כאן מדי שבוע ביום שני בערב ללמוד אגדות חז״ל,
לנסות לעיין באגדות חז״ל. והיום אגדה מיוחדת
שאני חושב שהיא, יש כאן דפים, דניאל,
שיכולה לעזור לכל אחד מאיתנו,
היא יכולה לעזור לכל אחד מאיתנו בחיים בהתמודדות,
בהתמודדות
בהתמודדות עם סוגיה שהיא מאוד מאוד מעניינת
וזה
מה קורה כשהערכים מתנגשים לא טוב ורע מתנגשים כשטוב ורע מתנגשים התשובה ברורה מה צריך לעשות? לעשות את הטוב
לבחור בטוב מה קורה כששני דברים טובים מתנגשים?
מה קורה?
לא, אבל אתה יכול לעשות או ואו, אחורה, או-או.
שני דברים טובים, אתה צריך להיות, לא יודע מה,
לנסוע לחתונה של חבר, או ללכת,
לא עלינו, ללוויה של חבר אחר,
של אבא, של... כאילו, זה דברים, אבל אותה משבצת זמן.
שני הערכים שמתנגשים.
זה קורה בחיים,
שאנחנו מתלבטים בין שתי אפשרויות טובות,
טובות, אולי.
אז בואו נראה.
ללכת ללוויה זה דבר טוב, נכון? יפה.
אז זה המדרש שלפנינו,
בואו נלמד אותו.
אומר המדרש, המדרש מתחיל באיזה פתיחתא כזאת, ואז הוא נכנס לסיפור.
אומר המדרש, לך יכול בשמחה לחמך,
כי כבר רצה האלוהים את מעשיך,
רצה האלוהים את קורבנך.
רבי מונא דיישאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי,
פתר קרא בראש השנה וביום הכיפורים.
את הפסוק הזה.
משל המדינה שהייתה חייבת למלך ליפסין, ליפסין זה מיסים,
הייתה חייבת לפסין למלך. שלוח המלך גבאי טמיון גווה לגבותה.
בריחוק עשרה מילים יצאו גדולי המדינה וכילסו והתיר להם שליש.
בריחוק חמישה מילים יצאו הבינונים וכילסו והתיר להם שליש.
כשקרא יצאו לקראתו אנשים ונשים ועטף וכילסו ומחה להם את הכל.
אמר להם מה דאזל אזל מנהח אבל אהלן וחשבונם. מה שהיה היה מכאן
חשבון חדש.
כך
ערב ראש השון גדולי הדור מתענים והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעוונותיהם
שנאמר כי עמך הסליחה למען תברא.
מה הכוונה? אמר רבי אחא, מראש השנה הסליחה מתוקנת לך למען תברא.
שתהא יראתך על בריותיך.
ואותן הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היחידים מתענים והקדוש ברוך הוא מתיר להם עוד שליש מעוונותיהם.
ויום הכיפורים מתענים כולם והקדוש ברוך הוא מתיר להם עוד שליש מעוונותיהם.
עד שמטענים אנשים נשים וטף הוא מוכר להם הקדוש ברוך הוא את הקול ואומר מה דאזל אזל מנהכה ולהלן חשבון חדש יצתה בת קול ואומרת להם לך קול ושמחה על עצמך כבר נשמעה תפילתכם בסדר?
זה ההקדמה אנחנו נראה בהמשך מה ההקדמה קשורה
ואז נספר המדרש סיפור
אבא טחנה חסידה נכנס לעירו ערב שבת עם חשיכה וחבילתו מונחת לו על כתפו
הוא מצא מוכה שכין אחד מוטל בפרשת דרכים.
אמר לי רבי עשה עמי צדקה והכניסני לעיר.
אמר,
אם אני מניח את חבילתי,
מכאן את פרנס אני וביתי,
ואם אני מניח את מוכה שכין, אני מתחייב בנפשי.
מה עשה?
המליך יצר טוב על יצר הרע,
והכניסו למוכה שכין לעיר. הוא בא ונטל את חבילתו ונכנס עם דמדומי חמה.
והיו הכל טמאים ואומרים, זהו, אבא תחנך חסידה.
אף הוא ערער בליבו ואמר, תאמר שמא חיללתי את השבת?
באותה שעה הזריח הקדוש ברוך הוא את החמה לכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.
באותה שעה ערער בליבו ואמר, תאמר
שלא נתקבל שכרי.
היא עשתה בת קול ואמרה לו, לך לאכול בשמחה לחמך,
ושתה בלב טוב יניך, כי כבר רצה אלוהים את מעשיך ונתקבל שכרך. זה הסיפור.
בסדר.
עכשיו הסיפור הזה לכאורה במבט ראשון הוא נראה מאוד לא ברור.
מה ההתלבטות?
אתה רואה כאן אדם שזקוק לעזרה.
מה ההתלבטות?
כלומר, חייבים להגיד שלא מדובר פה על איזה פיקוח נפש.
אם זה פיקוח נפש אז אין התלבטות.
אלא חייבים להגיד שההתלבטות של אבא תחנא חסידא הייתה בטווח של העדפות.
כלומר, אני רוצה להסביר שהמוקה שחין הזה, הוא היה עם החבילה שלו.
החבילה אולי היה, או הכסף שהוא הרוויח באותו שבוע, או כלי העבודה שלו.
והוא הגיע לעיר,
ואז, הוא הגיע בשעה מוקדמת, כן?
