טוב,
אחיי ורעיי, שלום וברכה.
צהריים טובים. אנחנו היום ביום מיוחד.
השיעור הוא שיעור נפש הפרשה, עבודת הנפש ונפקות הפרשה, אבל כל המהות של השיעור הזה זה לחיות עם הזמן.
זה לא כל המהות, זה מה שאמר האדמו״ר הזקן,
שצריך לחיות עם הזמן. קורה איזה זמן אז אתה חי איתו.
אתה מרגיש אותו,
והזמן שאנחנו נמצאים בו היום זה יום שני, י״ד באייר תשפ״א, וזה פסח שני.
עכשיו, אצלנו היום פסח שני זה מסתכם ב...
חילקו כאן מצות בחדר אוכל, נהגו לאכול מצות, יש קצת מחלוקת בהלכה, מה מברכים
על המצות, יש כאלה, הוא מוציא, עד פסח שני יש כאלה, כבר מתחילים מזונות.
זהו, אכלנו מצות, סימנו וי.
אבל בתורה ובחסידות
זה חג גדול מאוד מאוד.
זה אירוע,
ככל שחושבים עליו יותר, זה אירוע דרמטי ביותר,
שיש לו המון המון השלכות גם עלינו וגם על התפיסה שלנו את הקדוש ברוך הוא.
בסדר?
אז בואו נראה
מאיפה הגיע החג הזה.
בפרשת בעלותך, וידבר אדוני אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתה מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. זה פסוק חגיגי.
כלומר, אנחנו נמצאים כאן בדיוק שנה אחרי יציאת מצרים,
אחרי כל המאורעות שעברה השנה הזאת, ומתן תורה, וחטא העגל, וכל מה שעבר עליהם, ויום כיפור, ובניית המשכן, וכולי וכולי.
ובאלף בניסן אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו,
זהו, צריך לעשות פסח.
זה בעצם הפסח הראשון וגם היחיד
שהם עשו במדבר.
אבל זה חגיגי, כולם נורא נורא מתרגשים.
אולי,
יש כמובן הבדל, אבל אולי זה מזכיר במשהו את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל.
כאילו, יום העצמאות הראשון.
עכשיו קמה מדינה מתוך סערה ומלחמה וזה,
ואחרי שנה מתברר שהדבר הזה עומד על הרגליים ויש על מה לחגוג
ומגיעים עולים, אז יש
אחד למדינת ישראל.
אז זה הפסח הראשון.
והתורה מפרטת בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הארבעיים, תעשו אותו במועדו.
ככל חוקותיו וככל משפטיו, תעשו אותו.
כלומר, פסח קלאסי.
וידבר משה על בני ישראל לעשות את הפסח.
ויעשו את הפסח, בראשון בארבע עשר יום לחודש בין הארבעים במדבר סיני, ככל אשר ציווה אדוני את משה כן עשו בני ישראל. אגב, הם עשו פסח ולא עשו מה?
חג מצות, לא היה להם חג מצות.
למה?
למה?
אין מצות במדבר, יש מן.
נכון, תחשוב קונספירטיבי.
המן זה חמץ? לא, לא בדרך כלל זה חמץ. המן זה פרווה, זה גלידה.
מה?
לחם מן השמיים, כל מזון נקרא לחם, אבל הוא לא, זה נראה שזה היה פרווה, ככה זה נראה.
אבל לא היה.
אני רק מזכיר לכם שיש בעצם שני חגים, בסדר? דיברנו על זה היום בחבורה. יש חג פסח,
חג הפסח נמשך מי״ד בחצות היום עד
ליל ט״ו. זה הזמן שבו אפשר להקריא קורבן פסח ולאכול אותו.
ויש חג המצות שהוא מתחיל מליל ט״ו שבעה ימים.
יש להם זמן שהם מתממשקים ביחד. מליל ט״ו מותר לאכול רק מצות ואפשר גם לאכול קורבן פסח.
אבל זה שני חגים נפרדים.
במדבר לא היה להם מצות,
אז הם קיימו רק את חג הפסח.
רק את חג פסח הקריבו את הקומה, נאכלו את הבשר.
יפה.
ויהי האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם,
והפרשנים כאן דנים למה הם היו טמאים, יש בזה כל מיני דעות.
