חבר'ה, אנחנו בשיעור נפש הפרשה.
המטרה של השיעור הזה זה מה שאמר אדמו הזקן, לחיות עם הזמן.
זה אומר שהזמן פוגש אותנו.
הזמן זה הדרך של הקדוש ברוך הוא לדבר איתנו.
הוא פוגש אותנו ומהדהד אותנו.
אנחנו צריכים לנסות להגיב. אז הזמן באופן בסיסי זה פרשת השבוע שהייתה ושתהיה השבוע שביניהם.
אבל הזמן זה גם המאורעות
שקורים באותו זמן. אנחנו בשבוע של צער לעם ישראל,
גם של תפילות לרפואת פצועים, גם מהפיגוע בתפוח וגם מהאסון במירון, וגם של צער, צער וכאב והבל
על מותם של 45 אנשים יקרים,
ילדים, מבוגרים,
מהארץ, מחוץ לארץ.
אז אני חשבתי,
מה שאני לימד עכשיו זה משהו שאני הלכתי,
מה שהלך איתי השבוע,
וזה נע קצת על שתי הפרשות,
גם על סוף הפרשה שקראנו בשבת שעברה וגם על הפרשה שנקרא
ונקרא בשבת.
מחשבות שהיו לי בעקבות העניין הזה והבשילו לאיזשהו לימוד.
בואו נלמד את זה ביחד.
בסוף הפרשה הקודמת שקראנו בשבת יש את האירוע עם המקלל, נכון?
יש את האירוע עם המקלל.
מה כתוב בתורה? ויצא בן אישה ישראלית
והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בין הישראלית ואיש הישראלי.
ויקום בין האישה הישראלית את השם ויקדל, ויביאו אותו אל משה בשם אמו שלומית ודברי למטה דן.
ויניחו במשמר לפרוש להם על פי אדוני.
ואז הקב' הוא עונה למשה, וידבר אדוני למשה לאמור,
רוצה את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו,
ורגמו אותו כל העדה.
אז זה מובן, כלומר הוא עשה עבירה חמורה, זה העונש.
אבל אז יש איזו רשימה לא ברורה.
ובני ישראל תדבר לאמור, איש איש כי יקדל אלוהיו וינסח אתו.
ואז נוקב שם אדוני מות יומת, רגעו וירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח, ואיש כי הכה כל נפש של אדם מות יומת,
ומכה נפש בהמי ישלמנו, נפש תחת נפש, ואיש כי יתן מום בעמיתו,
כאשר עשה כן יעשה לו.
מה קשורה הרשימה הזאת לאירוע שהיה לפני כן? זה נראה שכאילו כבר התורה אומרת, טוב, אני כבר אומר כמה דברים, אז אני כבר אגמור את הרשימה שנשארה לי איזו רשימה שלא גמרתי, פרט משפטים,
אני אגמור אותה כאן.
שאלה אחת, אבל שאלה נוספת
זה לגבי הדמויות שיש כאן.
הדמות אחת היא הדמות של הבן האישה הישראלית והוא בן איש מצרי. אז אנחנו יודעים מיהו. אימא שלו יהודייה, ואנחנו גם יודעים את השם שלה.
נכון, יונתן?
אימא שלה
שלומית בדברי.
אבא שלו מצרי.
מה?
מה אתה אומר, שמואל?
אבא שלה איש מצרי.
אז אנחנו רואים שמדובר בטיפוס בעייתי, בסדר? הוא אבא מצרי, אימא יהודייה.
ברור שיש כאן איזו מורכבות. אז חזרנו משלמים את התמונה, שבאמת אימא שלו שלומדת עברית, ומצרי אנס אותה בעצם, וכתוצאה מהדבר הזה נולד הילד הזה.
אבל מי זה האיש הישראלי?
עם מי הוא רב?
אני מבין שבן האישה הישראלית שיש לה אבא שלו מצרי, הוא מעוניין להיכנס לאיזה מקום,
שיהיה לו איזה מקום.
נכון, רשי כאן אומר,
למה הוא רב?
מתניתה אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב. ואל איתה אוהלו בתוך מחנה דן.
אמרו לו, מה טיווחה לכאן?
אמר להם, מבני דן אני, אמא שלי מישהו ודן.
אמרו לו, איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, אבא שלך מצרי, אז אתה לא יכול להיות כאן.
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגידף.
בסדר?
אבל כתוב כאן שהוא רב עם מישהו,
נכון?
ויינצו במחנה בין
הישראלית והאיש הישראלי. מי זה האיש הישראלי? מי הוא רב?
רש״י אומר,
איש הישראלי זה שנגדו, שמכר בו מיתה או לא. היה שם איזה אחד משבט דן שאמרנו, שמע, אתה לא יכול להיות כאן, זה האוהל, זה המקום של שבט דן,
לך למקום אחר.
אבל הזוהר על הפרשה שלנו
נותן פירוש אחר.
וזה מאוד מאוד מתאים לזוהר, הפירוש הזה,
ובעקבות הפירוש של הזוהר גם התפרש לנו לדעתי מה ששאלנו על הסיומת, מה הקשר בין כל האירוע שקרה לבין
פסוקי הסיום של הפרשה. בואו נראה את הזוהר, זה זוהר
נראה אותו לאט לאט, בסדר?
תא חזי
כתיב ויינצו במחנה בין הישראלית ואיש הישראלי.
היי קרא אאו קימנה. למדנו כבר את הפסוק הזה, רשי פירש אותו.
אבל הזוהר מעניין אותו מה קרה כאן. אבל דא בר אינטו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הווה
וכיוון תכף אני מתרגם דא עתה ומצרה עלה בפלגות לילה תב לביתה בידה המילה
התפרש מנה ולא היה תעלה,
ונטל אינתו אחרא והוליד להאי, ואי קרי איש הישראלי".
כלומר, הזוהר מוסיף פה פרק לעלילה.
מהו הפרק?
כשהגיע בעלה של שלומית בת דברי
לביתו במצרים,
והוא הבין מה קרה,
שזו הייתה הסיטואציה,
וכך וכך קרה לאשתו, מה הוא עשה?
פרש ממנה.
גירש אותה, אני לא רוצה.
והלך והתחתן עם אישה אחרת, ישראלית.
ונולד לו בן.
והבן הזה, זה האיש הישראלי, בסדר?
זה הטיפול, זה, זה ה... זה מאוד מעניין.
אם הוא האיש הישראלי, אז למה הוא,
למה הוא רב עם הבן של שלומית דת דברי?
הרי הם לא אחים בכלל, נכון?
הם לא אחים לא מהאבא
ולא מהאימא.
אין להם לא אותה אימא.
בדיוק. בואו נראה מה אומר הזוהר.
ויקרא איש הישראלי ואחרא בן הישראלית.
