אנחנו לומדים כאן, נפגשים בקראת שבת קודש ולומדים טניה,
טניה קדישה. עכשיו, טניה, אתם זוכרים, אנחנו רואים בזה פרק מרכזי, פרק ט״ו.
אתם זוכרים שהכותרת של הספר היא ספרן של בינוניים.
הילדים שלי,
מכיוון שיצא לי כמה פעמים לכתוב כמה ספרי סיפורים,
אז יש בבית
קואליציה ואופוזיציה.
הקואליציה זה הילדים שכתבתי עליהם סיפורים,
והאופוזיציה זה הילדים שעוד לא כתבתי עליהם סיפורים.
מור, זה לא פייר, לא כתבת עלינו, מתי תכתוב גם עלינו? רק עליהם אתה כותב, עלינו אתה לא כותב,
כן.
למה? יש בזה משהו מאוד מאוד מרגש שמישהו כותב עליך,
נכון?
קרה לך פעם, ופתאום קורה איזה משהו, וזה כתבו עליי,
הם מספרים,
נכון, לפעמים אתה קורא סיפור ואתה אומר, בוא, הוא מספר עלי.
כתבתי פעם איזשהו סיפור,
כתבתי הרבה סיפורים, על הרבה אנשים והרבה פעמים
האנשים האלה זה הגיע אליהם. לדוגמה, פעם כתבתי סיפור, זה היה בערב תשעה באב,
והבת שלנו חיפשה איזה מחברת, היא הייתה ילדה בכיתה ד',
חיפשה איזה מחברת של הכינה איזה עבודה, משהו.
בקיצור, התברר שהם זרקו את זה לפח של המחזורית,
הכחול הזה.
בטעות.
זה היה ממש ערב תשעה באב, אני זוכר את זה. אז אשתי הרימה טלפון לעירייה, אם יש משהו לעשות,
וזה היה פשוט מדהים לראות.
כאילו אמרו לה, וואו, היא אמרה לה, הבת שלי בכיתה ד',
היא ו...
כאילו אמרנו, נעשה אישתדלוס, מה שהם אומרים.
אבל נפלנו על איזה במוקד, כן, ודאי, מה זאת אומרת, איפה אתם גרים? אמרנו, את הכתובת,
אני מעבירה אותך לאחראי אזור.
טוב, התקלנו לאחראי אזור, עוד פעם, מוטיבציה, אה, וזה, ודאי, אני מעביר אותך לזה.
בקיצור, טק, טק, טק, הגענו לנהג משאית עצמו,
מי שמרים את המחזוריות הללו.
אז אשתי הרימה עליו את הטלפון, היא אמרה, תקשיב,
אם אתה יכול, מה זאת אומרת, בוודאי, איפה אתם גרים? אני אצלכם בארבע, היה ארבע ערב תשעה באב.
היא הגיעה עם המשאית,
התקשר מלמטה, ירדנו כל המשפחה,
והוא עם המנוף, אומר, אתם תתרחקו,
תודה רבה ברכתי רבי שלום,
תתרחקו,
הרים את זה עם המנוף,
שפך קצת,
זה הולך כזה ככה,
ושפך שפר שמה, יצא המחברת.
מה זה, חצי עיריית פתח תקווה בשביל להוציא מחברת של ילדה בכיתה ד'.
ואז אני רואה על המשאית כתוב א', מ', ק', שירותי מיחזור, משהו כזה.
אז אמרתי לו, תגיד, מה זה א', מ', ק'? הוא אומר לי, אה, משהו קוק.
קיצור, מתברר שזו חברה של מישהו שקשור איכשהו לרב ק'.
אז כתבתי איזה סיפור.
כתבתי איזה סיפור שנקרא א', מ', ק', א', אהבת חינם.
הסיפור הזה התפרסם באלון של מכון מאיר.
ואחרי כמה זמן אני מקבל טלפון מהנהג הזה.
מתברר שהוא גר באיזה קיבוץ בכלל.
ויש שם בית כנסת בקיבוץ הזה, והדפים מגיעים לשם, ופתאום הוא קורא על עצמו.
הוא אומר, אבסורד, תודה רבה, וזה, כבר לא כתבתי אותו בשמו,
אבל הוא זיהה.
אז כשאתה קורא איזה סיפור,
ואתה מזהה שמדברים עליך, נהיה לך איזה חשיבות.
אתה מסכים איתי, אביאל?
יפה.
אז המון שנים אף אחד לא כתב סיפור על הבינוני.
כתבו ספרים רק על הצדיקים.
קראת ספר, אומרים לך אתה צריך להיות צדיק,
זה הסיפור שלך.
לך תהיה צדיק, תתחיל לעבוד, תגיע בסוף.
במסגרת הבינוני, שזה כל אחד מאיתנו, שהוא נאבק, ויש לו יצרים ותאוות,
הוא קורא ואומר, בסדר, אני צריך להגיע, אני נמצא לא במקום שלי.
פתאום מגיע אדמו״ר הזקן וכותב ספר שהכותרת לו ספרן של בינוניים. דבר ראשון, גאוות יחידה. כותבים עלינו.
אנחנו כתובת,
אנחנו משמעותיים,
אנחנו חשובים,
כותבים עלינו ספר, זה דבר ראשון. והדבר השני, החידוש השני שטענו,
זה שהאדמור הזקן אומר שאתה בתור בינוני,
אתה יכול להיות שמח במקום שאתה נמצא בו.
זה עסק גדול מאוד להיות בינוני מוצלח.