ואז היה שם את המוקה שכין הזה,
והפתח לחסידה אמר,
ההתלבטות שלו הייתה, כלומר,
אם הוא לא היה לוקח את מוקה השכין, היה מי שלוקח אותו.
זה לא שהוא היה משאיר אותו בצידי הדרך, אחרת אין פה התלבטות, לכאורה.
האם אתה תשאיר אותו לגבוה ברעב בחוץ?
נכון.
אז יש כאן איזו התלבטות.
מה ההתלבטות? יש כאן משוואה.
אם אני לוקח את מוקה השכין, אני לא יכול לסחוב אותו עם החבילה.
אז אני, מה אני אעשה שבת?
מה אני אבוא הביתה?
אבל אם אני לוקח את מוקה השכין,
אז
מה כתוב כאן?
אני מתחייב בנפשי.
זו אחת הראיות למה שאני אומר. היה צריך להיות כתוב, אם המוקה השכין הזה היה בסכנת חיים כלשהי, מה היה צריך להיות כתוב? הייתי מתחייב בנפשו.
אלא אבא תכלא חסידא אומר,
מישהו נלחץ לו הטלפון בכיס, מהמשרד.
כן, אז כן, אבא טחנה אומר,
אם אני מניח את מוכה השחית אני מתחייב בנפשי,
לא בנפשו, אלא בנפשי, כלומר, איך אני אסתכל במראה אחרי שאני יודע שעברתי, בן אדם ביקש ממני עזרה ולא עזרתי לו, אני לא...
אבל הוא בעצם נמצא כאן במלכוד,
נכון, מה לבחור?
זה דבר טוב.
נאמר ככה, זה מחויבות וזה מחויבות, יש לי מחויבות לפרנס את אנשי ביתי, זה דבר ראשון.
זו מחויבות קודמת לכאורה,
עד שאתה הולך להציל את כל העולם,
קודם כל צריך לפרנס את אנשי ביתך.
מצד שני, מה אני, איך אני אשאיר את הבן אדם הזה פה לעצור טרמפים?
אני יודע שיעצרו לו, אבל אני יודע,
אחרים יעצרו לו, אבל אני יודע שלא עצרתי לו.
אז איך אני אסתכל על עצמי במראה? אני אשב בשולחן שבת וזה, ואני יודע שלא עצרתי,
לא עזרתי למישהו
להיכנס לעיר. זה כאילו ההתלבטות.
נכון? איך להחליט?
לכאורה,
בהתלבטות כזאת יש לנו כללים בהלכה.
מה הכללים?
אני אהיה עירך קודמים.
כלומר, עוד פעם, אם המוכה שחין הזה, אין מי שיטפל בו, אז ודאי אבא תכנא חסיד. הרי מדובר פה על אדם חסיד.
כלומר, יש כאן התלבטות של חסידים, זה לא מדובר פה על הלכה פשוטה.
אם האדם הזה היה באיזושהי סכנת נפשות, או לא היה אפשר לעשות שעברת או משהו כזה, ברור שאבא תכנא חסיד היה עוזר לו.
מדובר שאם אבא תכנא חסיד לא יעזור לו,
מישהו אחר יעזור לו, בסדר?
אתה נוסע,
יש לך כאילו מקום אחד באוטו,
ובמקום הזה שמת את כל הקניות שלך לשבת,
ופתאום איזה מישהו עוצר טרמפ ואומרים לך, אחי, תכניס אותי לעיר.
אז אתה אומר,
אם אני אקח אותו,
אני לא יכול להכניס אותו עם האוטו, אני צריך להוציא את כל הדברים,
אז את כל הקניות לשבת אני אשאיר כאן, איפה אני אשאיר אותם?
אז מצד שני, אני לא אקח אותו, מישהו אחר ייקח אותו.
נכון, לא נעים, נכון, כאילו, הוא מבקש ממני, נו, הוא פנה אליי, אבל
יש לנו כללים בהלכה בדבר הזה.
בסיטואציה כזאת, אם כמה שלא נעים,
אני אראה לך קודמים.
אבל אז לדעתי הסיפור הזה עובר טוויסט
מדהים בעיניי, טוויסט בעלילה.
טוויסט בעברית,
תפנית,
מפנה, במשפט הזה. מה עשה?
המליך יצר טוב על יצר רע והכניסו למוקת שכין לעיר,
הוא בא ונטל את חבילתו,
ונכנס עם דמדומי חמא.
מה היה כאן?
הרי דקה לפני כן אמרנו שהמשוואה היא או-או.
אי אפשר את שניהם.
או שאני, אומר אבא תחנא חסידה, או שאני מניח פה את החבילה
ומכניס את מוקע השכין,
או שאני משאיר את מוקע השכין ונכנס עם החבילה.
מה כתוב במשפט הבא?
מה הוא עשה?
גם וגם. גם וגם, אומר לכם נועם.
הוא הצליח גם להכניס את המוקע השכין וגם חזר לקחת את החבילה.
אז מה בדיוק הבא היה פה?
וכתוב גם, המליך יצר טוב על יצר רע.
זה אומר שבשלב הראשון של הסיפור היה שם איזה יצר הרע שהסתתר.
מהו היצר הרע? הרי אמרנו שהוא מתלבט בין שני ערכים טובים.
לפרנס זה ערך טוב,
ולעזור לעמוקי שחין זה יצר טוב. מה היה היצר הרע פה?
שימו לב,
אתם מכירים את החידה הזאת?
יש כזה חידה,
אתה נוסע עם אוטו ויש לך מקום אחד, רק מקום אחד.