מר בר אבא
מה רבי אבא אמר? אילאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא ימלא רבי שמעון שהיה בעולם לא ארשני לגלה.
אי אפשר היה לגלות את הסוד הזה.
דה לא התייעב מילה דה לגלה אלא לחבריה דה הינון בן מחלץ דיכאי גלקלו. יש כאן איזה סוד שניתן לגילוי רק ללומדי התורה הפנימית.
והוא תכף יגיד מהו הסוד.
דה אילאו תיפח רוכיהן דה הינון דה אתן לגלה על איום דלויאדי.
כן? כלומר, מי שמגלה את הסוד בצורה לא ראויה, אז אוי ואבוי לו. תחזי, בואו וראה.
כתיב ויינצו במחנה בין הישראלית ואיש הישראלי.
הייקרא אוכמוה,
אה, זה בעצם,
סליחה, זה כאילו קפצתי, הדבקתי את זה פעמיים.
אני אקרא את זה כבר בכל מקום.
הייקרא אוכמוה, אבל דבר אינתו אחרא דאבוי ובעלה זה שלומית אבו, וכיוון דעתה ומצרה, עליה פלגודו, קראנו את זה.
תב לביתה וידה מילה התפרש מינה ולאה תעלה ונתן לי תוכחה והוליד להאי והקריא איש הישראלי ואחה בן הישראלית. זהו, זה בעצם קטע שהדבקתי אותו בטעות פעמיים.
אי אינון אינצו האחה כחדה,
מה יקרא בא יחה שמה קדישה ומה יקילל שמה קדישה? שואל הזוהר,
בסדר, הם רבו.
קורה שבני אדם רבים, אבל למה הוא קילל?
למה בן הישראלית... מה קורה, חיים? תראה מה קורה במזגן באמת.
מה העמדה הזאת?
זהו, תודה.
הוא עובד בכלל?
טוב.
שואל הזוהר את שאלת השאלות. בסדר, הם רבו. כל אחד שרב מקלל, ישר מקלל כלפי מעלה?
אלא איש הישראלי אמר מילה מאימי מגוקטטה.
מיד ויקוב בן האישה הישראלית, כמו דעת אמרת, ויקוב חור בדלתו.
הוא אומר כך.
תקשיבו, זה עמוק מכל עמוק.
אני אט פעם מפרש, בסדר?
כשמגיע אותו בן אישה ישראלית, שאבא שלו מצרי, לשבט דן,
אז בן הישראלי,
הוא לא רוצה
שהאדם הפגום הזה
יהיה כאן, כי אז ישאלו כל מיני שאלות, ואז מה עתידים לגלות? עתידים לגלות
שפעם אבא שלו היה נשוי לאישה ההיא. בקיצור, זה קצת יפגום לו בייחוס.
הבנתם?
אז הוא כאילו אומר לו,
אתה לא יכול להיות פה, למה? מה אתה יודע? למה? אימא שלך היא כזאת וכזאת.
הוא דחק אותו אל הפינה.
הוא דחק אותו אל הפינה.
הזכיר לו את הגנות של אמו,
וכתוצאה מזה שהוא דחק אותו לפינה,
אז עשה לו חור באישיות. זה נקרא נוקב.
כשאתה פוגע במישהו בצורה כל כך
נוקבת אתה בעצם עושה לו איזה חור באישיות, ואז הוא
גרמת לו לאבד שליטה והוא אמר מה שהוא אמר.
בייקוב חור בדלתו רזה דמילה נתן לה את שמה קדישה ולייט לאגנה על אימהו. הוא בא להגן על אמא שלו.
זה כאילו, אז הבן האיש הישראלי, הבן האיש הישראלי שהוא כאילו
הייחוס לא מעולה, יש לו אבא צדיק ואימא צדיקה, הכל בסדר גמור.
הוא מפחד שהנוכחות של האיש הזה קצת תפגע לו בייחוס. אז הוא אומר, אני לא רוצה לראות אותך פה, לך.
והוא רוצה להגן על אמו.
ודאו נקיבה,
זה החור, דאו נקיבו פריש שמא קדישא,
ולמחץ דחקלה, ללמדי התורה הפנימית,
ראה זה דמילתא כן דרך אשה מנאפת, זכאה חולקהון דצדיקאיה,
דיד עמילה אומך סמיה ועל דא איתמר ריב ריבך ריב את רעיך וסוד אחר אל תגל".
כלומר, זו ביקורת על אותו האיש הישראלי. גם אם אתה רב עם החבר שלך,
אל תגלה את סודו, אל תבזה אותו.
כלומר, אנחנו, כשאנחנו קוראים את הפסוקים בתורת הנגלה, במה אנחנו עסוקים באופן טבעי, חיים? אנחנו עסוקים בחטא של המקלל. יואו, הוא קילל, מגיע לו עונש.
במה עוסק הזוהר?
במי שגרם לו.
במי שגרם לו.
גם מי שגרם הוא גם חלק מהסיפור.
אתה הבאת אותו לכזה מצב.
אתה גרמת לו.
ולכן התורה מגיבה, בעצם הפסוקים שאחר כך,
התורה מגיבה לדבר הזה,
ואומרת, תדע לך,
ובאיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו.
אתה נתת מום בעמיתך, גרמת לו לקלל, זו אחריות שלך.
אתה גם כן בעל מום בהקשר הזה.
אתה גם כן לקוי בהקשר הזה.
אם אתה גרמת למישהו לקלל,
עשית איזושהי פעולה וכתוצאה מהדבר הזה הוא קלל, לא רק הוא אחראי, גם אתה אחראי.
גם לך יש אחראי.
כלומר, התורה מניחה כאן, הזוהר מניח כאן את תורת התיקון הכוללת.
יש תורת האחדות הכוללת, יש תורת התיקון הכוללת. מהי תורת התיקון הכוללת?
כשאתה רואה מום אצל חבר שלך,
ובמיוחד אם אתה גרמת לו למום הזה,
המום הזה נמצא אצלך.
המום הזה נמצא אצלך.
נסדיר את השאלה עוד קצת.
יש רעיל ביניהם על יחוס או משהו כזה, והוא מקלל את השם.
כן.
מה זה לקלל את השם? נגיד זה חסרון אמונה, זה ביזיון כלפי מעלה.
קישור שלישי לסיפור.
כן.
אז תדע לך, אתה, זה שדחקת אותו לפינה,
שגם אתה קיללת את השם במובן מסוים. למה?
מה אתה, מה זה העסק שלך? אתה בית דין?
אתה זה, אתה כאילו דאגת לעצמך. לא הסתכלת, אמרת, מה רצון השם יתברך?
לאן ילך האדם הזה? מה הוא יעשה?
דאגת לו למקום חילופי?
נגיד שאתה אומר לו, תקשיב, פה אתה לא יכול להיות.