עסק גדול מאוד להיות מי שנאבק ויש לו יצרים,
יש לו תאוות והוא מרגיש את הישות שלו והוא בכל אופן מתגבר כל יום.
זה עניין גדול.
ואני רק חוזר ואומר,
והגדרנו את ההגדרה של הבינוני בתור מי שנמצא בהווה כל הזמן ומתמודד.
הוא לא נכשל, הוא מצליח לא להיכשל, הוא מצליח,
אבל
הוא מתמודד.
זה פחות או יותר סיכום של חלק מהדברים שאמרנו עד היום.
הפרק שלפוננו, פרק ט״ו,
יצא בהשגחה פרטית הכי גדולה בעולמים,
שאנחנו לומדים את זה בערב שבת, קודש פרשת
בהעלותך.
אני רוצה להגיד משהו קטן על פרשת בהעלותך, ואז ניכנס לפרק. אפשר?
אביאל, אתה מאשר לי את הדבר הזה. בסדר.
תראו, בפרשת בעלותך קורה דבר מאוד מאוד מוזר.
עם ישראל נמצאים שנה פחות עשרה ימים ליד מרגלות הר סיני,
ובגדול, חוץ מחטא העגל שהיה איזה תקלה,
לא תקלה מאוד גדולה, כלומר,
מבחינת ההיקף של החוטאים,
שלושת אלפים איש, זה לא הרבה,
בסך הכול הכול בסדר, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו,
ולומדים תורה והכל סבבה.
איך שמתחילים תנועה בפרשת בעלותך, אצלנו בכף באייה,
כל הזמן משברים.
מתרוננים, בשר,
לאדומי דגים תמים במחנה, מרים מדברת לשון הרע על משה רבנו, בפרשה הבאה, פרשה תשלח לך,
יהיה לנו את המרגלים, אחרי זה את המעפילים,
אחרי זה יהיה את חטא קורח,
בואו, בואו, מתחילים לזוז, יורים בצרורות,
לא בבודדת, מה קרה?
יש לזה כל מיני הסברים.
אבל אחד ההסברים הוא שזה בדיוק מה שקרה.
התחלת תנועה,
כל עוד אדם נמצא בפריים שלו,
או במסגרת שלו, לא משנה, גם אם המסגרת היא ברמה גבוהה, גם אם אדם, לא יודע מה, גדל בחינוך דתי, והוא הכל רגיל, אבל זו הרגילות שלו.
כל עוד אדם נמצא ברגילות שלו
ולא זז ולא מתאמץ, העץ הרע לא מתגרה בו.
בסדר, כן.
ברגע שהחלטת לזוז קדימה, לעשות איזו תנועה קטנה,
אז היצר הרע, הצד האחר,
שמתנהג בהרבה מאוד אספקטים כמו ארגון טרור,
הוא אומר, רגע, רגע, אם הוא מתחיל להתקדם עכשיו, איפה הוא יעצור?
איפה יעצור? הרי אם אדם מתחיל להתקדם,
איך תדע למה הוא יגיע?
היום הוא לומד משנה אחת, מחר הוא ילמד שתיים,
אחרי זה הוא ילמד עוד פרק,
אחרי זה הוא ילמד תורה, אחרי זה, איך תדע איפה הוא יעצור?
אני הורג את זה שזה עוד קטן.
אני עכשיו מתחיל לראות עליהם את כל הארטילריות.
ברגע שעם ישראל יוצאים מהר סיני ומתחילים
לנוע לכיוון ארץ ישראל,
כלומר, מתחילה כאן המהפכה כי הם ייכנסו לארץ ישראל,
ושם הם יקימו חברת מופת וכולי וכולי. אומר עצר, הסדרה אחת, איך שאתם לא תקראו לזה,
השונאים,
האויבים,
אני צריך להרוג את זה כשזה עוד בהתחלה.
מתחיל את כל התהומות של הקשיים להציג.
ולכן,
תסתכלו בפרשה.
לפני תחילת התנועה, מה כתוב?
ויהי בנשוא אהרון ויאמר משה
קומה אדוני ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.
איך שמתחילה התנועה, מגיעים האויבים והשונאים.
והכלל הזה היה נכון אז והוא נכון גם היום.
ברגע שאדם יוצא מהאזור הרגיל שלו ומקבל על עצמו עוד איזה תוספת,
עוד איזה חריגה,
הוא צפוי לקשיים, הוא צפוי לתקלות אולי,
הוא צפוי להתמודדויות,
כדי שימנעו ממנו להתקדם.
בסדר?
נגיד אדם היה קם לתפילה בשבע בבוקר,
רוב אחד בא לו מחשבה בראש, מחר אני אקום ותיקים.
הבא לי מחר אקום ותיקים.
ותיקין אמר לו היה צער רע, אני אראה לך מה זה ותיקין, אז הוא קם בתשע
אז מה, יש לנו כאילו שתי דרכים
אז דרך אחת יכול האדם להגיד לעצמו
אם אני צריך את הכאב ראש הזה, אז אני אשאר ברגילות שלי וזהו
ובזה הוא נתן לארגון טרור לנצח אותו
כי הרי זה מה שארגון טרור עושה
נכון? בשונה ממדינות שנלחמות אחת בשנייה
מדינה לא יוצאת להילחם אם היא לא משוכנעת
שיש לה יכולת לנצח את המדינה האחרת
המטרה היא ניצחון
אף ארגון טרור לא מעלה את דעתו שהוא ינצח את המדינה שהוא פועל כנגדה, נכון?