אתה מכיר?
איך קוראים לך?
ישר. ישר.
אל תגלה,
אל תחרב, בסדר?
מי שמכיר, שלא ייחרב.
אתה נוסע עם אימא שלך במקום אחד,
ואז אתה עובר ליד תחנת אוטובוס, ומה אתה רואה? תזכיר לי.
אני חושב שזה הפוך לעזרה. אתה רואה זקן
עם סלים שזקוק לעזרה, אישה בהיריון,
ואת החבר הכי טוב שלך.
את מי אתה לוקח?
חבר שלך הכי טוב שלא ראית אותו הרבה זמן.
יש לך מלא דברים לדבר איתו ואת מי אתה לוקח?
מה?
אז מה הפתרון המדהים?
האישה בהיריון היא,
נגיד, שכנה של המשפחה שלך.
יש אחד הפתרונות,
הפתרון האפשרי זה צא מהאוטו,
תן את הרכב לאישה הזאת שתיסע הביתה שלה ותיקח איתה את הזקן,
שימו אותו בבית, תיסע לבית שלה, בעלה יחזיר את האוטו אליך
ובינתיים יש לך זמן לדבר עם החבר שלך.
כלומר,
הרבה פעמים הפתרונות שאנחנו מעניקים הם משוואת או-או כי הם
בנויים על איזושהי הנחת יסוד שאותה אנחנו לא מוכנים לבדוק.
אותה אנחנו לא מוכנים לבדוק.
אבל אם אנחנו פותחים את הכל,
מה אנחנו נגלה?
שהקיבעון שלנו על הנחת היסוד מקורו היה, במה?
ביצר הרע.
מה היצר הרע בסיפור הזה?
אורל,
מה היצר הרע בסיפור הזה?
צריך לעשות את שני ה... לא, אבל למה לפני כן הוא לא חשב על זה?
למה הייתה לנו הנחת יסוד שלו ואו?
למה הסתתר היצר הרע?
אתה אל תסובב אותי, אתה מסובב אותי ב...
אני אגיד לכם מה.
אני אגיד לכם.
הנחת העבודה של אבא טחנה חסידה היא אני חסיד.
והגדרת
התואר שלו בתור חסיד נקנתה בין השאר בגלל, איך?
חומקים? לא, לא. בגלל המנהג שלו להגיע הביתה לשבת מוקדם.
אני לא יודע איפה אתם גרים.
אני גר בפתח תקווה, כן?
יש לי תמיד שאיפה להכניס שבת מוקדם וכל זה, אנחנו ככה מתאמצים, תמיד עם הלשון בחוץ.
ותמיד כשאתה יוצא ככה ככה על הביתה כזה, אתה רואה את האנשים שכבר אצליהם שולחים לך תמונות ב-12 בצהריים, או וואטסאפ כזה, השולחן כבר ערוך, הנאורות מסודרים, הילדים מקולחים, הכול...
מוכנים לשבת.
תמונה כזאת עם מעצבן.
ככה.
בסדר?
אז אבא תחנא חסידה, חלק מהחסידות שלו, אגב הגמרא מתארת את זה,
בדיוק את זה במסכת שבת, הגמרא מתארת את מנהגו של רבי יהודה ורבי אילאי, ערב שבת בחצות מביאים לו ערבה מלאה חמין ורוחץ פניו וידיו ורגליו ולובש לבנים ודומה כמלאך השם צבאות, כלומר באמת חלק מהחסידות של החסידים, שזה באמת מנהג מבורך וראוי ויפה, שבת לא אומרים אלה,
לא כמו אלה שמגיעים לשבת למנחה עם השיער עוד נוטף מהמקלחת. אתה רואה אותו כולו ככה, רגע יצא מהמקלחת, והוא תמיד מתפלל מנחה אחרי הזמן.
החסידים, כבר משתיים, יושב עם בגדי שבת על השולחן,
אומר שתיים, יקרא אחד תרגום,
שעה לפני הולך לבית כנסת עם שני עלי הדס.
מגיע לבית כנסת, אומר זוהר של השבת,
חצי שעה לפני, אומר שיר השירים.
נכון?
איך זה אצל המרוקאים,
שיר השירים, אתם יודעים איך זה?
אצל המרוקאים,
ככה מתנדנדים, אה ניצני מרוב הארץ, היית זמי רגל, נכון, ככה, מתנדנים ככה, המרוקאים, לא ככה.
שאלו מרוקאים, איפה יש
שין בשיר השירים?
אומר לי, שישתתי בריך בפרעה.
חסיד,
אבא תחלה הוא חסיד.
עכשיו, זה לא, לא נהג את זה יום ויומיים, ככה הוא נוהג שנים.
שנים.
מהמנהג שלו?
נכנס הביתה.
ערב שבת מוקדם.
ועכשיו,
יש לו, ומהמקום הזה זה או-או.
בהינתן שאני חסיד,
אני שומר על ה...
כי כולם מסתכלים ומכירים וכולי,
זה או-או.
אבל כשאבא תחנא חסיד עצר רגע,
ואמר, שנייה, שנייה, רגע.
בואו נבדוק את הכל, בואו נבדוק גם את הנחות היסוד.
הוא המליך יצר טוב על יצר הרע.
הוא אומר, הרצון שלי עכשיו להחזיק את החסידות
הוא יצר הרע.
כי האמת היא, שמה?
האמת היא שנכון לעזור למוקה שכין הזה.
