תדבר איתו קצת,
משהו, אם פה הוא לא יפתח את הלב ופה הוא לא ידבר, אז מה יהיה? הכל בפנים.
שלחו אותי למשימה.
אמרתי לו, מה אני אעשה?
זכרתי שהוא היה עובד
בנמל אשדוד.
אז בדיוק באותו שבוע גם הייתה איזו שביתה בנמל אשדוד, משהו, אמרתי, אני אדבר איתו על זה.
אז ישבתי לידו, אמרתי לו,
שמעתי שיש שביתה בנמל.
תחשי ישב איתה, למה שלא ישב איתה, אתה יודע, איך אנחנו עובדים קשה,
הוא עבד עשרות שנים בלמל.
אמרתי לו, מה, מה, הוא התחיל להגיד לי, בלמל, הוא היה בהתחלה מנופאי, אחרי זה הוא היה אחראי משמרת,
אחרי זה הוא היה ועד העובדים. קיצור, פרס לי את כל תולדות נמל אשדוד, ואת זה, ואת העבודה, וכולם רוצים לדפוק אותנו, ואנחנו ניתן להם, כאילו,
זה ככה
עשרים דקות
מדברים על הלמל.
נמל, אני מקשיב.
רק פתחתי, רק נתתי ככה איזה זה, אבל כבר לא היה צריך...
אחרי עשרים דקות הוא נאנח ואומר, זקנה, כמה היא סבלה.
הוא התחיל לדבר עליה.
הוא התחיל לבכות קצת.
אנחנו מדברים, פתאום אני אסתכל,
שאני רואה שמסביבי חצי עיגול, כולם מסתכלים על הפלא הזה.
אז צריך לבוא גם,
לפעמים בצורה יצירתית קצת,
אבל לעודד את האבל לדבר, צריך לדבר.
שזה יהיה מותאם לצרכים שלו.
טוב, אנחנו כאן בשיעור
אגדות חזל, אז בואו נלמד איזה אגדה.
אבל מי ישקן עם מים מהבור?
יונתן, תודה.
לפעמים הולכים לנחם מישהו,
ואומרים, וואלה,
מה יש לנחם אותו? הוא יודע את הכל.
כלומר, הוא אדם גדול.
הוא רב.
אז הוא בעצמו ניחם מלא אבלים, אז הוא מכיר את כל הדרשות, אז מה?
רק צריך להגיד לו,
כאילו, תדרוש לעצמך כזה, נכון?
לא ככה.
אומר המדרס, ועבוד הרבי נתן,
משנה ו', כשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי,
נכנסו תלמידיו לנחמו.
אז מת לו בן, חלילה, כן?
בן זה לא דבר כדרך הטבע, זה דבר קשה.
יש כאלה אומרים שלכם שמים אבן על הקבר,
כדי שזה יהיה תפילה,
שיהיה אבא, בן ונכד, שזה יהיה הסדר, שקודם האבא, אחרי זה הבן, אחרי זה הנכד,
ולא להפך, חלילה. שיהיה טבעו של עולם.
אז אומרת המשנה,
כשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי,
נכנסו תלמידיו לנחמה לו, חמישה תלמידים.
נכנס רבי אליעזר וישב לפניו,
אמר לו, רבי,
תודה רבה, ברוך תהיה. אמר לו, רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו, אמור.
אמר לו, האדם הראשון היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומים.
ומניין שקיבל תנחומים שנאמר, וידע אדם עוד את אשתו.
אף עתה קבל תנחומים.
כאילו, הוא אומר לו דרשה.
נכנס תלמיד רבי אליעזר, ואומר לרבי ניחויינן, דרשה, מה הכוונה? אבל, זה דבר מראשית העולם.
זה כל בני האדם, מי האדם הראשון, כולם אבלים, אז גם אתה.
דרשה כזאת.
רבי ניחויינן לא מקבל את זה. אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי,
אלא הזכרת לי צערו של האדם הראשון.