החמאס לא חושבים שהם יכולים לנצח אותנו.
הם אומרים, אנחנו יכולים לזרוע פחד,
למנוע מהם לטייל, לעלות על אוטובוסים וכו'. זה מה שהם רוצים, לזרוע פחד,
שברמה כזאת, ברמה מסוימת ישבש להם את החיים.
אז הארגון טרור שנקרא יצא הרערה רוצה לזרוע בנו פחד מהתקדמות,
פחד מתנועה,
שלא נרצה שנגיד, אוקיי, בוא תסמן לי את המסגרת, נכון? זה כמו שרוצים לביית סוס או איזה פיל, אז אתה קושר אותו לעמוד.
הוא מנסה להשתחרר עד שהוא מתרגל. ברגע שהוא יתרגל, אתה יכול להוריד את החבל והוא כבר לא יברח.
הוא כבר רגיל.
סימנת לו את העיגול, הוא כבר לא זז.
זה מדהים כמה בעלי חיים
הם רגילים.
ראיתי פעם איזה סרט מדהים,
טבע, סרט טבע.
מה הסרט עסק?
ברואנדה
היה טבח.
בשנת 94 היה טבח ברואנדה.
האוצי הרגו את הטוצי, שני שבטים.
במסגרת הטבח ברואנדה גם הם הרגו בעלי חיים.
והיה שם ספארי, פארק ענק,
שבמסגרת הטבח, כיוון ששפיכות דמים, גם הרגו שם את כל האריות. בקיצור, בלי אריות.
אז האיזון האקולוגי הופר. כלומר, לא הופר, היו שם את כל בעלי החיים שאתם רוצים בעולם, פילים, גנו, זה, ברוד, כל זה, רק בלי אריות.
אז הם גדלים, אף אחד לא מאיים עליהם.
לשקם את הדבר הזה, ולהביא לשם להקת... הביאו להקת עריות מקניה,
שתלו אותם שם.
שני זכרים וארבע נקבות,
גם פיזרו אותם, שהם כאילו ימצאו אחד את השני כאילו טבעי, ועקבו אחריהם.
מרתק, לא?
אז באמת, זה בהתחלה לקח זמן עד שהם התחברו,
ואז הם התחילו לפעול בתור להקה,
ואז רואים לביאה יוצאת לציד.
זה שם איזה זברה, גנו כזה,
יש לי כזה זוכילת, ככה.
עכשיו, בגנו הזה הוא לא ראה בחיים לביאה.
הוא לא יודע מה זה. לא הוא רע, ולא אבא שלו רע, ולא סבא שלו רע.
אז הוא מסתכל עליה ככה, זה לועז וזה, והיא ככה מתגנבת וזה.
עכשיו, היא קולטת שהוא רואה אותה.
הוא לא בורח.
אז היא לא מבינה מה נסגר איתו.
כאילו, למה הוא לא בורח?
ואז רואים אותה עוצרת,
אז נראה לה כאילו חשוד מידי הסיפור הזה,
ואז היא פשוט בורחת.
כאילו, היא לא מבינה למה הוא לא בורח, אז היא שיבש לה,
אז היא קוראים אותה כזה בורחת,
ואז בשלב שני היא מתעוררת לתשובה ואומרת אבל בכל אופן אני רעבה
ואז היא פשוט רצה ותופסת אותו בלי שהוא בורח, הוא לא בורח
כשהיא קרובה אליו אז הוא מבין שכנראה היא לא באה להגיד לו שלום אלא זה משהו מוזר פה
אז היא כאילו רגילים, טוב זה היה במסגרת פינת הטבע של התוכנית
אחד הכינויים לבינוני ברק
זה עובד אלוהים
על בסיס הפסוק ושבתם ורואיתם בין צדיק לרשע
בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. הבינוני נקרא עובד.
בחסידות יש שני טיפוסים.
אחד נקרא עובד, אחד נקרא משכיל.
והבינוני הוא עובד. הוא כל הזמן עובד על עצמו.
חלק מהעבודה האישית זה להציב
כל הזמן
יעדים חדשים,
למרות הסכנה הקיימת שברגע שאני אציב יעדים חדשים,
אני צפוי למה?
להתנגדויות, לנפילות, so what? אז מה?
גם אם האדם יפול 500 פעם ויצליח בפעם ה-501,
בשביל זה באנו לעולם.
העיקר לא לנסות, לא להפסיק.
לא להפסיק לנסות.
בסדר?
להתקדם, נכון, לא תמיד נצליח.
אולי ברוב הפעמים לא נצליח,
אבל בסוף נצליח.
בואו נראה את המשפטים פה. בזה יובן מה שכתוב,
בשבתם וראיתם בן צדיק לרשע,
בן עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
שההפרש בין עובד אלוהים לצדיק הוא שעובד,
צריך להגיד עובד, אחרת זה לא נשמע טוב.
עובד זה יותר חסידי.
עובד
הוא לשון הווה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצר הבינוני תמיד באמצע.
הצדיק גמר לעבוד.
שמעתם?
אז מה עשיתם כאן הצדיק?
הוא מעיר לאחרים.
הוא מעיר לאחרים. הוא כבר גמר לעבוד.
הוא נשלח לאחרים.
הוא כבר לעצמו. את עצמו הוא גמר לתקן. הוא מתוקן.
נכון? לכן אתם יכולים לקרוא כמובן סיפורי צדיקים שהם היו בני שלוש, הם בירכו כבר.
שהכל נהיה בדברו. אתה רואה נשמות כאילו שהם לא צריכים לעבור.