ואם אני אעזור למוקה שכין,
אני גם אספיק לחזור ולקחת את החבילה, רק מה יקרה?
כולם יראו אותי שאני מגיע הביתה בדקה האחרונה.
ומה יגידו?
או,
זה היה בטח, מה קרה לו? הוא התדרדר?
נו, נו, אם בארזים נפלה שלב,
תראו מה קרה לו,
הצביע ימינה,
כן?
באמת אומרים עליו.
זה באמת נכון היה החשש הזה.
אבל אבא תחלאך, עכשיו תבינו,
זה אומר,
זה אומר שכשאנחנו ניצבים בפני התלבטויות כאלו,
יכול מאוד להיות, התלבטויות זה שני דברים טובים,
אבל אנחנו נמצאים במצב של או-או,
יכול מאוד להיות שמה שמנהל אותנו כאן זה סוג של יצר הרע.
לפני כמה שנים היה פה,
היו פה שני תלמידים שהתחתנו באותו יום.
חתונה אחת הייתה באזור ירושלים, וחתונה שנייה הייתה בדרום.
כן?
והם שניהם הזמינו אותי לחתונה.
אחד מהם הייתה לו משפחה קטנה,
ואחד הייתה לו משפחה מאוד גדולה, גם לו וגם לקלה.
טוב, אז אמרתי, למה אני אסע?
אז כמובן, דבר ראשון, מה קופץ לך? השיקול של המרחק.
פה זה קרוב, שם זה רחוק.
אמרתי לעצמי, זה לא שיקול.
זה לא שיקול. אם צריך לנסוע רחוק, אני אסע רחוק, אין בעיה, זה לא כזה.
טוב.
אז כאילו הצבתי את זה, כשאתה מציף משהו אז אתה מתמודד איתו.
אמרתי, אני אסתכל על זה בעיניים, זה בסדר.
אבל אז החלטתי ללכת לחתונה הקרובה.
טוב,
ואז
אמרתי לעצמי, כבר כאילו החלטתי, ואז אמרתי, רגע, רגע, למה החלטת ללכת לפה ולא לשם?
פתאום הייתה לי תובעה.
בחתונה הקרובה,
החתן גם ביקש ממני לברך ברכה בשבע ברכות.
כמו שאמרתי, בשבע ברכות של החופה.
כמו שאמרתי,
המשפחה הייתה קטנה, אז הוא לא היה הרבה.
בחתונה בדרום,
המשפחה הייתה גדולה, היה דודים, סבים, ברוך השם כולם בחיים, אז בעצם שבע הברכות היו בני משפחה, אז הוא כמובן לא ביקש ממני.
אז אמרתי לעצמי, החשבון שעשית הוא באיזה מקום
פחות ישימו לב אם לא הגעת.
כלומר, שם אם אני לא מגיע, אני צריך להגיד לו, תקשיב, אני לא מגיע,
תחפש מישהו אחר לברכה.
פה אם אני לא אגיע, אולי אפילו לא ישים לב, כי אני לא בחופה וכל זה.
אבל אליבא ד'אמת,
איפה זו צריכה להיות? זה צריך להיות שם ולא פה.
למה? כי התלמיד ההוא, זה היה קשר יותר, שהיה צריך, היה מאוד חשוב לו שהרבנים יגיעו. היה גם זה, מאוד חשוב לו, הוא לא יכול היה לכבד בחופה בגלל אילוצים משפחתיים, אבל זה היה מאוד חשוב לו שנגיע.
ואתם מבינים? אז כשעליתי על זה, אמרתי לעצמי, תקשיב, פה זה יצר רע, ושם זה יצר הטוב.
המלכתי יצר טוב על יצר הרע.
השיקול לא היה שיקול ענייני איפה נכון, איפה אמיתי.
אלא השיקול היה, כאילו, אמרתי, אני אולי אצליח לקרוא את שתי החתונות, אני גם אהיה בחתונה פה,
וגם לא ישימו לב שלא הגעתי לחתונה שם.
כי הוא לא, הוא כבר לא היה במכון, הוא למד במכון ועזב, אז איך אתה יודע אם הוא ידע, שים לב, לא ישים, כן, לא, הוא הזמין, ויהי רצון ש...
זהו, וכשגיליתי את זה, אז נסעתי לחתונה בדרום.
באמת הייתה דרך ארוכה, והייתי מאוד עייף, ועצרתי לישון בדרך איזה 200 פעם.
זה מין עבודה כזאת לנסות להבין
איפה זה נמצא? אז אבא תחנא חסידה אומר, אני גיליתי פה איפה הבנק.
אני הייתי במשוואה של או-או,
בגלל שהיה לי ברור שאני חייב לשמור על ה...
הוא חייב לשמור על, נקרא לזה, על הדמות שלו בתור חסיד.
אבל ברגע שהוא ויתר גם על זה, ואמר, רגע, רגע, מה עכשיו נכון לעשות?
אז אולי הקדוש ברוך הוא עכשיו רוצה שאני אוותר על התואר החשוב שכולם מתבוננים עליו, ואעשה מה שצריך.
ואני אמלא את שתי המחויבויות שלי גם לעזור למוכה השכין.
וגם לפרנס את בני ביתי, אבל אוותר על מה?
על איך אני נתפס בעיני החברה.
שכרגע במקום הזה זה יצר הרע.
זה לא שאבא תכנא חסידא היה חסיד כדי שיפארו אותו, הוא היה חסיד כהיה חסיד.