חלק אומרים שזה היו אלה שנשאו את ארונו של יוסף,
האלונקאים שלקחו את ארונו של יוסף,
וחלק אומרים שזה אלו,
אותם אלו ש... אני מזכיר לכם שזה בחודש הראשון, ובאותו תאריך גם קרה האסון עם נדב ואביהו.
אז אם האסון עם נדב ואביהו קרה בז' בניסן,
אם היום השמיני זה,
כמו שאומר אבן עזרא,
זה בחודש ניסן וזה בח' בניסן,
כן? שבעת ימי המילואים זה מא' בניסן עד ז' בניסן,
היום השמיני זה ח' בניסן, ביום השמיני מתו נדב ואביהו,
נכנסים בני הדודים שלהם, אליצפן בן עוזיאל,
ומי השלישה? ברח את השם של השני, להוציא אותם, ו?
מישאל בן,
מישאל ואליצפן בני עוזיאל, נכון?
נכנסים להוציא אותם מקודש הקודשים, זה בעצם קורה בחטא,
אז כשמגיע פסח,
שבוע אחר כך הם עדיין טמאים מת,
בסדר?
אז איך שלא יהיה, או שסתם אנשים שנטמאו, טומאת מת.
ויהי האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא.
אני מבקש,
תלת מימד.
בואו נלמד את התורה בתלת מימד.
ראיתם פעם ילד שכולם משחקים?
והוא מסתכל מבחוץ, והוא רוצה, אף אחד לא מזמין אותם למשחק,
לפעמים איזה ילד מגיע איזה שעה,
מגיע חדש לשכונה.
יש פה קבוצת אנשים קטנה
שרואה את כל עם ישראל, חוגג, מכירים קורבן פסח, כולם נורא מתלהבים, הם לא יכולים לקחת חלק במשחק, הם טמאים.
אז
ביום ההוא, באותו יום של החגיגה, לא יום אחר כך, אלא באותו יום,
באמצע החגיגה הם באים למשה ואומרים לו,
אנחנו צריכים להגיד לך משהו.
ויאמרו האנשים האלה אליו
אנחנו טמאים לנפש אדם,
למה ניגרע לבלתי אקריב את קורבן אדוני במועדו בתוך בני ישראל?
עכשיו, מה זאת אומרת למה?
מה התשובה?
מה?
תמיד, תמיד.
אתה שואל למה כשאתה לא יודע מה הסיבה. תגיד לי, למה איחרת?
למה נהג האוטובוס, למה איחרת? אל תשאל לאף אחד מז'בוטינסקי. אז אתה נותן לי תשובה.
אתם יודעים את התשובה.
מה פשר השאלה למה?
אז אתה אומר, שמואל, זו שאלה רטורית, נכון?
הדבר הנוסף שיש לשאול כאן זה, רגע, רגע, אני לא מבין, מה...
אם הקדוש ברוך הוא,
את מי אתם שואלים? את משה אתם שואלים? את הקדוש ברוך הוא אתה שואל? על מי ההתקפה פה?
יש פסח, מה לעשות? זה כמו שאדם...
אין לו כנפיים. למה אין לי כנפיים? כי אין לך כנפיים, מה לעשות? אתה טמא, אונס,
אנוס, אונס חחמן הפטרי, מה אפשר לעשות?
זה גם מאוד מוזר שבכלל תהיה אפשרות
לעשות
פסח שני, מפני ש...
אתה יודע, זה כמו לעשות יום נישואים לא ביום נישואים.
זה כמו לחגוג יום הולדת לא ביום הולדת.
בסדר?
יום הולדת זה ביום הולדת. אפשר לעשות...
לקחת תאריך ול... כל דבר שקשור בתאריך, קשור באיזה מאורע שקרה, מתישהו.
או שזה קרה או שזה לא קרה. כאילו, או שאתה נמצא בזמן או שאתה לא נמצא בזמן. תחליט.
אז מה הם עשו כאן?
התגובה מאוד מאוד מפתיעה.
ויאמר אליהם משה עמדו וישמע מה יצבע אדוני לכם וידבר אדוני אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יד טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם
ועשה פסח לאדוני בחודש השני ביום בין הארבעה הם יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלו. אז עכשיו אני רוצה לשאול שאלה שנייה או רביעית סליחה אם הם לא היו באים וזועקים
אז מה היה עם החג הזה פסח?