לא טוב.
נכנס רבי יהושע,
ואמר לו, רצונך אמר דבר אחד לפניך, אמר לו, אמור.
אמר לו, איוב,
היו לו בנים ובנות, ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומים. אף אתה קבל תנחומים.
וביניין שקיבל איוב תנחומים, שנאמר, השם נתן והשם לקח,
יהי שם השם מבורך.
מה הדרשה כאן?
קבלת הדין. כאילו, ספר איוב עוסק בזה שאנחנו לעולם לא יודעים את הנהגת הבורא יתברך. לא יודעים, מברכים דיון האמת ולא יודעים.
אז הוא עושה לו דרשה על ספר איוב.
אמר לו,
לא די לי שאני מצטער בעצמי,
אלא הזכרתני צערו של אהרון.
מה אתה... אה, סליחה, צערו של איוב.
נכנס רבי יוסי וישב לפניו. אמר לו, רבי, ברצונך אמר דבר אחד לפניך. אמר לו, אמור. אמר לו, אהרון,
היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומים, שנאמר,
וידום אהרון, אין שתיקה אל התנחומים.
ואף אתה קבל תנחומים. אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי,
אלא שהזכרתני צערו של אהרון.
מה הדרשה כאן? אהרון היה לו קבלת הדין, וידום אהרון.
אז רבי יוסי עושה דרשה על אהרון, הוא אמר, מה עכשיו?
נכנס רבי שמעון, אמר לו רבי, רצונך אמר דבר אחד לפניך אמר לו אמור, אמר לו דוד המלך
היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים.
אף אתה קבל תנחומים, ומניין שקיבל דוד תנחומים שנאמר, וינחם דוד את בת שבע אשתו
ויבוא אליה וישכב עמה ותל את בן ויקרא את שמו שלמה, אף אתה רבי, קבל תנחומים, זה מדרש,
זו דרשה שמדברת על הצורך להמשיך בחיים.
תמיד אומר איך נמשיך בחיים.
צריך להמשיך בחיים.
רבן יוחנן מסרב להתנחם. אף אחד לא מצליח לנחם אותו כל הדרשות האלו.
עכשיו, התלמידים אומרים, מה יש לכם את הרב? הרי הרב בעצמו יודע את הכול. לא!
נכנס רבי אלעזר בן ארך.
כשנכנס רבי אלעזר בן ארך,
אז אמר רבן יוחנן,
אמר לשמשו,
טולף עניקלי ולך אחריי לבית המרחץ,
לפי שאדם גדול הוא, ואיני יכול לעמוד בו. כלומר, זה נראה מהסיפור שהשבעה כבר עברה,
ורבי יוחנן בן זכאי סירב להתרחץ. הוא המשיך להיות אבל, אבל. וניסו להגיד לו, מספיק, לא, הוא נתקע באבל.
וכשנכנס רבי אלעזר בן ארח,
אז הוא אמר לשמש שלו, תקשיב, הוא ינחם אותי. תכיני את הכנים של המקלחת, כי הוא יצליח לנחם אותי.
למה? כי הוא אדם גדול.
שימו לב מה הוא עשה.
נכנס
וישב לפניו.
שמתם לב?
הקודמים ישבו?
לא.
באו, דרשו דרושה. הוא קודם כל בא וישב.
כלומר, אני קודם כל איתך.
נכון, אתה רבנו יוחנן בן זכאי, והגמרא אומרת, במסכת סוכה, מתארת את רבנו יוחנן בן זכאי, שהוא היה הרב הכי גדול,
ולא היה הולך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין, וידע את כל התורה כולה, וידע שיחת עופות ודקלים ושדים וכולי.
אבל הוא גם בן אדם.
כואב לו.
ונכנס רבי אלעזר בן הערב, קודם כל הוא ישב איתו.
ישר.