נשמות שנשלחו פנסים, נשלחים לעיר לעולם.
הבינוני,
אם הייתי מדמה את זה להצגה, הצדיק הוא התאורה.
והבינוני, איך?
הוא השחקן הראשי.
הוא השחקן הראשי.
אתם מבינים?
הצדיק הוא התאורה.
מעיר ככה, מעיר ככה. מדהים.
אבל הגיבור הראשי
שבשבילו נשלחה התאורה,
השחקן הראשי זה הבינוני.
ובזה יהיה כמו מה שכתוב בשבתי מוריתם, מצדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
שההפרש בין עובד אלוהים לצדיק הוא שעובד, אוי ואיבד הוא לשון הווה.
שהוא באמצע העבודה, שהמלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו,
ולגרשו מהעיר הקטנה,
שלא התלבש באיברי הגוף.
שהוא באמת עבודה ועמל גדול להילחם בו תמיד, והיינו הבינוני. אמרנו שעיר קטנה זה משל לאדם, לכל המורכבות, זה נקרא עיר, כי עיר זה מקום מורכב.
מה יש בעיר?
אנחנו גרים בעיר.
הילדים תמיד אומרים בואו נעבור ליישוב, בואו נעבור לזה.
אנחנו גרים בעיר.
רוב העולם בחר לגור בעיר.
אז כנראה שיש בדבר הזה משהו, נכון?
זה היגיון.
מה יש בעיר בעיקר, אתם יודעים?
יש רעש, כל המגרעות שתגיד, רעש, צפיפות, מה עוד?
איך?
מאבק.
מה עוד? איך?
פורונה, הכל, אבל יש בעיר דבר אחד שהוא כנראה בגללו רוב האנשים גרים בעיר,
וזה חופש.
חופש לבחור.
אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה.
אתה רוצה להיות פה, תהיה פה. אתה רוצה להיות בבית הספר הזה, תהיה פה. אתה רוצה להיות בבית הספר ההוא, תהיה שם. אתה רוצה
להתפלל פה, תתפלל פה, אתה רוצה שם. עשה מה שאתה רוצה.
והרבה אנשים
מבקשים את החופש הזה.
על כל פנים, בעיר יש גם
כל מיני חלקים. יש עיר תחתית.
לכל עיר יש מערכת ביוב שזורם בה כל הג'יפה.
לכל עיר יש גנים פורחים. לכל עיר יש מגדלים.
יש בה כל מיני רבדים. לכל עיר יש מקומות יפים מטופחים ויש את החצר האחורית
הפחות מטופחת ויפה.
אז האדם נקרא העיר.
יש לנו את החלקים היפים שלנו,
שאנחנו גם אוהבים להציג אותם כלפי חוץ, נכון?
החלקים האינטלקטואליים,
החלקים המשכילים,
כן, הדברים שאנחנו מתעניינים בהם, כל מיני דברים שאתה,
אתה וואלה, נכון.
כשאתה הולך לראיון עבודה, אז מלמדים אותך איך להציג את החיים, כן?
ספר לי על חיסרון שלך.
מכירים את זה? ראיון העבודה.
מה תענה? כל מה שתענה, זה
פרפקציוניסט מוגזם. יותר מדי, כאילו, אני, עד שאני לא גומר משימה,
זה מוגזם, כן?
והמחויבות שלי, ואני לפעמים רואה שהיא מוגזמת קצת,
אולי הם כבר יודעים שזה מה שאומרים לך, אז יש להם טריקים אחרים.
באמת, זה דבר מאוד מעניין. אתם יודעים מה בודקים היום?
לא מזמן אחד מבני המשפחה עשה איזה נדלקים כאלו.
אז בודקים בדיוק הפוך.
בודקים דינמיקות. יש כאילו פסיכולוג ויש שלושה מועמדים
לתפקידים שונים.
כאילו, המכון שדוגם לקח שלושה מועמדים. הם לא מתחרים בכלל על אותו תפקיד.
נגיד, זה שלוש משרות ניהול, אבל
אחד זה מנהל בית חולים, אחד זה מנהל מתנ״ס, ואחד זה מנהל, לא יודע מה, מנהל
מחלקה בעירייה.
הם לא קשורים,
הם לא מתחרים על אותו תפקיד.
ונותנים להם כל מיני משימות, ורוצים לראות איך הדינמיקה ביניהם של שיתוף פעולה,
של תחרות.
ואז לפי זה הם יודעים להעביר לממונים,
תקשיבו, ההוא ששלחתם,
יש לו קשיים בשיתופי פעולה, הוא לא... בודקים בדיוק הפוך, לא בודקים כמה אתה זייגר ויודע לי, אלא בודקים כמה אתה... היום כאילו הכל השתנה.
כל פנים, איך הגעתי לזה?
אז מהעיר, נכון?
אז גם לנו יש באישיות כל מיני... כל השאלה, מה הגורם המנהל?
האם בעיר קטנה שנקראת האדם, שיש בה כל מיני צדדים,
הנפש האלוקית היא המנהלת. כשקופץ משהו מהעיר תחתית, כשהביוב עולה, היא יודעת להגיד, אהה, זה ביוב, זה ביוב!
ביוב, דבר ראשון צריך לתקן, קודם כל להסתיר, להביא איזה אינסטלטור, זה ביוב, אני לא רוצה בזה.