פה הוא לא יכול להיות. אתה יודע, זה מזכיר כמו בבית כנסת
שמגיע מישהו,
ואז בא, עכשיו חוזרים לבתי הכנסת,
אז בא מישהו לשבת, הוא אמר לו, סלח לי, זה המקום שלי.
אתה יכול להגיד לו, זה המקום. דאגת לו למקום אחר.
לפני שאתה אומר לו, זה המקום.
תגיד לו, אדוני,
כבודו, אני
כמו הגבאי אצלנו בבית הכנסת, דוד צלם,
שהוא היה רואה,
הוא היה, ספרתי חיים עליו?
פה, פה בשיעור הזה ספרתי?
כן, אני אספר על זה הרבה.
הוא היה יושב ככה מול הפתח, וכשהוא היה רואה מישהו מגיע,
לא, הספרתי את זה בשבת נראה לי.
בשבת, זהו, בשבת הרי זה לא הוקלט, אתה מבין, זה העניין פה, לא מקליטים.
אז הוא היה יושב מול הפתח, וכשהוא היה רואה איזה מגיע, איזה אורח, הוא היה מזנק עליו כמו נשוך נחש,
תופס אותו כאן בזרוע כמו שתופסים מלך,
ותוך כדי שם לו כיפה על הראש, שם לו סידור, לוקח אותו למקום שפנוי, מושיב אותו,
רץ מביא לו חומש, כאילו,
התרגשות כאילו הגיע האדם הכי חשוב מבחינתו.
סבבה.
אז אתה דוחה אותו.
לאיפה הוא ילך? לאן הוא ילך? הקב' נקרא מקום, כי הוא מקומו של עולם.
כשדחית אותו, דחית גם את הקב' ברוך הוא. אז הוא קילל בפה, אתה קיללת בלב, אתה כאילו דחית את ה... כי אם הקב' ברוך הוא שם אותו בעולם, אז זה אומר שיש לו הצדקה.
אז יכול להיות שהוא לא יכול להיות כאן. אז אתה אומר לו, טוב, אל תהיה כאן, אבל איפה כן אני אהיה? תן לו אלטרנטיבה.
אלטרנטיבה.
אומר כאן, את הזוהר זה מה שמעסיק.
ולכן הפסוקים של התורה מיד אחרי,
הם תגובה לא למקלל,
או לא רק למקלל, אלא גם למי שהביא לקלל.
אתה, שאמרת לו,
תלך מכאן, זה לא המקום שלך פה, זה לא, אתה לא שייך לכאן, כן?
אתה פגום, אמא שלך כזאת מדברנית ואבא שלך מצרי,
אתה שאמרת לו את זה, אתה פגום בעצמך בדיוק אותו דבר.
זה הפגם שלך. עכשיו, למה אני אומר את זה?
אני אומר את זה,
ותכף נראה כאן את ההמשך, כי האירוע שהיה במירון,
בלי שנדבר יותר מדי, מציף אצל כל אחד מאיתנו מחשבות בלב, מה היה, מי אשם,
מי זה, המשטרה אשמה, האלה אשמים, החסידות אשמה,
זה ההוא, זה שלא פינה, זה שלא הזהיר, זה שלא נזהר, זה שלא התריע, זה שלא אמר, הוא אמר שעתיים לפני, הוא אמר ארבע שעות לפני,
כל מיני מחשבות שכאילו כולם החוצה.
צריך לדעת,
את כל מחשבה החוצה זה נורה שנדלקת אצלנו פנימה.
זה תורת התיקון.
איפה צריך לתקן?
איפה צריך לעשות שינוי?
כל אחד ישמע את השאלות שעולות לו,
ויודע שהשאלות האלה, הסיבה שהן קופצות אצלי,
יכולות גם לקפוץ לתחושות אחרות, יכול לקפוץ לתחושת אמפתיה, תחושת הזדהות, עם הכאב, בסדר, הכל יכול להיות, אבל אם הדבר הזה קופץ, אם המיתר הזה אצלי בלב
נמשך,
זה אומר שהדבר הזה קיים גם אצלי, ושם אני צריך לתקן. אולי
כן?
אולי אני לא נזהרתי מספיק.
אולי אני לא זהיר מספיק.
אולי אני לא מספיק נותן מקום לאחרים. אולי אני דוחף.
אז יש
לדחוף ככה ויש לדחוף בצורות אחרות.
אבל כל אחד, זה הסוד של התיקון.
שכל אחד, כשמשהו מתעורר אצלו בלב כתוצאה מאיזה מקרה, צריך לדעת שזה מין מראה שמראים לו מה אתה צריך לתקן בעצמך.
ולא לזרוק את זה על מישהו אחר.
בסדר? כי איש,
כי ייתן מום בעמיתו, אומרת התורה,
כאשר עשה כן יעשה לו. כלומר, המום שנתת,
זה קיים אצלך.
בקללות
שנקרא בפרשת בחוקותיי, אחת הקללות
אומרת וכשלו איש ב... אנחנו נקרא את זה השבת בחוקותיי.
וכשלו איש באחיו
כמפני חרב ורודף עין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם. רש״י אומר וכשלו איש באחיו
כשירוצו לנוס יכשלו זה בזה כי יבעלו לרוץ.
כי מפני חרב כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהיה בלבבם פחד, וכל שעה סבורים שאדם רודפם.
אז זה הפשט.
זה הפשט שרש״י אומר לנו.
חלילה, שזה חלק מהדברים הלא-טובים,
שכשלו איש באחיו.
אבל אתם יודעים, זה לא עברית.
העברית פה קצת משובשת.
היה צריך לכתוב או והכשילו איש את אחיו,
או וכשלו איש מאחיו. מה זה וכשלו איש באחיו?
אז רש״י אומר, מביא את המדרש.
ומדרשו וכשלו איש באחיו זה נכשל בעוונו של זה שכל ישראל הרי הבין זה לזה
כלומר יכול להיות שאתה רואה מישהו נכשל
ואותו הוא אומר בגללו הוא לא נזהר הוא בכלל נכשל בגללך
אתה אשם או שאני נכשלתי בגללו
כלומר אתה לא יכול לדעת
אין דבר ובמיוחד עכשיו מה שקרה במירון אתה יודע
אמרו הדלקת תולדות הארון אז אתה חושב שיהיו עכשיו 44 חמישה הרוגים מתולדות הארון
יש שם חסיד אחד מתולדות אהרון, קרויס.
כל השאר, מאיפה הם? מחוץ לארץ,
מבית שמש, מירושלים, מפתח תקווה, מבני ברק, חסידים, מתנגדים, ספרדים, ילדים, בוגרים, אתה לא יכול להגיד את זה,
אי אפשר להגיד את זה,
איזה קבוצה מסוימת, זה שייך לכל עם ישראל.
כל ישראל ערבים זה בזה, זה כמובן ציבור.