ואז הוא אומר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה. הוא לא אומר לו דרשות.
הוא לא מדבר איתו על אחרים. הוא מדבר איתו על המצב שלו.
הוא אומר לו, אני אגיד לך,
אם תרשי לי להגיד לך את זה, משל על ה...
כבר לא תגיד.
אמר לו משל למה הדבר דומה.
לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר,
אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?
אף אתה רבי, היה לך בן,
קרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא.
ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פקדונך שלם.
אמר לו רבי אלעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.
איזה משפט חזק.
אז מה הקודמים עשו?
הם לא התייחסו אליי כדרך שבני אדם.
כלומר, אתה הבנת שיש לי כאב.
והבנת שהדבר שהכי מעניין אבל זה לשמוע,
כלומר, כל הרבנים הקודמים בכלל לא התייחסו לבן,
ישר רצו לדרשה.
ובא רבי אלעזר בן ארח, ומה אמר?
תיאר את הבן שלו.
היה לך בן,
למד את זה ואת זה ואת זה, הוא תיאר לו את הבן, סוף סוף מישהו מתייחס לאירוע, סוף סוף מישהו מתייחס לחיסרון.
הוא גם נסגר לו את זה
בצורת משל של פיקדון.
כלומר, כנראה,
כולנו משתתפים בצערו של רבי יוחנן בן זכאי, כמובן.
רבי יוחנן בן זכאי,
הוא אומר, נפטר לו הבן, אז הוא כמובן מאוד מאוד מצטער,
אבל בין השאר זה גם הצער, מה הבן הזה יכול היה לעשות ולהמשיך.
בא רב אליעזר ואומר לו, אבל
קיבלת פיקדון מהקדוש ברוך הוא ל-20 שנה,
ל-30 שנה.
הייתי בא לחמם אתנו, הוא אומר לך, תשמע, קח מיליון דולר לחמש שנים,
בעוד חמש שנים תחזיר לי את המיליון דולר האלה,
אבל בחמש שנים אתה עושה איתו מה שאתה רוצה.
לוקח או לא לוקח?
לוקח כמו גדול.
מיליון דולר, אתה משחק, מרוויח, ועוד...
אז נתנו, הוא אומר לו, נתנו לך ילד ל-30 שנה, והילד הזה מילא את ימיו,
למד וכל זה, וזה מה שקיבלת.
אז מה, היית מעדיף כאילו בלי הפיקדון בכלל? חלילה.
אז הוא אומר לו, אני ח... קודם כל נתת לי זווית אחרת שתסתכלו אותה על המצב.
ודבר שני, דיברת עליי ואליי, ולא על כל מיני מקרים אחרים.
זה מאוד משמעותי.
ברשותכם,
אם תסכימו לי, אספר לכם שני סיפורים, אפשר?
על שני הדברים האלה. דבר ראשון, על המסגור,
ודבר שני, הלאה, לדבר אליי.
לפני איזה כמה, לפני שנתיים בערך
הייתי בלוויה, נפטר יהודי שהיינו קצת חברים,
הוא מבוגר ממני,
והיה לנו קשר טוב,
ככה של אהבה כזה.
עכשיו, הוא נפטר ממחלה.
הוא היה חולה, שטר. אחיו,
יש לו אח שהוא רב,
תלמיד חכם,
וחרדי.
סליחה, הוא ראש ישיבה.
הוא ראש ישיבה.
טוב, הגענו ללוויה, כמובן לוויה כואבת וכל זה, התחילו ההספדים.
אז אחיו הספיד, דבר ראשון, ואז
משפחה ספרדית מאוד מאוד מכבדת תורה.
אז אמרו, בגלל שהאח כאילו הוא רב.
אז הגיעו כל הרבנים מהישיבה.
האח הוא ראש ישיבה, אז הגיעו כל הרבנים, הרבים, אני לא יודע.
אז אתה יודע, רואים אנשים ככה עם קרובה, הם יספידו.