אבל אי אפשר להתעלם שאחרי שאתה חסיד אז ככה כבר תופסים אותך, אז אני כבר צריך לתחזק את האירוע הזה.
בסדר?
מה עשה?
המליך יצר טוב על יצר רע והכניסו למוקעת שכין לעיר, אז הוא עשה את שניהם?
הוא בא ונתן את חבילתו ונכנס עם דמדומה חמה, והיו הכל טמאים ואומרים, זהו אבא תחל חסידה?
אז זאת נעמי?
זה בדיוק היה יצר הרשת, הוא רצה להימנע מזה.
אז יכול היה להימנע מזה במחיר האמת,
כדי שלא יגידו, אז אני לא אעשה,
אבל הוא בחר באמת.
ואז תראו מה עשה הקדוש ברוך הוא.
יש לנו כלל,
וזה קצת קשור לפתיחתא, הרי הפתיחתא מדברת על אנשים שיוצאים לקראת הקדוש ברוך הוא לפני,
יוצאים מהמקום שלהם לקראת הקדוש ברוך הוא.
יש איזה כלל
שלמדנו אותו בשבת שעברה,
בפרשה שעברה, פרשת שלח.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו שהעם ישראל ינדוד במדבר 40 שנה, יום לשנה, יום לשנה,
תישאו את עוונותיכם וידעתם את תנועתי.
ומכאן למדו חז״ל מידה כנגד מידה, יום לשנה,
יום, כל שנה יום, כל שנה יום,
מידה כנגד מידה.
בדרך שהאדם מודד, בה מודדים לו, בדרך שהאדם הולך, בה מוליכים אותו, מידה כנגד מידה.
אז אם אדם יצא מהמקום שלו, יש לו מקום, מה המקום של אבא תחנא חסידה?
מקום של חסיד.
הוא עוקר את עצמו מהמקום ויוצא לקראת הקדוש ברוך הוא כביכול,
תוך כדי שהוא מוותר על התואר שלו בתור חסיד וגם משלם את המחיר.
מה יעשה הקדוש ברוך הוא בשביל זה?
יצא לקראתו.
עף הוא ערער בליבו ואמר, תאמר שמא חיללתי את השבת?
באותה שעה הזריח הקדוש ברוך הוא את החמד הכתיב,
וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.
הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה יצאת לקראתי?
אני אצא לקראתך.
הזריח לו את החמד. הזריח לו את החמד, הכוונה היו שם כנראה עננים.
סילק את העננים, לכבודו.
תראה שלא חיללת את השבת חלילה.
לא הכנסת לשבת מוקדם כפי הרגלך.
זה נכון, אבל את השבת חלילה לא חיללת.
אז באותה שהיא הער בליבו ואמר תאמר שלא נתקבל שכרי.
כלומר אבא תחנת חסידה אומר
אני לא רוצה
הוא חסיד אז הוא אומר אני לא רוצה
שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כאילו שכר בעולם הזה.
אני רוצה שידע שעשיתי את זה מאהבה.
כאילו
יצתה בת קול ואמרה לו לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יעיניך.
הכוונה לסעודת שבת,
כי כבר רצה אלוהים את מעשיך להתקבל שכרך.
כלומר, המעשה שלך רצוי, וחוץ מזה גם תקבל שכר. כי החסיד, זה בדיוק העניין,
שהוא עושה את המעשה בלי חשבונות של שכר.
הוא אומר, אני עושה,
כשהוא ראה שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכר, הוא אומר, רגע, רגע, אולי כאילו אני,
קודם כל הוא אומר, אל תדאג, אני רואה את המעשה שלך.
זה סיפור מאוד מאוד דרמטי, הסיפור הזה, מאוד מאוד מעניין,
כי הוא מניח לנו את היכולת, קודם כל הביטוי הזה, להמליך יצר טוב, לא כתוב שהוא יתגבר,
אלא להמליך הכוונה לעיין,
כמו להימלך בדעתך, ולהבין שיש פה שני דברים שנראים יצר טוב, אחד מהם הוא יצר רע, מחופש, תבזוק, תמצא אותו.
והיצר הרע הוא תולדה של המורכבות של החיים והצורך שלנו לבחור.
אז הרבה פעמים אנחנו בוחרים, זה נראה לנו או-או,
אבל המשוואה היא או-או, בגלל,
למה?
בגלל שהנחנו איזה הנחת יסוד מסוימת.
כשאתה...
זאת אומרת, אם אני...
זה ברור, זה נתון שאני חסיד, מפה בוא נתקדם. רגע, מי אמר?
מי אמר שצריך לשמור על הפוזה? אולי אפשר לוותר עליה,
ואז תצליח גם וגם.
בסדר?
מי אמר?
בואו נבדוק את הנחת היסוד הזאת.
בואו נעיין בה מחדש.
אולי הוא... יכול להיות שהיא שירתה אותי לאורך תקופה מסוימת, אבל עכשיו היא תוקעת אותי. עכשיו, אבא תחנא חסידה,
הכינוי חסיד תוקע אותו, הוא לא מאפשר לו לעשות מצוות.
בסדר?
שיקול שלום מהגידים ואחרים,
ועבודות השם שלו ומאבד אלה, ולא מה השם.
יפה, אבל הסיפור הזה מספר באומץ...
נכון, אתה אומר בצדק, אבל הסיפור הזה מספר באומץ שאבא תחנא חסידה,
הוא הבין שזה מה שמנהל אותו.