אז כל אחד מותח איזה חוט
אליו
במשהו כאילו,
משהו בלב נרעד, וזה מה שאנחנו צריכים לתקן.
ואי אפשר לא לתקן.
לא לעבור עלינו מעל הראש.
אני אשתף אתכם עכשיו. אני קיבלתי על עצמי לא לדחוף.
גם לפני כן לא דחפתי, אני מקווה, אף אחד.
אני רואה דחיפות, אני הולך אחורה.
לא אוהב...
אבל יש כל מיני אפשרויות לדחוף
בלי לדחוף פיזית.
כאילו,
לא עושים לב למישהו לעבור... כאילו, איזה מין...
לעצור.
להיות קצת יותר מתון.
אפשר לדחוף גם במילים, להגיב מיד או משהו כזה.
רגע, קצת מתינות.
שלא יקרה כזה מצב. כשלו איש באחיו, אומר רשי, כי כל ישראל ערבים זה בזה.
אז אם קורה שם משהו,
זה קרה בגלל כולנו, זה לא קרה בגלל מישהו מסוים.
זה קרה כי משהו בסך הכולל של העם ישראל לא היה מספיק טוב כדי למנוע את הצרה הזאת. הרי תמיד אומרים שכל שנה היה צפוף שם, ודווקא שנה היה פחות צפוף מכל שנה אחרת,
בזמן שקרה האירוע וכו'.
וכל שנה זה כמעט... אבל בכל אופן זה לא קרה כל שנה, זה לא קרה 70 שנה.
אז למה זה כן קרה השנה?
תשובה, למה?
למה? בגלל שאני לא יודע למה.
אף אחד לא יודע למה.
מי שאומר שהוא יודע למה, זה מסוכן.
התשובה היא שכל התשובות נכונות.
זה קרה בגלל מה שאתה עכשיו חושב בלב.
אצלך זה קרה בגלל זה, וגם בגלל זה, וגם בגלל זה. כל אחד מה שהוא חושב.
כל תנועת תיקון שהתעוררה היא זאת שצריכה להיות מתוקנת.
אצל כל אחד.
כי כל ישראל ערבים זה בזה, כי זה מין,
כמו שאתה זורק אבן לאיזה...
מים, כל המים זזים עכשיו, לא רק איפה שהאבן נפלה.
אז האבן נפלה במירון, אבל עגלים צריכים להגיע לכל אחד, לכל מקום.
כן.
כן, זה תלוי במעגלים. אני מניח שמי שהיה במעגלי האחריות על המקום הזה, אז יעשה את החשבון של האחריות.
אבל אתה ואני שלא היינו במעגלי האחריות, אז מה נגיד?
טוב, אני לא מלדודות אהרון,
אני הייתי ברשבי במירון, אני לא במשטרה,
אני לא במ... אז אני, מה אני רוצה להגיד?
לנו יש אחריות אחרת.
להגיד, אוקיי, האירוע הזה, איפה הוא נגע בי? איזה דבר קפץ אצלי, כן?
אני ישר, אותי ישר קפץ. אני מדבר לך איזה מחשבה לא טובה, איזה אשמה.
בגלל המחלוקות, השנאת חינם, אז בגלל זה זה מה שקורה, כן? רבי שמעון אוהב אהבת חינם, אז בגלל ששם, באיזה מקום מסוים במחלוקת,
כאילו זו מחשבה לא טובה שקפצה לי.
אחרי שהמחשבה התי קפצה,
אז אמר, כן, אז קודם כל אמרתי, בדיוק, אז זו מחשבה שאתה עושה חשבונות שלך, אמרתי, רגע, רגע, אם המחשבה תקפצה, מה זה אומר? איפה היא נמצאת?
אצל מי היא נמצאת?
אצל היושב כאן לפניכם,
כמה שהוא פה על כורסאות ורמקולים וזה, הנה עכשיו גיליתם שיש לו מחשבות לפעמים לא טובות.
תבדוק פנימה איפה אתה חושב דברים לא טובים על עם ישראל,
איפה אתה חושב דברים לא טובים, תבדוק פנימה,
תתקן את המחשבות בפנים,
כי זה מה שקפץ אצלך. כי כאשר ייתן איש מום בעם איתו, כן יינתן בו. זה בפנים.
ואם כל אחד יעשה את העבודה הזאתי,
אז יהיה תיקון אמיתי.
יהיה תיקון אמיתי.
זה הקשר בין הפעם.
כן, כן.
תראו,
מה שאתה שואל עכשיו, בוא נראה את האוהב ישראל ואחרי זה את השפת אמת. האוהב ישראל בנוי על תורה של הבעל שם טוב.
האוהב ישראל מאפטה, הוא היה תלמיד של הבעל שם טוב, וגם הבית כנסת שלו זה במי ז'יבוש.
אומנם צריך
כל האדם להתבונן בנפשו
אם עבודתו ייטמע מבלי הסטת היצר, חלילה,
לבל יפול מן הדבקות
על ידי טרדת וסיבת הזמן,
כי אז בנקל יגיע אליו האצת היצר הרע חלילה להכשילו.
כבר אמר חז״ל, עבירה גוררת עבירה.
אז אדם צריך לראות שהוא לא נוגע בדבר.
וגם אמרו, עבר עבירה בשנה, נעשית לו כיתר.
והוא לא יבין כל זאת, כמו שכתוב במסכת נגעים.
כל הנגעים האדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
טוב, אז איך אני אדע?
כשאדם נוגע בדבר,
אז הוא לא רואה כלום. זה כמו ששמים לך, כשהיינו ילדים היינו אוהבים לשים נייר צלופן על העיניים, כזה אדום.
כל העולם נראה לך אדום. ירוק, כל העולם נראה ירוק. אז אם אדם נוגע בדבר, כל העולם נראה לו מהנגיעה שלו.
אז איך הוא ידע מה האמת?
אז אומר האוהב ישראל,
והעצה יוצא לזה להסתכל במי שכנגדו.
היינו,
אם יראה באדם אחר
שעושה איזה דבר שלא כהוגן,
יחשוב גם הוא בדעתו, מפני מה הזמין השם לפניי לראות את הדבר הזה,
אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי.
למה רגע? עכשיו, זה לא שזה אותו דבר.
ראיתי מישהו מרביץ לאיזה מישהו, אז מה, עכשיו אני מרביץ?
לא.
אבל כמו שיש בהומאופתיה,
שאתה יכול לדלל משהו, נכון? בהומאופתיה מדללים מדללים עד שאתה מקבל את האנרגיה, אז משהו מהדבר הזה קשור אליך.
מספרים על אדמור הרשב, נדמה לי,
אדמור של חב״ד,
שכשהיו באים אנשים להיוועץ איתו,
הוא לא היה עונה להם
עד שהוא לא היה מוצא משהו ממה ששאלו אותו בתוכו.