ואתם יודעים, עם לוויות, בית לוויות זה, כל לוויה מקבלת זמן. אתה לא יכול, יש חצי שעה להספדים, כי יש לוויות אחר כך.
אז עלו עוד אנשים להספיד, רבנים,
וכולם פותחים במשפט הבא.
מוריי ורבותיי, לא הכרתי את המנוח,
אבל אחי ייתן לליבו, צריך להתחזק.
טוב, הוא מסיים, הולך אל אחי.
מוריי ורבותיי, לא הכרתי את המנוח,
חבל, אני רוצה לנחם.
ככה עלו איזה שלושה ארבעה מספידים שאומרים, לא הכרתי את המנוח, אבל מספידים.
מתחזקים את הציבור.
ואני הספדתי אחרון, ואני הכרתי את המנוח.
אז דיברתי עליו.
דיברתי עליו.
מעשים שלו...
אחרי זה בשבעה
המשפחה ניגשה אליי והם אמרו לי, תקשיב,
זה היה כל כך משמעותי.
אנחנו חיכינו שמישהו ידבר עליו.
כאילו, לא הבנו מה אנחנו עושים תוך כדי, כי...
אבל זה היה כל כך חסר, כי זה אבא שלנו, ואנחנו רוצים שיספרו עליו עם מי,
זה שסיפרת עליו את כל הסיפורים,
מה הוא אוהב לעשות,
איך היה קשור לזה ולזה ולזה.
זה ממש היה,
הרגשתי שהם דיברו שזה היה כמו מעמד מרפא עבורם.
כי לאבל, וזה אחד הדברים שהכי הכי מעניינים, אבלים.
הכי מעניין אותם שיבוא מישהו ויספר סיפורים על מי שנפטר.
ישלים להם תמונות.
אז בא רבי אלעזר בן ארך ומספר לרבן יוחנן בן זכאי על הבן שלו.
כבר
נגעת בי, בסדר?
ותדעו לכם, כל אחד מכם,
אם נפטר איזה מישהו ואתם יודעים עליו כל מיני חתיכות חיים,
אז זה ממש ציפייה של המשפחה שתבואו ותספרו את זה. תכתבו מכתב, תשתלכו מייל, לא משנה מה, אבל זה ציפייה.
דבר שני, אמרנו שרבי יעזור בן ארך מסגר לו את זה
בדרך השימוש במשל הפיקדון.
כלומר, אם אתה
אם אתה חושב שה...
אנחנו מצפים שהילד יחיה עד מאה ועשרים וכו', בסדר, דבר אחד. אבל אם אנחנו מדברים על פיקדון, אז פיקדון,
כמה שקיבלת אותו.
זה שם את זה באיזושהי פרופורציה.
אז יש סיפור נפלא על פרופסור אומן,
זה שזכה בפרס נובל על תורת המשחקים.
לפרופסור אומן יש בן שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.
קראו לו שלמה אומן.
וכמובן, הפרופסור התאבל על בנו.
זה היה חכם מאוד, גם אומרים, עילוי.
ואז בא לנחם אותו,
היה ראש ישיבה בירושלים, קראו לו הרב גוטסמן.
והרב גוטסמן היה ניצול שואה.
הייתה לו ישיבה כאן ברחביה,
ובחזית של הישיבה הוא גידל שיחים והוא היה משקה אותם כל יום,
כי הוא ברח יחד עם הבן שלו מאיזה מחנה,
והגרמנים רדפו אחריהם, והוא קפץ
לתוך איזה שיח והסתתר, והגרמנים לא ראו אותו, והשיח הציל את חייו,
ולכן הכרת אותו לשיח הציל את חייו, הוא גידל שיחים והשקע אותם.
אבל את הבן שלו הם תפסו והרגו אותו מול העיניים שלו. כלומר, הוא ראה מהשיחים איך הגרמנים הורגים את הבן שלו, יורים בו.