מה זה ביוב? כשעולה כעס מתהומות הנפש,
כשעולה זלזול, כשעולה ציניות, כשעולה זה, אז הנפש הלוקי יודעת להגיד, זה מהעיר התחתית, זה לא מה... זה, מהר,
נכה את זה.
לסתום את הפה בעת מריבה, לבקש סליחה, וכן, זה הדרך.
היא יודעת להדגיש את הדברים המשמעותיים ולהעצים אותם.
מי מנהל את העיר הזאת? מי ראש העיר?
הנפש האלוקית או הנפש הבהמית?
זה כל הזמן עבודה, כלפי כל סיטואציה,
כלפי כל אירוע, בכביש,
מה מפעיל אותך?
מה מפעיל אותך? כן, היום,
אפשר על הכביש לעשות תדנאות שלמות,
היום באתי באוטובוס בבוקר, אז חציתי את הכביש פה,
בכיכר של מדיצ'י,
במפה חציה.
אז
מישהו עצר לי,
ואני כזה חציתי,
ואחריו מישהו עקף אותו מימים
וגם עקף אותי שאני על מעבר חצייה והמשיך.
טוב, הסתכלתי עליו, בסדר.
זה היה במהירות איטית, זה לא סיכן, אבל פתאום ההוא שעצר לי,
צופר, הביל אותי.
אמרתי, מה הוא עוד צופר לי?
אז אני מסתכל, אז הוא אומר לי, לא, אני לא צופר לך, אני צופר, לא.
הוא כבר עשה,
אבל הוא כל כך כעס.
מה זה עזר? הוא לא שומע אותך, אותי אתה היוולת,
מה אתה, הוא היה צריך להוציא את הכעס שלו, הוא לא עצר לך.
תראי לו, מה, הבעלת אותי עכשיו.
בסדר?
כל הזמן, כל סיטואציה, אביאל,
מזמנת לנו עבודה. מי מנהל? עיר תחתית או עיר עליונה?
מי מנהל אותנו?
אז הוא אומר, הוא נמצא, אבל הבינוני,
שהוא נקרא בינוני כי הוא בהווה,
הוא תמיד,
מלחמה.
כן, תודה.
להתגבר עליו ולגרשום העיר קטנה שלו להתלבש באיברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להילחם בו תמיד,
בעיינו הבינוני.
אבל הצדיק נקרא עבד השם,
גם לשון עבר וגם בשם התואר,
כמו שם חכם או מלך
שכבר נעשה, חכם או מלך כך, זה כבר אבד
וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע,
עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חדל בקרבו.
ובבינוני,
ליבו חדל בקרבו הכוונה שאין לו בלב את שני הצדדים הללו.
אבל יש לו רק צד אחד.
יכול להיות שהצדיק פעם היה בינוני שגמר לתקן,
או שהצדיק זה בריאה מיוחדת.
מדרש אומר שהקדוש ברוך הוא ברא צדיקים.
בראתי עצר הרע, בראתי תורה. בראתי צדיקים, בראתי רשעים.
הקדוש ברוך הוא ברא צדיקים. נשמות מיוחדות.
אלה תולדות השמיים והארץ בהיברעם.
אל תקרי בהיברעם אלא באברהם.
אברהם, קניין בעולמו של הקדוש ברוך הוא. נשמות.
הקדוש ברוך הוא רואה נשמות.
הוא בורא נשמות.
וחלק מהשמות שהוא ברא הן שמות יפות, מהירות, זורחות,
לטובת.
זה החינוך בין צדיק מעיקרון לצדיק חזיק. כן.
לדוגמה, הבן איש חי,
הבן איש חי, למה הוא קרא לעצמו בן איש חי? לספר שלו.
כי היה לה תחושה חזקה בפנים, עמוקה, שהוא גלגול של בניהו בן יהוידע,
מגיבורי דוד.
הוא הרגיש בתוכו גם קישור, אז כל הספרים שלו זה על שם
בניהו בן יהוידע.
כי כתוב בשמואל, ובניהו בן יהוידע, איש,
חי רב פעלים מקבציאל אז הספרים שלו בן איש חי
בן איש חי רב פעלים מקבציאל
בן יהוידע זה הספרים.
כאילו אתה מרגיש שאתה נע לאיזה דמות שהיא
אמרנו לה בעל שם טוב שהוא גלגול של דוד המלך.
זה כאילו נשמות מיוחדות שאתה... זה לא נשמות רגילות.
אבל אנחנו בינוניים.
הלוואי בינוניים. ובבינוני יש גם כאן שתי מדרגות.
עובד אלוהים באשר לא עבדו.
ואף עפי כן אינו רשע
כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם כי הם כל המצוות שאפשר עוד לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומים מגרסה
אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו
על ידי אור השם המאיר על נפש האלוהית שבמוח השליט על הלב כנעל.
נקודה. רגע, רגע, אז אני עוצר כאן.
שמעתם? בתוך הבינוני יש התפצלות.
אחד נקרא עובד אלוהים ואחד נקרא בינוני שהוא לא עובד אלוהים.
למה הוא לא עובד אלוהים?
מה הסיבה? מה הוא אמר? מה קראנו?
כי הוא לא מתמודד נגד היצר.
למה הוא לא מתמודד כנגד היצר? מה הסיבה?
איך, איך?
כי הוא לא מכיר.
הוא לא יודע מה זה.
איך, איך, מה כי?
יפה, אז זה בדיוק הפוך מה שהוא אומר.
בדיוק הפוך. הפרק הזה הוא פרק חשוב כי הוא הופך לנו את כל התודעה.