בסדר?
הוא לא היה עונה להם.
ופעם אחת הגיע אליו מישהו והוא אמר לו, תשמע, אני לא יכול לענות לך כי אני לא מוצא שמץ מהדבר הזה אצלי.
אז הוא התפלל יומיים ובכה, כי הוא אומר,
אם בא אליי מישהו וסיפר לי משהו שיש בו ואני לא מוצא את זה בעצמי, מה זה אומר?
זה אומר שיש לי ואני לא רואה.
זה הבעיה.
אז הוא התפלל ומחר כך, אדוני ברוך הוא תגלה את עיניי.
ואחרי יומיים הוא גילה את השמץ של העניין,
ואז הוא קרא לאותו אחד ונתן לו מענה. עכשיו יש על זה כל מיני גרסאות, מה הייתה הבעיה שהוא בא להתייעץ איתו.
בסדר? יש גרסאות ממש קיצוניות שאני לא אגיד אותן פה,
זה נגיד גרסה יותר מעודנת שבא אליו מישהו וסיפר שהוא נכשל בעניין של אשת איש.
אז הדמור עכשיו אומר, עם כל הכבוד,
הוא שייך אצלי הדברים האלו,
כל כולי נאמנות לאשתי וכל זה, אז הוא לקח לו יומיים,
ובסוף הוא מצא שאולי העובדה,
כאילו, קשר נישואין בין איש לאישה זה הברית הכי הכי עמוקה,
הכי קרובה, הכי...
כן, ודבר כזה זה להפר ברית, להפר את הסוד הכי גדול.
הוא אמר, אולי העובדה שאני מלמד,
אדמו״ר עכשיו היה מלמד תורה בהרחבה מאוד מאוד מרובה, היה כותב מאמרים ארוכים בפנימיות התורה מאוד מאוד,
אולי העובדה שאני כאילו מרחיב מאוד ומאפשר לכולנו ללמוד,
יש באיזה סוג של איזה כאילו פגם בדבר הזה, כן?
ויש עוד כל מיני גרסאות.
גרסה אחרת שהיה איזה קברן שהיה,
בקיצור, אולי עושה את עבודתו נאמנה ביחס,
היה כמו נהנה מהמתים או משהו כזה, ואז
מרשב אמר, אולי זה שהוא ממשיך לנגן ניגון גם אחרי שהוא כבר גמר,
כאילו הניגון כבר מת,
אז הוא ממשיך לנגן איתו, אז אולי זה...
הוא מצא איזה משהו.
אבל לפני שאתה מוצא איזה משהו, אתה לא יכול לענות על זולת.
המשיח נקרא פלא יועץ, ויש לו עצות פלאיות,
ועצה פלאית זה כשאתה מוצא את נקודת המצוקה גם בתוכה, וקודם כל מתקן בתוכה, הוא אומר, קודם כל אני אתקן את זה?
כן.
סיפר לי פעם איזה חבר טוב שהיה להם, אתם יודעים, בכל יושב-ראשונה תיכונית בכיתה ט' יש חבר'ה שגונבים.
מכירים את זה?
זה לא בגלל שהם חלילה גנבים,
כי ילדים לפעמים מגיעים מבית
מבית,
מזה, לפנימייה, הכל פתוח, אז לפעמים זה כל פעם מבלבל אותם, זה כמו ילד קטן שנכנס לחנות ממתקים.
הוא לא מבין שצריך לשלם, לוקח, בעגלה, בכיסים, לוקח, אז פעמים יש ילדים שלא מתאפקים וכל זה. אז היה.
אז כל שנה, הורסים, איומים, תופסים.
שנה אחת
אמרו, חבר'ה, יש פה גנבות, אנחנו מבקשים ממי שלקח שיבוא ויחזיר, והכל בסדר, ובאנונימיות,
אבל הם כינסו את אנשי הצוות ואמרו,
ואמרו,
חבר'ה,
איפה אנחנו גונבים?
אנחנו אמרו, יש פה תלמידים שזה, אם יש פה תלמיד,
זה אומר שגם בתוך הצוות אנחנו גונבים.
ועשו עבודה.
אחד אמר, אני גונב,
אני מגיע, שתי דקות איחור לשיעור.
אחד אומר, אני גונב,
אני לא מתייחס לכל התלמידים.
ואז כאילו חלק מהתלמידים, אני כאילו גונב,
גונב אותם, כאילו, הם, לא מתייחסים. כל אחד עשה איזה בדוקים,
באיזה משהו כזה, באיזה,
ולמרבה הפלא,
באותו שבוע גם התלמיד של גנב הגיע והחזיר את הכסף.
יש איזו אנרגיה של תיקון שאתה
מכניס אותה פנימה, שיוצר את התיקון הזה.
זה וכשלו איש באחיו.
וכשלו איש באחיו, הקרנט, כשאתה נכשל,
זה לא בגלל האח שלך,
זה עם האח שלך,
זה ביתא בתוך, לא הוא הכשיל אותי, הוא אשם, אלא כשלו איש באחיו, זה מין,
אחד בשני, אנחנו ביחד הולכים בדבר הזה.
ואם שם היה משהו,
אז השם הזה נמצא קודם כל פה פנימה, ושכל אחד יחשוב.
לא, סליחה, שכל אחד יחשוב.
זה בדיוק משפט שאסור לי להגיד,
כן?
כל אחד יחשוב לעצמו את המחשבות שנוגעות בו.
המחשבה שנגעה בי זה, האם אני דוחף?
האם אני לא מספיק זהיר?
איזה מחשבות יש לי על אחרים?
כן,
אנחנו רואים את כולם בתור, תמיד בתור קבוצה,
נכון, איך זה פתאום?
מה ההבדל בין הדלקת תולדות הארון לבין 45 שמות שיש לך תמונה וסיפור,
ופתאום אתה מבין שאין דבר כזה.
כל יהודי הוא עולם ומלואו.
אז אומר האוהב ישראל,
והעצה הירוצה לזה להסתכל למי שכנגדו היינו, אם יראה באדם אחר שעושה איזה דבר שלא כהוגן, יחשוב גם הוא בדעתו מפני מה הזמין השם לפניי לראות את הדבר הזה, אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי.
ומחמת הסתת היצר, טח עיניים יראות.
ישוב אל השם וירחמו, ובזה יגרום הפעולה להשני.
היינו כנגדו לעורר לב השני בתשובה.
טח זה כמו שאתה מטייח בית,
בסדר? אז שמתי לך טיח על העיניים.
טיח על העיניים, שאתה לא רואה.
טח אין אמירות. מה?
טח, טח אין אמירות, זה ביטוי שהוא לא רואה.
ביטוי כזה.
והוא אומר כאן חידוש עצום. אם אדם עושה תיקון פנימי,
אז אתה אומר לך, רגע, מה איתו?
מי יגיד לו?