אז הוא בא לנחם את פרופסור רומן,
והוא אומר לו,
כמה הייתי נותן
כדי להתחלף איתך.
לא שיחזירו לי את הבן לחיים, לא, לא מבקש את זה, אבל שהבן שלי ייפול כחייל
בצבא ההגנה לישראל עם מדים, ולא כחיה נרדפת ביער על ידי הגרמנים.
ואז פרופסור רומן קם ואמר לו, ניחמת אותי.
כלומר, אתה שם את זה באיזשהו מסגור כזה.
גם כאן, רבי אלעזר בן ערך, אומר לבן ערך המזכאי, היה לך פיקדון.
מאה אחוז ניצול.
הוא למד, הוא שנה, הוא זה.
אנחנו רצינו יותר, אבל הקדוש ברוך הוא נתן את זה למה שהוא נתן את זה.
אמר לו רבן יוחנן,
רבי אליעזר, בני, ניחמתני כדרך של בני אדם ונערך. כולם חושבים שאני רב, אז לכן הוא צריך לנחם אותי כדרך של בני אדם, כי אני מכיר את כל הדרשות.
לא,
למרות שאני רב, למרות שאני מכיר את הדרשות. עכשיו אני צריך שמה?
שיינחמו אותי,
כי עכשיו כואב לי.
איזה עומק של הבנה בנפש האדם, אני חושב.
זה צד אחד.
צד שני,
אם יש משהו שהוא משמעותי,
חשוב שאנשים ידעו מזה.
כל פעם, אני כל פעם חוזר אל הרמב״ם הזה במסכת פאה,
שמדבר על הגמילות חסדים וכולי,
כל פעם, אני נורא נורא מתפעל מזה. אתמול היינו, להבדיל, כן, בחתונה.
אז עכשיו, ברוך השם, אחרי הקורונה, חוזרות החופות.
אז זה זוג מתוק, מתחתן עד שהוא מתחתן. אנשים מתייצבים.
באים, טורחים, נוסעים, שעה, שעה וחצי, פקקים, עומדים,
מקדישים ערב שלם.
כי מישהו מתחתן.
אז היום יש מנהג מאוד מאוד יפה,
שאחרי החתונה
שולחים הודעה,
תודה רבה שבאתם להשתתף בשמחתנו, אם זה היה כל כך משמעותי.
זה דבר נכון ומתוקן, כי אנשים נורא נורא מתאמצים להגיע,
גם בניחום אבלים.
ניחום אבלים
הוא חסד עצום, שעוטפים את האבל ועוזרים לו.
אז זה נכון שאחרי הדבר הזה האבל יספר לכולם כמה זה היה לו משמעותי. למה?
לא כדי שנקבל ליטוף לזה שלנו, אלא
זה יעודד
אחרים להצטרף למעגל הנחמה הזה.
כשאתה מבין שמשהו כזה משמעותי, אז אתה תתאמץ יותר בפעם הבאה, וגם אם לא תוכל לנסוע,
אז תרים טלפון וכן על זה הדרך.
אומרת הגמרא, במסכת מועד קטן,
מעשהו מתו בניו של רבי עקיבא,
נכנסו כל ישראל והספידו מספד גדול
בשעת פטירתן.
בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על הספסל גדול ואמר, אחינו בית ישראל שמעו,
אפילו שני בנים חתנים מנוחמו בשביל כבוד שעשיתם. כלומר, אפילו אם הבנים ש...
יש כאן כאלה אומרים שהבנים שלו נהרגו במלחמה,
במרד ברומאים.
לכן הם,
למה פתאום שני בניו מתו, הם נפלו במלחמה, נפלו בקרב.
אז הוא אומר, רבי עקיבא, תקשיבו, אפילו אם הם היו חתנים,
שזה אבל יותר גדול, הצלחתם לנחם אותי בשביל כבוד שעשיתם.