הוא אומר, תראו,
אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו על ידי הור השם מאיר הנפש האלוהית שבמוח
השליט על הלב כנע, למה?
מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו,
ואין צריך ללחום ממנו כלל. כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו,
על-ידי תגבורת המראה השחורה,
וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים, מפני שהוא מצונן בטבעו,
וכן בשאר תענוגי העולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו.
ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת השם.
בקיצור, היינו אומרים חנון,
בסדר?
יש אנשים,
אתם יודעים, ביסודי, תנסו רגע להיזכר ביסודי,
אולי אצלכם כבר לא, אבל אצלנו,
איך שהיה צלצול, עוד לפני הצלצול, כבר הלב שלך דופק לרוץ למגרש, לתפוס מקום בכדורגל.
יש דבר כזה,
חוצפים בכדורגל וזה וזה.
ותמיד בכל כיתה שאתה רץ לכדורגל, יש איזה ילד אחד, שניים, שנשארים בכיתה.
ואתה אומר לו, אתה בא? לא, לא, לא, אני לא בא, מה קרה?
כולם הולכים,
הוא הכניס את היד לתיק, מוציא איזה ספר,
יושב, לומד בהפסקה, קורא,
כן?
הוא רואה בעצמו, טוב לו.
לא, אין לו את כל ה...
אז יש אנשים שמהטבע שלהם הם אנשים יותר מופנמים,
יותר... הם לא צדיקים, זה לא שאין לו משיכה, יש לו משיכה אל הרעה,
אבל הוא פחות חברתי, הוא פחות אנרגטי בהקשרים הללו. בתוך היסודות של מרכיבים את האדם,
שזה עפר, רוח,
מים ואש,
היסוד האש אצלו יותר קטן.
יותר קטן.
אז יותר קל לו להתמודד.
בסדר?
ברור לכם שלשון הרע,
לא לדבר על לשון הרע זה משימה הרבה יותר קשה למי שהוא חייך חברתית, והוא אוהב אנשים,
הוא אוהב לדבר וזה.
למה מישהו בכל מקרה לא מדבר הרבה.
שותק, שותקן, אז הוא לא מדבר,
הוא לא מדבר לא על לשון הרע ולא על לשון הטוב, הוא לא מדבר.
שותקן.
יותר קל,
נכון?
יש כאלה שאוהבים ללמוד.
אוהבים, מעניין אותם, ספרים מעניינים אותם.
ספרייה, חוזרים, ספרים, ערים מאוד, מחליפים וזה.
בדרך לספרייה הם עוברים ליד המגרש כדורגל, זה כאילו הכדורגל שהם עושים,
עוברים ליד המגרש כדורגל.
אז יותר קל להם.
לזה אדמו״ר הזקן קורא אשר לא עבדו.
הוא פחות עובד.
ממילא הוא פחות...
זה ברור שברמת התוצאה הזו
נראה יותר קרוב אל הצדיק,
אבל ברמת העלילה של ההצגה שאנחנו נמצאים בה,
שאמרנו שהצדיק הוא התאורה,
אז הגיבור הראשי זה הבינוני שהוא העובד.
והבינוני שהוא לא עובד, הוא חלק מ... אתם יודעים שזה שחקני משנה.
שחקני משנה.
כאילו פחות...
פחות...
עכשיו, למה אנחנו לא באים כמובן ל...
זה פשוט בא לנחם את האדם. לפעמים אדם מסתכלים ואומרים, למה אני לא כמוהו? אני זוכר שהייתי בישיבה בשיעור א',
והייתי משתגע, הייתי מסתכל על השעון, מתי כבר ייגמר הסדר הזה שלא נגמר, והייתי מסתכל על אנשים שנתיים מעליי, שלוש מעליי, שיושבים ולומדים, ולא...
אין להם בעיה, הייתי משתגע, איך הם לומדים, איך יש להם סבלנות לכל ה...
כן, אז טוב, הרבה זה גם עניין של הרגל ומשמע.
אבל זה גם בא לנחם, תדע לך,
ככל שההתמודדות היא יותר קשה,
ככה אתה יותר חביב לפני הקדוש ברוך הוא.
והפרק הזה הופך את הקערה. כלומר, עד עכשיו חשבנו שהבינוני הוא באיזה מגננה.
כאן מתברר שהבינוני, ככל שהוא יותר עובד,
ככה הוא יותר עושה נחת לקדוש ברוך הוא. זה יותר כאילו קדום לחברו, או זה יותר לקום צערי איתך?
זה לא כל הגדול מחברו, זה יותר... אולי כן.
כל הגדול, כל מי שיש לו
כוחות חיים יותר גדולים מחברו, אז...
כן, כן, כן.
אז זה מה שאומר. בוא נקרא את זה עוד פעם.
אז איך הוא יהיה בינוני אם הוא לא יודע מי זה השם? אז הוא עושה עבירות. ברגע שעושה עבירות הוא רשע.
בינוני לא עובר עבירות.
בואו נקרא את זה עוד פעם.
לא.
לא, אני לא חושב שזה מה שהוא מתכוון כאן.
אני מבין.
כלומר, המטרה היא לא להפוך להיות צנון,
לשאלתך,
אלא המטרה היא לנהל.
לנהל.
להצליח לנהל את כוחות החיים בצורה נכונה,
שהנפש האלוקית היא מנווטת אותנו.
וככל, בואו נגיד ככה, הרי למעשה,
למעשה אין באמת טיפוסים כאלה בחיים,
שהוא רק צנון והוא רק כזה,
אלא בתוך כל אחד מאיתנו ישנם חלקים כאלו וחלקים כאלו.