לא, אל תגיד מה יגידו אחרים,
זה יגידו, אולי תגיד חילול השם,
אני חסיד, מה יגידו שחסיד נכנס מאוחר בשבת?
בסדר.
כן, אתה...
יש סיפור ילדים מאוד מאוד דומה לסיפור הזה.
הסיפור הזה הוא סיפור מלמעלה מ-100 שנה,
והוא נקרא חנה לבשמלת השבת.
אתם מכירים את הסיפור הזה?
מכירים או לא?
מה היה הסיפור?
בקצרה, אחרי זה אני אספר לכם סיפור על הסיפור.
חנה ל...
קיבלה מאימא שלה
שמלה לשבת.
היא נורא התרגשה,
והיא עוד יפה, וכולם מאוד מאוד שיבחו אותה,
והיא התרגשה וזה.
ואז היא יצאה החוצה.
איך שיצאה, הגיעה מולה
זוזי הכלב המנומר.
זוזי אמר לה, הב הב,
חנלה,
איזה שמלה יפה.
אז הוא רצה לקפוץ עליה.
אז חנלה אמרה לו, אל תקפוץ, כי זה לכך את השמלה.
אז הוא זל.
ואז המשיכה חנלה ובאה המולה,
עדנה הפרה.
אז עד נראתה את השמלה, איזה שמלה יפה יש לך, חנאלה.
אז היא רצתה ללקק
את השמלה, וחנאלה אמרה לה, לא,
זה שמלה לשבת, תתלכלכי אותה, תתרחקי.
אז חנאלה המשיכה ללכת, ואז היא רואה איש זקן הולך.
והוא כפוף כזה, והוא סוחב שק של פחמים על הגב.
והשמש עוד מעט שוקעת,
והוא קשה לו ללכת.
אז חנאלה מתלבטת, מה לעשות?
לעזור לו, כי הוא צריך להגיע הביתה לפני שבת,
אבל אז,
אולי השמלה תתלכלך,
לא לעזור לו ולשמור על השמלה נקייה, אז בהתחלה היא מחליטה לא לעזור לו.
אז היא רואה שהזקן כזה מתקדם ונאנח,
ואז היא בסוף מחליטה שהיא כן תעזור לו, היא רצה ואומרת, אפשר לעזור לך?
אומר לה, את רוצה לעזור לי? כן, בשמחה, אני מאוד אשמח.
אז היא מרימה את השק ועוזרת לו,
אומר לה, תודה רבה, בתי, הגעתי, הגעתי, זהו, את יכולה לחזור.
ואז כשהיא עוזבת אותו ומסתכלת על השמלה,
חשכו עיניה.
כל השמלה מלאה כתמים שחורים.
היא יודעת מה לעשות,
כן?
במחזמר שהפיקו על זה, יש שיר, שמלת השבת כבר אינה לבנה,
והשם יש עוד רגע, עוד רגע תשכח.
כן, מה לעשות? אמא נורא תצטער.
ואז היא יושבת על איזה אבן ובוכה.
והירח שואל אותך, אנא למה את בוכה? אז היא אומרת לו, תראה,
כי השמלה שלי היא ככה,
מלוכלכת.
ואז הוא שואל אותה, את מתחרטת שעזרת לאיש?
היא אומרת לו, מה פתאום? היא לא מתחרטת, אבל השמלה.
אז הוא אומר לה, אל תדאגי,
הירח
שולח ככה את הקרניים שלו, ובכל מקום שהיה כתם
נהיה כוכב כסף כזה.
ואז כשהיא חוזרת הביתה, אמא שלי אומרת לה, חלה, השמלה המדהימה הזאת,
כאילו הכל מלא
כוכבי כסף כאלו, איזה יופי, ואז היא מספרת שהיא עזרה וכו' וכו'.
מכירים?
זה הסיפור.
הסיפור הזה,
עשיתי ממנו פעם,
משל, אתם יודעים שרבי נחמן אומר שבסיפורי עם מסתתרים כל מיני אמיתות.
עשיתי ממנו, למשל, בלי שאני אדע מה שידעתי אחרי הסיפור,
ותכף אני אגיד לכם מה ידעתי, אבל
שהוא מאוד מאוד מזכיר את הסיפור הזה, גם זאת ה...
חנה ל... ותחנה, חנה ותחנה זה אותם אותיות.
אז אמרתי ככה,
חנה זה ביטוי לכל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו. לחנה לשמלה, השמלה זה המעשים, הנשמה שהאדם קיבל.
יש לו נשמה, והנשמה היא לבנה,
נשמה של שבת, נשמה נקייה. קיבלנו נשמה שצריך לשמור עליה נקייה.
נכון? כתוב, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך על יחסרה.
בגד לבן.
ואז
יש כל מיני דברים שמאיימים עלינו בחיים,
שעלולים לטנף לנו את הנשמה.
דבר ראשון, חנה פוגשת את מי? את זוזי הכלב המנומר. זוזי הכלב המנומר,
זה אפשר לקרוא לזה, כל האווירות, כל הדברים שבאים מצד העזות, הכתוב הכלבים עזי פנים.
כל הדברים שבאים מצד העזות שיכול לטמת הנשמה או ללכלך אותה,
וכאן בלי בעיות היא עודפת, היא עודפת את זה,
היא מצליחה להתגבר.
אחרי זה היא פוגשת את עדנה הפרה.
עדנה הפרה זה ביטוי למי?
ללב שבהמית. זוזי, הכלב היה נאמר, זה דברים של איסור.