ואם בשביל עקיבא באתם,
הרי קמה עקיבא בשוק.
אלא כך אמרתם, תורת אלוהיו בליבו,
וכל שכן שישכרכם כפול,
לכו לבתיכם לשלום.
אז רבי עקיבא מודיע להם, תקשיבו, ניחמתם אותי,
חיזקתם אותי,
נתתם לי כוחות,
תודה רבה.
אז זה מצד האבל.
אנשים טרחו, באו, השקיעו, התאמצו.
זה נכון שהאבל ישלח איזה הודעה, ממש קודם, יגיד תודה רבה, זה היה לי מאוד משמעותי וכו' וכו'. לא בשבילם, אלא כי זה מחזק את המעגל הזה.
אתה רואה שזה משמעותי, אז אתה אומר, אה,
זה משמעותי, אז טוב, אז אני בפעם הבאה אתאמץ יותר.
תמיד קצת... יפה.
יש פה תשובה של אגרות משה.
בואו נראה חלקים ממנה.
הוא מסביר שמצוות, יש כאלה מצוות ניחום אבלים, לא יודע מה, באים ואומרים, לא.
או באים, יושבים מאחורה, ואף אחד בכלל לא רואה אותם.
הנה פשוט המצווה לנחם אבלים אינו רק,
אגב זה גם קשור לפרשת שבוע, פרשת היום, כי כתוב אצלנו,
ראיתי בשם הרב זקס,
כולם שואלים למה משה רבנו,
למה משה רבנו כעס או חטא
בימי מריבה?
מדוע הוא דיבר בקוצר רוח על בני ישראל?
נכון, שימון האמורים, המנסה לנושאים החבר'ה? יש כל מיני...
איזה פרשנים.
ראיתי פירוש לרב זקס שהוא אומר,
כי בפרשה שלנו מתה מרים,
ומשה רבנו היה אבל.
ומרים הייתה אחותו הגדולה, והיא תמיד,
הוא היה קשור אליה, והוא פתאום,
הוא איבד אותה.
אחותו, היא בעצם הצילה את חייה.
אז זה היה איזה קוצר רוח כזה, אז ככה הוא גם הגיב.
אז מתאים ללמוד את זה גם מצד ניחום אבלים.
אמר לי שכן תימני,
אמר לי שכן תימני חמוד כזה, כל פעם מלמד אותי מנהגים של תימנים.
אולי יום אחד אני אהיה תימני.
זה גיור לחומרה.
אז הוא אמר לי שאצלהם
קוראים, מחלקים את פרשת חוקת לשתיים.
קוראים קורח וקצת מחוקת,
חצי, ואז שבת הבאה קוראים חצי מחוקת ובלק.
אמרתי לו למה?
הוא אומר לי, בפרשה אחת גם מרים מתה, גם אהרון מת, וגם משה לא יכול להיכנס לארץ ישראל.
אנחנו לא יכולים לקרוא את זה בשבת אחת.
זה כבד עלינו, זה מצער, זה צער בשבת, אנחנו מפזרים את זה לשתי שבתות.
מילג.
אז אומר כאן אגרות משה,
פשוט שמצהל ננחם אבלים אינו רק שמברכים אותו, שהמקום ינחם אותו,
היינו שייתנו לו חיזוק להתנחם. לא!
ובזה לבד אין אדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו,
שזה עיקר התנחומים שחייבה התורה.
התורה חייבה תנחומים שתעזור לו, שיהיה לו נפש שוקטה.
אלא כמו שמצינו בחברי איוב, שבאו אליו ולנחמו, שירבו לדבר אליו, וכן אל יהוב, והקדוש ברוך הוא בעצמו,
עד שנשקט רוחו.
וזה לא שייך לאמירת המקום להנחם אותך.
וכאילו המקום להנחם אותך זה רק הספתח.
כן, אני מדלג פה כמה שורות.
אני אגיד את זה בעל פה, הוא מסביר.