תדע לך, אם אתה עושה תיקון פנימי,
זה יורד גם אצלו מחשבות של תיקון.
מדהים לגלות את זה.
ואם אתה עושה איזה משהו, חושב איזה משהו,
וגם, אגב,
הערה טובה לחינוך הורים וילדים.
אתה רוצה לחנך את הילד שלך?
תחנך את עצמך.
תעשה תיקון בעצמך ותראה מה יקרה.
וזה עובד.
זה מפחיד לגלות כמה זה עובד.
הוא פשוט מפחיד לגלות.
איך שאתה עושה איזשהו תיקון,
פתאום אתה מגלה שגם אצל הילדים,
זה קופץ, כאילו, בכל מיני מקומות בבית, קופץ התיקון הזה מעצמו.
וישוב אל השם וירחמיהו ובזה יגרום פעולה להשני היינו כנגדו לעורר לב השני בתשובה.
כי עיקר הפעולה של התשובה שלא היה על ידי כנגדו ואבן.
ועל פי זה יש לבאר את הפסוק,
שמיד נראה אותו בשפת אמת,
כי תראה שור אויבך או חמורות רועה השם תשיבנו לו.
דהיינו כשתראה נפש הבאמית של אויבך, אויבך,
טועה מדרך האמת,
אז ישוב הוא בעצמו הרועה אל השם, כנ״ל,
וישמח מזה טובה גם להשני לעורר לבבו בתשובה,
בתשובה, וזה השב תשיבנו לו. כשאתה חוזר בתשובה, אתה משיב גם אותו.
אז אני אומר, קרה כזה אירוע,
כזה אירוע גדול.
הכי קל זה לגלוש,
וזה גם סוג של שיקוף גם למה שקורה במערכת הפוליטית היום.
הכי קל זה לגלוש להאשמות,
וההוא שיקר, וההוא לא הבטיח,
וההוא לקח אחריות, וההוא ברח מהאחריות, ומי אמר, זה הכי קל, זה, למה אתה יושב על הכורסל הזה, ומחלק ציונים לכולם.
אבל בסוף כל אחד מהם צריך לשאול את עצמו רק שאלה אחת,
מה אני מתקן ומשנה בעקבות הדבר הזה? כי כשלו איש באחיו, זה אומר שכולנו נכשלנו שם. כולנו היינו שם,
וכולנו נדחסנו שם,
וכולנו נפלנו שם,
וכולנו צריכים לתקן.
זהו, זה חוזר אלינו.
זה הדרך האמיתית.
זה הדרך האמיתית.
וכל מחשבה כזאת, לכן, כתבתי את זה השבוע לחבורה,
התחדש לי השבוע
איזו מחשבה כזאת על וידום אהרון.
למה התורה מצווה בכאלה אירועים?
תשתוק.
היינו אמרו, אין עכשיו מה להסביר,
לתת פרשנות,
אף אחד כאן לא עורך דין שלא, תשתוק. אז תמיד אמרתי, שותקים, כי באמת, מה יש להגיד? מה, מישהו יכול להסביר את זה? זה, בוא, אז אי אפשר להסביר אותו.
אבל השאלה, אני חושב שגם השתיקה נועדה
ליצור מצב שבו
יש לך איזה מחשבות כאלו,
של, כמו שאמרנו, של מיישעים, צריך לבדוק, ואז אתה לא יכול לדבר.
אז המחשבה יוצאת, זה כמו גל על שובר גלים.
היא יוצאת ככה במחשבה, אבל שותקים. אז היא מתנפצת על שובר גלים וחוזרת חזרה אליך.
במקום להגיד מי אשם,
אתה אומר,
אולי אני אשם.
במקום להגיד למה לא נזהרו, אתה אומר,
אולי אני לא מספיק נזהרתי.
במקום להגיד למה לא בדקו,
מתי אני בדקתי לאחרונה כמו שצריך. כאילו, זה יוצא בכל הכוח החוצה,
אבל מכיוון שצריך לשתוק,
אז זה נתקע וחוזר חזרה פנימה.
וככה מתחולל תהליך תיקון.
ככה מתחוללת ערך תיקון, וזה קל מאוד מאוד לגלוש, זה חוט השערה.
זה הכי קל לגלוש להאשמות, ולהגיד, בגלל זה, וזה,
התרבות הסמוך החרדית, והתרבות הסמוך הישראלית, והמשטרה שלו,
אפשר להאשים את כל העולם.
ואז אנחנו נהיה כאן חבורת מאשימים שכל אחד יהיה מאוד מאוד מרוצה מעצמו ויגיד לכולם, אמרתי לכם,
ומה יקרה?
יקרה משהו אמיתי בדבר הזה?
זה רבי שמעון.
רבי שמעון דורש תיקון פנימי, דורש תיקון אמיתי, הוא לא מבקש מאיתנו לטייח.
תראו גם השפת אמת, בעקבות הסיום של האוהב ישראל, הוא אומר דברים קרובים.
לא תראה את שור אחיך וציון נידחים והתעלמת מהם, אשב תשיבם.
יש לבאר
שכל מי שרואה בחברו טועה מדרך הישר.
טועה מדרך הישר זה לאו דווקא עושה עבירות, אלא טועה מדרך הישר. זה דוגמא, שלא מקיימים את התקנות,
לא מקיימים את ההוראות,
או דברים נעשו לו כמו שצריך, וכו' וכו'.
ויש לומר שור,
כן, במקום שור אז הוא אומר שור, לשון הבטה,
כמו שורו אביטו ראו,
או שאר תנועה רעה, צריך לתקנו,
לעשות תיקון,
אז להקים ועדת חקירה וכו',
והעצה על ידי תשובה.
כמו שכתוב בספרים הקדושים,
כל מה שרואה האדם שייך לו,
וצריך לשוב על זה.
האם את המחשבה הזאת עשינו?
האם לקחנו את מה שקרה ואמרנו איך הדבר הזה,
כיוון שזה אירוע כזה גדול, וזה קרה לכולנו, אז איך זה שייך אליי?
איך זה שייך אליי?
ושמישהו כאן יגיד שהוא לא דוחף בכביש.
שמישהו יגיד שהוא לא דוחף. שמדי פעם הוא רוצה ככה להיכנס,
או שמישהו רוצה להיכנס, הוא נותן איזה גז, והוא ייכנס אחריי, שיחכה.
ומספיק שכתוצאה מהדבר הזה, סתם אני זורק כיוון,
הכל כיוונים שלי, אבל כל אחד ייקח את הכיוון שנכון אצלו,
שכל אחד מאיתנו יקבל על עצמו שאם הוא רואה מישהו מנסה להשתלב בכביש, הוא עוצר ונותן, הוא עושה לו חבוד כזה.