עדנה הפרה זה לא דברים של איסור, זה דברים של היתר, אבל זה בהמיות.
זה בשר.
גלאט, אבל אתה אוכל, ככה וזה, ו...
וגם זה יכול לטנף את הנשמה.
זה נקרא שדין יהודאים.
דברי היתר, אבל בצורה מוגזמת.
וגם את זה היא מצליחה להדוף.
אבל אז חלה למגיעה
לדבר שאותו אי אפשר להדוף, וזה המורכבות של החיים.
החיים המורכבים.
ולפעמים יש לך התנגשויות של הערכים.
שבת זה ערך גדול.
כלומר, לא, לא, חלילה, לא מדובר פה שחנה להתחלל שבת.
הכל קורה לפני השקיעה.
אבל לשמור על השמלה הנקייה וזה, לכבוד שבת זה ערך, ולעזור לזקן זה ערך.
בסדר?
והחיים שלנו מלאים מורכבויות, אין מה לעשות.
אם אדם לא רוצה מורכבות,
אז הוא לא יוכל להיות...
על כורחנו אנחנו נכשלים מדי פעם, נופלים מדי פעם, אנחנו צריכים...
אני מתלבט את מה לעשות, האם לשמור על סטריליות?
לא להתערב, לא.
האם כדי לא לדבר לשון הרע, אני פשוט תהיה בתעני דיבור.
ואז זה בטוח יועיל.
בתעני דיבור, אני לא מדבר.
ככה אני, או שאני צריך להיכנס לעולם הדיבור ולדבר ולהיזהר לא לדבר לשון הרע, אבל כנראה אחת לכמה פעמים אני אכשל בזה, אכשל ואתה כן.
אז היא לא יודעת מה לעשות.
בסוף היא מחליטה להתערב, והיא באמת מתלכלכת.
אבא תכנה חסידה בסוף מחליט להתערב, והוא באמת
מתלכלך, כלומר אומרים, זה חסיד, נכנס כזה מאוחר,
מכניס שבת כזה מאוחר,
בסדר?
ואז היא מצטערת.
יש לנו צער הרבה פעמים על המצבים המורכבים שאנחנו נמצאים בהם.
יש לנו צער, בסדר?
תשמע, אתה...
אדם הוא מורה בכיתה.
מי שמורה בכיתה, כנראה מישהו מהתלמידים שלך ייפגע ממך לאורך השנה.
כנראה, לא תשימי לב לב. כאילו, זה המורכבות של החיים. לא תמיד זה...
לפעמים בוס צריך לפטר עובד.
צריך לפטר אותו.
והסייעות המוצדקות.
אבל עדיין זה כואב, זה לא נעים.
נכון? יש מורכבות בחיים.
לפעמים זה לטובתו אפילו. אתה אומר, תשמע, אני רואה שאתה... אני...
עדיין הוא כועס עליך לפעמים.
יש מורכבות בחיים.
אז חנה מצטערת על המורכבות הזאת.
ואז הירח,
דרשתי,
שהוא ביטוי תמיד לכנסת ישראל, הירח הוא ביטוי לזה, אומר לה, את מצטערת על המורכבות? אומרת, לא מצטערת.
לא מצטערת על המורכבות.
אז הוא אומר לה, את לא מצטערת על המורכבות.
זדונות נהפכים לזכויות.
הלכלוכים נהפכים לכוכבים.
כוכבי כסף, כסף זה רחמים.
עשיתי דרשה לסיפור הזה.
חנה זה, כמו שאמרנו, הנשמה, לבושה בבגדים,
מי מנסה להכלך את הנשמה, איך היא מתגברת, ובסוף המורכבות, ובסוף
אם אדם מוכן להיכנס לעולם ולהיכנס לתוך המורכבות, המחירים שהוא משלם והנפילות הקדוש ברוך הוא אומר, אני אהפוך לך את הזדונות או את השגגות לזכויות.
בסדר?
מאוד מאוד מזכיר את האירוע פה.
אחרי שעשיתי את השיעור הזה על חנה'לה ואחרי שאני אספר לכם את זה, אז טיפה חקרתי לעומק את הסיפור של חנה'לה וסביבת השבת. גיליתי אוצרות גדולים מאוד.
הייתי בטוח שאת הסיפור הזה כתב לוין קיפניס. לא, כתב אותו סופר בשם יצחק דמיאל, זה השם שלו.
סיפור של מאה שנה.
והוא היה איש תנועת העבודה, איש מפ״ם.
הוא היה חבר מועצת העיר רמת גן.
והוא היה פובליציסט, גם היה כותב בעיתון דבר.
וכמנהג אותם ימים,
הוא גם למד בציירותו בישיבה, ואחרי זה הוא כמנהג אותם ימים שנה ופירש והיה סוציאליסט נאמן.
בשלב מסוים היה לו שכן,
חב'דניק.
הרב ברודצקי קראו לו, נראה לי, משהו כזה.
והם התחילו לדבר, שוחח,
ובחב'ד יש הרבה מאוד שכל,
והוא לאט-לאט התחיל ככה להתקרב.
ואז הוא ניצל את המעמד שלו בתור פובליציסט בעיתון דבר,
והתחיל לכתוב מאמרים בעיתון דבר שבהם הוא קרא לחזור לשמור תורה ומצוות.
שזה השורש שלנו, זה היסוד שלנו, זה התכלית שלנו.
והוא פרסם שהוא עושה חוג לסטודנטים אצלו בבית.