איתם חלקים שאין לנו בהם מאבק.
והחברה מאוד מאוד משבחת אותנו עליהם.
וואי, ראיתם איזה זה, כל הכבוד, איך הוא עוזר.
האמת, לא, בכלל לא.
בחלקים האלו אני מצונן מטבעי, אין לי משיכה לזה. יש אנשים שיש להם משיכה, לא יודע, יש אנשים שיש להם משיכה לריב.
אני אין לי משיכה לריב. אני רואה ריב, אני הולך אחורה.
אין לי לזה. אז מה, אתה עושה את זה שלא רבתי, מגיע לי מחיאות כפיים?
לא, זה ככה הטבע שלי.
איפה שהטבע שלך מושך אותך לאיזשהו קני מסוים ושם התגברת והצלחת לנווט את זה או לעדן את זה.
שם נקודת העבודה ושם אתה עושה הכי הרבה נחת רוח הקדוש ברוך הוא מצייר את זה כאן, אדמור הזקן, בתור שני טיפוסים אבל אין באמת שני טיפוסים כאלה אלא בכל אחד מאיתנו יש חלקים כאלו וחלקים אחרים.
אז אם הוא לא מכיר את הקדוש ברוך הוא טוב הוא צדיק הוא מתוק הוא לא רשע אם הוא לא מכיר אז הוא לא יודע
רשע זה מי שיודע ועובר, הוא לא יודע.
אז הוא, מה שהוא יודע הוא מקיים, אז צריך לעזור לו לדעת, שילמד ויכיר וכו'. מי שלא יודע,
זה קודם כל אחריות שלנו לפגוש אותו וללמד אותו, שידע.
אבל לא מדובר על זה, מי שלא יודע, הוא נמצא מחוץ לדיון שלנו כאן. ככה אנחנו מדברים על מי שיודע,
ולמרות שהוא יודע,
הוא יודע שאסור לדבר לשון הרע, ובכל אופן הוא מדבר לשון הרע.
בסדר?
זה הכוונה.
בואו נסיים את הפרק.
אדם כזה, הוא לא צריך
להתבונן כל כך בגדולת השם, להוליד מבגינתו רוח דעת ויראת השם במוחו להישמר שלא לעבור על מצוות לא תעשה ואהבת השם בליבו לדבק בו
בקיום המצוות ותלמוד תורה כנגד כולם אלא די לו באהבה מסותרת
אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו
ולכן אינו נקרא עובד כלל הוא נקרא אינו עובד אלוקים
בינוני אבל לא עובד
כי אהבה זו המסותרת
אינה פעולתו ועבודתו כלל
אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל,
וכמו שאכתוב לקמאן. מספרים שפעם המלמד של הבן של הצמח צדק
היה מבסוט, הוא ככה הביא את הבן של הצמח צדק,
הרבי המוהרש קראו לו, הביא אותו להישגים מאוד גבוהים וזה,
אז הוא בא לארצמח צדק, אמר לו,
תבחן אותו, או הבן או הנכד, לא זוכר,
תבחן אותו.
זאת אומרת, הוא גילה ידיעות מופלאות,
אז המלמד היה מרוצה, נו אה!
מה אתה מתלהם? מה, כאילו, מה ציפית?
ציפית, הוא תפארת שבתפארת, הוא אבא שלו כזה וסבא שלו כזה, ברור, כאילו,
זה לא חוכמה עם אדם כזה, בסדר? זה לא נקרא עבודה,
זו ירושה.
וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו ובטבעו רק הרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה הרגיל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת זו.
אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא,
עובד אלוהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד
ולא עבדו, היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד.
היינו משום שבימיהם
היה הרגילות לשנות
כל פרק מאה פעמים.
כדעית אדם בגמרא,
משל משוק של חמרים שנזכרים לעשר פרסאות בזוז
ולאחד עשרה פרסאות בשני זוזים, מפני שהוא יותר מרגילותם.
לכן זאת הפעם המאה והאחת היתרה על הרגילות
שהורגל מנעוריו,
שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת,
ויתר עוז להיות נקרא עובד אלוהים אז הוא נותן לנו כאן מסלול מהו המסלול אתה רוצה להיות עובד אלוהים
אז יש דברים שבהם אנחנו לא צריכים טובות מאף אחד יש לנו התמודדויות כל אחד מכיר במה אני מתמודד ושמה
אבל במקומות שאני אין לי בהם התמודדות
אז מה לעשות
תוסיף קצת תוסיף לדוגמה בכושר
איך?
לא הבנתי אהה
כן,
לדוגמת זה בכושר.
איך אדם עולה בכושר?
איך משיגים עלייה בכושר?
אם אדם יש לו, הוא עושה 70 שכיבות צמיחה,
אז סרגי, אז כאילו,
אז אתה עושה 70, אתה רק שומע. ה-71,
זה מה שמביא אותך, זה מה שמעלה אותך.
העוד 500 מטר שרצת בסוף הריצה, שכבר רצית,
עוד המאמץ הנוסף הזה,
היא נקודת העבודה, והיא בסוף מושכת את כל העסק קדימה.
וכשכל הזמן שומרים על נקודת העבודה, אז אתה מוסיף עוד 500 מטר ועוד 500 מטר.
יש אצלנו בשכונה שנפוץ בשנים האחרונות קבוצות ריצה.