אנחנו יודעים כמה חיים יכולים לנצל מהדבר הזה, מהפרגון הקטן הזה, אתה נותן למישהו להיכנס,
ולא חוסם, והנה, לא, אני לא דוחף פיזית,
לא, פיזית אני לא דוחף, אבל עם האוטו אני כן דוחף.
אני לא צועק על מישהו, אבל לצפור לו את ה... עם אימא עד סוף הדור תקרא אותי, שידע שהוא עצבן אותי. זה אני כן עושה, זה מותר, זה אין בעיה.
זה לא לדחוף בראש.
אני לא הולך בצורה לא זהירה וזה, אבל אני נוסע עם האוטו בחורף עם איזה שלולית ויכול להעיף
איזה מישהו, גלבה כזאתי, ולהרטיב אותו מכף רגל והדורף. זה כן, זה, נכון?
כל אחד ייקח את התיקון, כל אחד יגיד, זה, זה,
אז שמה זה קרה בקצה,
שמה זה קרה בקצה, שמה זה כאילו, וזה כולנו, כולנו היינו שם.
עכשיו צריכים למשוך את זה אלינו.
זה תיקון אמיתי, זה תיקון של תורה, זה תיקון של תשובה, זה תיקון של טהרה.
כל ההאשמות וזה בכלל, בתורה אין
אם אני מבין נכון, בתורה אין כל כך רעיין של אשמה, יש יותר רעיין של אחריות.
מי ש...
מה?
אבל יש לה סט הוראות.
רק אם פניו לא משתנות,
רק אם אתה בעצמך לא נגוע באותו דבר.
מה?
וכולי וכולי.
אז זה עכשיו אתה, כאילו, אנחנו...
הסיפור של מי אשם? מי אשם? כאילו, כדי שאפשר יהיה להפיל על מישהו את התיק ולברוח הלאה. מי אחראי?
וצריך לתקן. זה נכון.
ביפן יש תרבות של...
של בושה, כאילו.
בושה, בושיהידו, בושה, כאילו. מי ששם עשה איזה טעות,
אין לו, אין הזדמנות לתקן.
מה?
תרבות של בושה, הם נורא נורא מתביישים, כאילו, מה זה, ואם התביישת, אתה כאילו,
הסיכוי היחיד שלך זה לקחת איזה סכין ו...
ובעם ישראל אין תרבות של בושה, יש תרבות של... מה?
ערך?
הולך תוך האצבע, כן.
נכון.
אבל הציפייה היא שתעשה חיריקירי, זה כאילו, אם אתה גבר, אז זה חיריקירי.
יש...
יש סדרה שמי שאוהב היסטוריה, אז כדאי לו לראות אותה, נקראת אפוקליפסטה.
שישה פרקים ממלחמת העולם השנייה.
סרטים תיעודיים שצילמו והעבירו אותם לצבע.
יש גם קריינות בעברית, מי שמתקשר עם אנגלית.
אז יש שם, לדוגמה, רואים שם טייס יפני שלפני רגע,
טייסקה מקאזה שבא להתפוצץ על אונייה אמריקאית
והם הצליחו להפיל אותו
והוא צונח
ואז האמריקאים באים לקרטון, לזרוק לו אוכל ולחם והוא מסתכל עליהם, מוציא רימון, מצמיד ומתפוצץ
כי אין מצב שהוא נופל בשבי, אין דבר כזה ליפול בשבי, אין אפשרות כזאת, שטפו להם את המוח
ועם ישראל, התרבות היא אחרת לגמרי, היא תרבות של תיקון ואחריות
אז מי שאחראי שם
העבודה שלו זה שם
לדאוג שדבר כזה לא יקרה וכו' וכו' וכו'. מי שאחראי שם.
אבל אנחנו, מי שלא אחראי שם,
מכיוון שלמדנו שכשלו איש באחיו, כל כישלון הוא מעורבב כולנו ביחד,
נכון? כמו שרש״י אומר, כל ישראל ערבים זה בזה,
אז העבודה שלנו זה למשוך קווי תיקון משם לפה, אליי, איך אני מתקן.
לא יודע, מה, כאילו, אתה שואל למה יישא עכשיו?
לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע.
אתה מבין,
השאלה של כבודו היא בדיוק הבריחה שאני רוצה להימנע ממנה.
למה זה עסק שלנו?
מי שאחראי על מי שהזהיר, הוא צריך לעשות את החשבון הזה. החשבון שלי ושלך, שאנחנו לא בתוך מעגל העשייה הזה,
איך אנחנו מתקנים אצלנו.
איך אנחנו מתקנים אצלנו.
בדוקין, בדוקין. סתם אני אומר,
אוריה כאן מכיר את הבניינים שלנו, אני גר בבניין גבוה, במגדל, 70 משפחות.
אז אתה כבר מגיע יפה מאחרי יום שלם,
אם אתה מגיע, גם הבניינים הם מלא קודים, כאשר אתה נכנס אצלך הנשמה וזה.
אתה מגיע כבר למעלית,
וגם לפעמים במעלית צריך לחכות קצת מאז שהיא מגיעה,
והשכן מחזיק אותה וזה.
הגיע המעלית, אתה נכנס, ואז אתה שומע מהדלת כמו שמישהו נכנס.
מישהו עכשיו נכנס.
עכשיו, אם תחזיק את המעלית עוד שנייה וחצי,
אז הוא יוכל להיכנס איתך למעלית.
אם תלחץ על הכפתור שסוגר את הדלת, יאללה, נעוף מפה גם ככה. הוא יקבל מעלית אחר כך.
עכשיו תגידו, זה מעשה פעוט, זה מעשה קטן. נכון, זה מעשה קטן, זה לא מעשה גדול, העולם לא יקרוס.
אבל יכול להיות שזה החוט שאני צריך למשוך אליי.
קצת יותר התחשבות.
קצת יותר התחשבות. קצת יותר לחשוב על הזולת.
קצת יותר לקחת בחשבון של
שאני לא אדחוף איזה מישהו, שאני לא אתעלם.
לא להתעלם, זה בעצם העניין, לא להתעלם.
זה צריך לעורר אצל כל אחד מאיתנו
עוד קצת רגישות לזולת, עוד קצת תשומת לב. יש אנשים, אתה דורך עליהם, בסוף הם נחנקים מהדבר הזה.
אז עכשיו קרה אירוע כאילו בום, בעוצמה.
אבל גם אם העוצמה היא לא כזאת, אנחנו צריכים לשים לב.
אומר השפת אמת,
העצה על ידי תשובה, כמו שכתוב בספרים הקדושים, שכל מה שרואה האדם שייך לו.
וצריך לשוב על זה.
ועל ידי זה מביא ערעור תשובה גם בחברו.
זה שכתוב ב-7 תשיבם, כי כלל ישראל הם אחד.