סטודנטים צעירים, אחרי שהוא התחיל קצת ללמוד, הוא עושה חוג.
והסטודנטים האלו הגיעו אליו ללמוד, וחלק גדול מהשאלות שהם שאלו אותו, היה עניינים של תורה ומדע וסתירה בין אמונה לבין מדע, גיל העולם וכל זה.
והוא, באותם שנים, הוא כתב מכתב לרבי מלובביץ',
והרבי עונה לו בכמה מכתבים מאוד מאוד ארוכים,
מאוד ארוכים.
מסביר לו איך לענות את הסטודנטים וכל זה, ממש, נפלא מאוד.
והרבי גם מכנה אותו שם בכינויים,
האיש עירי אלוקים, ותיק וחסיד, כאלה, כינויים כאלה.
ואת הסיפור חן עליו וסמלת השבת הוא כתב כדי לעודד חזרה לשמירת שבת בבתים דרך הילדים.
כי זה סיפור שמספרים אותו בגני הילדים.
זה סיפור של מאה שנה.
נכתב לפני יותר ממאה שנה,
ועדיין מספרים אותו.
אז נזכרתי בסיפור הזה דרך המעשייה שלנו ודרך מה שלמדנו היום,
זה מה היכולת שלנו למיין
ולבחור בין שני ערכים טובים,
להמליך יצר טוב על יצר רע,
ולבדוק באמת האם
זה או-או,
או אולי אפשר גם וגם,
ואולי אני צריך ללכת רגע אחורה ולבחון גם את הנחות היסוד.
לבחון גם את הנחות היסוד.
בסדר?
תראו,
כשהגעתי למכון מאיר לפני עוד מעט 13 שנה,
אז הגעתי לכאן ללמד גמרא, אני גם לפני כן הייתי,
למדתי גמרא, היה רם בישיבה גבוהה, הייתי רם לגמרא, והגעתי לכאן, הייתי רם של גמורה, איזה קבוצות מתחילים זה היה, נקרא אז.
זהו, זה היה שנתיים, שלוש, לא זוכר כמה.
ואז שם שם הרבי גון,
נעשה כאן שינויים והקים את החבורות, מה שאתם מכירים היום, את החבורות.
והוא ביקש ממני לעבור מגמרא לחבורה.
עכשיו,
אתה יודע, הייתה לי איזו הנחת יסוד בנפש.
אתה יודע, יש לך זה.
אבא תחנה חסידה.
זה תואר, כן? חסידה.
רמלה גמרא, זה גם תואר.
אולי הוא תואר נחשב בעולם הישיבות, בסדר?
וכאילו, זה הנחת,
אני רמלה גמרא, כאילו יש לך הנחת יסוד, אני רמלה גמרא.
אני גם מלמד שיעור באמונה, אני גם מלמד שיעור בתנ״ך, אבל
זו הייתה הנחת היסוד, מפה בוא נתפתח.
פתאום בא רב אביגון וניהר לי את הנחת היסוד. הציע לי, הוא לא, כמובן הוא לא כופה,
הוא לא אמר לי, תשמע, אני רוצה, מה אתה אומר?
אז דבר ראשון, מה קפץ לי?
לא, כאילו, סתם כאילו...
אבל עצרתי רגע, אמרתי, שנייה,
בואו רגע נבדוק את הנחת היסוד. המלכתי יצר טוב על יצר רע.
ואמרתי לעצמי, רגע, למה אתה רוצה להישאר
במשבצת הזאתי?
למה?
אתה יכול ללמוד גמרא? כן. נו, אז בסדר, אתה יכול להמשיך ללמוד גמרא גם במסגרות אחרות, אתה לא חייב דווקא.
וחוץ מזה אמרתי לעצמי, הרי
אתם יודעים שהמסכת של לומדים בגמרא,
בישיבות זה די חוזר על עצמו.
לומדים במסכתת, במעמד הקמא, אז כבר עשיתי כבר פעמיים את הסבב הזה.
אז כאילו, מה,
התואר יותר, כאילו, יותר...
אבל מה שצריך כאן באמת,
במכון, מה שצריך באמת,
למשל ביגון כאילו יציאה, זה מה שצריך,
שיהיו חבורות כאלו, שבהן אפשר לקלוט
אונליין כל מי שמגיע למכון, לא משנה, מכון מאיר, אף אחד לא מגיע לכאן באלף באלול רק,
כל יום מגיע מישהו,
אז צריך שתהיה איזה מישהו שקולט אותו, איזה קבוצה, זה הרבה יותר אמיתי, זה הרבה יותר נכון.
אז אתה פתאום בודק את הנחות היסוד ואומר, הרצון להישאר, יכולתי להלביש אותו ב... זאת אומרת, גמרא, ולמדתי הרבה גמרא, ואני...
תמליך יצר טוב על יצר רע, ותגלה בין שתי דברים טובים, להיות רם לגמרא זה דבר מעולה, ולהיות רם בחבורות זה גם דבר מעולה, אבל בין שניהם, אצלך,
צד אחד מדבר היצר רע, צד אחד מדבר היצר הטוב.
בסדר? זה ממש, אני זוכר את זה בתור דוגמה על ההמליך הזה, על ההימלכות הזאתי,
על ההתלבטות, מה נמצא בכל צד.
יהי רצון שכשיהיה לנו התלבטות כזאת,
נדע לאבחן ולחשוב קצת מחוץ לקופסה,
לבדוק גם את הנחות היסוד ואז ייפתחו בפנינו אפשרויות ופתרונות חדשים.