בבית המקדש היו נוהגים שמי שאבל,
כשהיו לבית המקדש היו עולים ככה,
המדרגות ופונים ימינה, כי כל הפניות צריכות להיות לימינה. ומי שהיה אבל היה פונה שמאלה.
למה? כי כל הקהל היה מקיף ככה,
והוא היה הולך ככה. אז כולם אומרים לו, תגיד, למה אתה הולך הפוך?
מה לך הולך הפוך? אז מה הוא היה אומר?
אני אבל.
אז הם אומרים לו, המקום ינחם אותך.
מכאן זה המקור של המילים, המקום ינחם אותך.
כן, המקום, זה הכוונה המקום, השכינה.
אומר משה פיינשטיין,
גם שם זה רק היה כדי שידעו שהוא אבל, ואחרי זה ידברו איתו, וישוחחו איתו, וייתנו לו לדבר ולספר, כדי שתשקוט רוחו עליו. המילים, המקום ינחם אותך בתור שער אבלי ציון, הם רק ספתח כזה,
לשיחה יותר מעמיקה אחר כך, כן?
הנה, למי שיראה אותו דבר מקיף לשמאל,
שואלים אותו מה לך מקיף לשמאל, והוא משיב שאני אבל,
אומרים לו, השוכן בבית הזה ינחמך,
הוא כהתחלת דברים מצד האבל,
וזה שהשיב אני אבל, אבל אף שאין כוונתו, שישיבו לו.
ואין זה התחלה דברים מאבן, אלא התנחומים האלו שמברכים שהמקום מנחם אוהו, אי אפשר לומר יותר,
כי זה בית המקדש.
כמו בזמן השורה באזהרה,
וכן במנהג שקודם מזמור שיר,
נכנסים האבלים לבית המדרש ומקיפין,
אומרים למקהל המקום מנחם אותך,
אין צורך התחלה להביא אליו, משום שאין זה חייבות המחווים ממש,
שהוא להשקיט את רוחו שאינו יוצא בזה, אלא בישיבה לדבר עמו.
זה רק במקומות שאין זמן או אין זה, אז אתה אומר, המקום ינחם אותך. אבל עיקר המצווה זה לשבת
ולדבר עם האבה ולתת לו לפרוק
את
הקושי ואת הכאב, וכן על זה הדרך.
כן?
דייקתי פה כמה שורות,
ולכן נוהגים זה שאנשים שבאו לקיים קצת תנחומים ממש,
יושבים ומתעכבים שם איזה זמן,
ושמעו ודיברו דברי תנחומים ממש,
שבגמר דברים שכבר קיימים קצת תנחומים,
אז גומרים בברכה, את המקום ינחם אותך.
בסדר?
זה העניין.
אבל העיקר זה ליישב בזה על הלב. אז תראו,
מאוסף ההלכות כאן וגם מההגדה שלמדנו, איזה עומק בהבנת
נפש האדם והצורך שלנו לעזור למי שחווה אותי טראומה,
לצאת ולחזור חזרה לחיים תקינים. רגישות,
נכון, דיברנו על רגישות, דיברנו על לתת לאבל לדבר ולהקשיב, הקשבה פעילה.
דיברנו על הלימה, על ההתאמה בין המצב שלך לבין המצב של האבל.
דיברנו על,
גם אם נראה לך שאבל הזה הוא אדם גדול, כרגע הוא בן אדם, כרגע כואב לו, כרגע הוא רוצה שיספרו לו סיפורים על הנפטר.
דיברנו על לעזור לפעמים למסגר,
לתת איזשהו מסגור לדבר,
ודיברנו על כך שגם האבל בעצמו צריך
להודות למנחמיו כדי לחזק את המעגל הזה של הנחמה ושל חסדים בגופו,
שנזכה לבשורות טובות תמיד,
פשוט ונחמות עליהן ועליהן. ברוכים תהיו.