וכשאחד מקלקל צד קדושה שבו,
כשאחד מקלקל פסיק,
צד הקדושה שבו נשאר בכלל ישראל. כמו שאמרו, זכן נותן חלק חברו.
כלומר, הוא כאילו איבד את צד הקדושה.
אבל האדם צריך להחזיר העבודה לבעליו. אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם.
שצריך להיות, שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חברו גם כן.
אז
התחלנו בסור מרע, ואנחנו מסיימים בעשה טוב. סור מרע זה האיש הישראלי ההוא,
שבאמת לא היה אכפת לו מטהרת המחנה וממחנה דן,
שהכל יהיה מסודר וזה. ממי היה אכפת לו?
מעצמו. לא מתאים לי שיהיה לידי איזה אחד, שאחרי זה יהיה לה איזה עננה שיפגע לי ביחס. בעצמך היה אכפת לך.
אז התורה סוגרת איתו חשבון.
המקלל נענש, אבל גם אתה, המום הזה קיים בך.
והמשכנו בעשה טוב,
זה פירוש חסידי מאוד מאוד, הוא גם, אגב, ממתיק לגמרי את הפסוק הזה, וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף עין, זה פסוק קשה,
נכון, רש״י אומר, ירוצו לנו, זה כאילו ההכנעה,
ירוצו לנו שיכשלו זה בזה כי יבעלו לרוץ,
אבל הפירוש השני הוא פירוש, מה זה מתוק,
וכשלו איש באחיו, מה זה אומר?
שהכישלון שלך שייך אליי, גם לי יש אחריות עליו, אז אני צריך לתקן, זה ממתיק את הכל,
אנחנו נכשלים אחד בשני,
לא מכשילים אחד את השני, אלא נכשלים אחד בשני,
אם אתה עשית משהו לא בסדר,
זה אומר שגם אצלי משהו לא בסדר.
ואז כל אחד לוקח את התיקון אל עצמו.
זו צורה אחרת לגמרי. אני חייב להגיד לכם
שזה עובד. מה, זה עובד?
זה עובד? זה עובד? אדם עושה תיקון פנימי,
והוא אפילו לא רואה איך המעגלים לידו משתנים.
דרמה עצומה.
אז מה רע?
אז לדבר טוב, אז לחשוב טוב,
אז אנחנו אחרי שנתיים של מערכות בחירות, ההוא רמאי, ההוא שקרן, הכל אחד כבר...
לעצור את הדיבור הזה, לחשוב טוב,
לחשוב דברים טובים על עם ישראל, להחזיר את הכול פנימה.
ואז,
כמו שאומר האוהב ישראל,
אנחנו שבים אל השם,
הקדוש ברוך הוא ירחם אותנו, כשאנחנו עושים תנועה של תיקון אמיתי, תנועה בדרך,
תשובה בדרך רבי שמעון, כן?
אני לא, עוד פעם, אני מאוד מאוד נזהר להגיד מה, בגלל מה וכל זה, אני רק מעלה קו של מחשבה.
רואים בגמרא שרבי שמעון, בגמרא הוא רבי תקיף.
הוא רבי תקיף, הוא לא רבי נחמד בגמרא.
פחד להיות ליד רבי שמעון. מי שאומר איזה מילה במקום יכול להיענש.
רבי שמעון בגמרא מעניש.
נכון, דיברנו על זה בשבוע שעבר.
ודיברנו על זה שבעצם רבי שמעון הוא רבי פנימי.
אם אתה מגיע אליו,
אמת, פנים כמו בחוץ, מעולה. אבל אם יש פער הולך וגדל
בין פנים לחוץ, אז זה יכול להתפוצץ.
האירוע ברבי שמעון, כל מי שהיה בל״ג בעולם, זה אירוע של אהבת חינם, וכולם רוקדים ביחד, וכולם שמחים ביחד, וכל זה.
אני אומר מחשבה שיש לי בתוך הלב, אני לא אומר את זה, אבל
יכול להיות שהפער בין מה שקרה פה בשנתיים האחרונות לבין ל״ג בעומר היה גדול מדי.
כלומר, אתם רוקדים אהבת חינם וכל זה, אבל איפה אהבת חינם הזאת לאורך כל השנים? איפה האלה על אלה ואלה על אלה?
אז מכיוון שבכל מקרה,
ככה אומרים, כל שנה העסק שם עומד בנס.
מהו הנס?
מהו הנס?
כל שנה היה נס. מה הנס? זה נס שכתוב בגמרא.
הנס הזה כתוב בגמרא היה קורה כל שנה בבית המקדש.
עומדים צפופים, משתחווים רווחים. הגמרא אומרת שיש אהבה,
אז מצטופפים, אף אחד לא דוחף אחד את השני.
יש כזה...
מה, מה?
כן,
כן, נכון.
יש איזה סיפור,
מביאים כזה משל על איזה נהג אוטובוס שהאשימו אותו,
שהוא לקח 150 איש באוטובוס.
אז השוטר כאילו האשים אותו.
אז הנהג אוטובוס אמר פתאום, הגיע למשפט, אמר השוטר, אני כופר באשמה.
הוא אמר, כופר, לא היה אוהב לא נברא.
אז הוא אומר לו, השוטר, השוטר משקר.
אמר לו, אמרתי שהוא משקר, אמרתי לאה ולא נברא. הוא אומר, איך?
הוא אומר לזה,
לשופט בוא נעשה ניסוי, תביא לי כאן אוטובוס
וננסה להכניס אנשים, נראה כמה נכנסים.
מביאו אוטובוס, דחסו, דחסו, דחסו, דחסו,
ושישים, שבעים, נעצר, אין מקום.
אז השופט הוציא אותו זכאי.
כשהוציאים מהמשפט,
השוטר קורא לנהג, אומר לו, טוב, יצאת זכאי.
אבל אני ואתה יודעים שהיו שם 150 איש, אז מה?
אז הוא אומר, 150 מי שרוצים לנסוע ביחד לאיזה מקום,
נכנסים.
60 מי שאין קשר ביניהם, לא נכנסים.
אז בבית המקדש היה את הנס הזה. כשהייתה אהבת חינם, אמיתית, נכון? אז באו והצטופפו והצליחו.
אבל כשיש,
כשיש
לאורך שנתיים,
אז אנחנו צריכים, נגיד ככה, להשתפר באהבת חינם.
בסדר? לא משנה.
צריכים להשתפר. והפער בין מה שקורה במציאות לבין ה...
כאילו, מירון זה היילייט, הוא גדול מדי.
אז הנס הזה פתאום לא מחזיק.
אז כל אחד בעזרת השם ייקח על עצמו לתקן באהבת חיילה. אני לוקח על עצמי לאהוב את חיים ערפי בלי תנאי.
ואני מתחיל מחיים ערפי,
מתחיל מהקהל, לא חוכמה לאהוב אותו, אחרת אני אתקדם גם לדביר ולעוד.