זה באמת נורא נורא מרשים לראות. מצטרפים אנשים,
בטטות הכי גדולות בחיים.
לא רצו מטר כל החיים שלהם.
פתאום בסוף שנה אתה רואה אותו עם האוטו עם מדבקה 42.2. מה? רצתי מרטון. איך רצת מרטון? הלכו לך בטטה, לא זז... לא, התחלתי קבוצות ריצה לתחילת שנה.
ואז אתה שואל, ממה התחלתם? וזה מדהים, התחלנו
משתי דקות הליכה
וחצי דקה ריצה.
הנה, חזרתי הביתה גמור.
מזה מתחילים,
קבוע ראשון, שתי דקות וחצי דקה.
שבוע שני, ארבע דקות הליכה, דקה ריצה.
אחרי זה, 500 מטר, קילומטר, שתי קילומטר. זה במשך שנה, בום, יוצאים מרתום.
כל פעם אתה מוסיף.
יש לך את מה שאתה יכול,
מה שאתה יכול, אתה בטוח יכול עוד קצת.
עוד טיפה.
עוד טיפה זה מושך אותך קדימה, אז ככה זה גם ברוחניות ובעבודת השם.
איפה אתה מוסיף?
בתפילה, בתורה, במצווה, עוד קצת תוסיף, כל זה מושך אותך קדימה.
ולכן זאת הפעם ה-101 היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו,
שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ויתר שאת ויתר עוז,
להיות נקרא עובד אלוהים,
מפני שזה תואר נכבד מאוד,
מפני שכדי לשנות טבע הרגילות
צריך לעורר את האהבה להשם
על זה שמתבונן
בגדולת השם במוחו,
לשלוט על הטבע שבחזל השמאלי המלא דם, הנפש הבהמית,
שמהקליפה
שממנה הוא הטבע. וזוהי עבודת תמה לבינוני.
מה העבודה של המעל הבינוני? כל הזמן להיות בעמדת מאמץ, התקדמות,
תוספת.
לא לשקוט על השמרים. עכשיו,
עם החזרה מהקורונה,
אז יש ביטוי שאני לא יכול לשמוע אותו.
חזרה לשגרה.
אני אומר, עברנו את כל השנה וחצי כדי לחזור לשגרה?
זה מה ש...
בוא נוסיף איזה משהו.
בוא נחדש.
הכול יתפרק.
הכול נסגר. אז כשאתה חוזר חזרה, זה הזמן לחדש דברים.
בוא נוסיף.
זה עבודת אמה.
או לעורר את האהבה המסותרת שבליבו למשול על ידי הטבע שבחלל השמאלי, שנקרא גם כן עבודה, להילחם עם הטבע והיצר,
על זה שמעורר את האהבה המסותרת בליבו, מה שאין כן כשלום מלחמה כלל,
אבל אין אהבה זו ממצא על עצמה, נקראת עבודתו כלל.
אז אני חוזר חזרה לפרשת בעלותך.
פרשת בעלותך מספרת את הסיפור הנכון. באמת שמתחילה תנועה ומתחילה עבודה, מתחילים התנגדויות. אבל זו המטרה.
בסוף, בסוף, בסוף,
העם הזה שיצא לדרך ונכשל ונפל וכו', נכנסו לארץ ישראל. לא הם ולבנים שלהם, אבל הם נכנסו, הם הצליחו, הם עשו עבודה.
המטרה שלנו, כל אחד מאיתנו בחיים,
זה לא לחכות
לאיזה רוגע,
וממתי נגיע.
יהיה לה כל הזמן להגיד
איך אני מוסיף.
אתם יודעים,
הרבי מלובביץ'
היה אולי, הדמות אולי הכי בולטת בדבר הזה. הוא אף פעם לא היה מרוצה.
תמיד צריך להוסיף
עוד דבר נוסף, עוד איזה מבצע. לא, אז נעשה עוד משהו, אז זה יותר.
אולי זה לא מספיק, אז אולי גם את זה.
אנשים מדווחים לו על פעולות.
הוא אומר, טוב, שנה הבאה תגיד לי פי שתיים שאתה עושה.
כאילו ככה.
סיפור ידוע שהרב שטיינדרט שלח לו פעם מכתב,
הרב שטיינדרט עשה מלא מלא דברים, מלא פרויקטים, והוא הרגיש שהוא לא עומד בהכל, אז הוא שלח לרבי מכתב שהוא עושה את זה ואת זה ואת זה ואת זה ושיגיד לו סדרי עדיפויות ומה להפסיק.
אז הרבי ענה לו, ימשיך לעשות כל מה שעושה
ויוסיף עוד אחרים.
אז הוא הבין
שאין לו מה לשאול יותר.
הוא אף פעם, כאילו, כל הזמן,
איפה נקודת המאמץ שלך?
אם זה כבר נהיה לך טבע,
אם זה כבר זה, אז גם בנגינה רואים את זה. אתה מנגן, בשלב מסוים,
שיר שנלמד, אני אהיה לך, אתה כבר לא מתאמץ לזה. אז יאללה, תתקדם לדבר הבא, לסולם הבא,
לאפשרות הבאה, למשהו יותר קשה. כל הזמן אתה צריך שיהיה לו איזושהי נקודת התחככות,
איזו נקודה שהיא שמה הוא עובד.
סיימת לכבוש, תלך הלאה. סיימת לכבוש, תלך הלאה. ככה האדם יכול להיות בינוני
לכל אורך ימי חייו.
שנזכה, בעזרת השם, חיים ורעיון, בארבע וחצי.