לא היה. שני. לא היה?
רגע אז עכשיו אני יש לי קושייה לקדוש ברוך הוא. אז
הקבוש ברוך הוא, מה חשבת?
כאילו, מה הייתה הסברה האלוקית?
וכאן אנחנו מתחילים לגעת בעניין, וזה עניין מאוד מאוד מאוד חשוב.
מאוד חשוב.
העניין הראשון הוא כזה,
גם על שאלות
שיש לי תשובה עליהן, אני יודע את הסיבה,
גם על שאלות שהמצב הוא ברור לי,
כן, אני מבין מה הסיבה,
עדיין
יש מקום להשמיע זעקה.
כשהם אומרים למה אני גרע, הם לא יודעים מה תהיה התשובה.
הם גם... נכון שגם
שיערו שמשה רבנו יגיד להם תאמדו וישמע, יכול להיות שמשה רבנו ירגיע אותם, אבל
אנחנו רואים את כל עם ישראל חוגגים פסח,
אנחנו רואים את כולם, גם אנחנו רוצים.
אז נכון שאנחנו מבינים את הכל בשכל, אבל האם האדם הוא רק שכל?
מה, אין לנו לב?
אז הם משמיעים פה קול זעקה.
זוהי זעקתם של בעלי התשובה.
זעקתם של מי שרוצה להיות קרוב והוא לא קרוב.
זה מי שהוא רוצה לחגוג עם כולם והוא לא יכול, בגלל הסיבות הכי אובייקטיביות בעולם.
מה זה משנה מהם הסיבות? אז בגלל ש...
תראה, זה כמו שילד מקבל מכה.
ילד מקבל מכה. עכשיו, הוא קיבל מכה בגלל סיבה מוצדקת.
מה הכוונה סיבה מוצדקת?
שהוא, לא יודע, אבא שלו, הוא לקח פטיש, התחיל לשחק. אבא שלו אמר, אל תשחק עם הפטיש, אתה תקבל מכה באצבע.
זה לא בשבילך. לא, לא, אני יודע. בום, קיבל מכה באצבע.
אז עכשיו מה?
הוא בוכה.
אז מה, אבא שלו יגידו, תגיד, למה אתה בוכה?
זה צודק שקיבלת מכה, מה אתה בוכה?
מה זה קשור אחד לשני? צודק, צודק, אבל זה כואב. לפעמים אדם הולך לקבל טיפול רפואי.
הדבר הכי נכון בעולם, הכי צודק בעולם, הוא שתקבל טיפול רפואי, אז בגלל זה זה הופך את זה להיות לא כואב?
זה כואב, מה אפשר לעשות?
כאב להם,
כאב להם, הם זעקו.
כואב לך, תזעק.
החידוש הגדול
זה התגובה האלוקית.
אני מבקש שנשים את ליבנו לדבר הזה.
אותי המחשבה הזאת היא גם מאוד מאוד משמחת,
מאוד משמחת, אבל גם מאוד,
להגיד מפחידה, אבל מאוד מכניסה לאיזו דריכות.
מתברר שישנן מצוות שאותם הקב' מצווה אותנו, אנחנו נרצה או לא נרצה, המצוות האלו יורדות מן השמיים.
אבל יש מצוות או אירועים או דברים שממתינים, שמה?
שאנחנו נבקש אותם.
אם נבקש, זה יהיה.
אם לא נבקש, זה לא יהיה.
כל מי שהוא זרוע, כל מי שלא עשה פסח שני, מה אני יכול לעשות? אני אנוס, אין על זה, בסדר.
ולא היו זועקים, אז לא היה פסח שני.
אז זה אומר שיש לנו המון המון אחריות
לזעוק,
לבקש,
אולי מחכה לנו איזה שפע,
שרק מחכה שנפתח את הידית, נסובב את הברז והוא ייפול אלינו.
בקיצור,
מה שנראה לנו לפעמים כקיר, מה שנראה לנו כדבר שהוא חסום, שאין אפשרות לעבור אותו,
הוא לא כזה.
וזה הרבה מאוד תלוי במידת הזעקה, לא במידת הפתרון. הרבה פעמים אדם אומר, אם אין לי פתרון,
אז מה אני, אז אין לי פתרון, אז אני כבר מתייאש, מרים ידיים. לא.
גם כשאין פתרון,
מותר לזעוק, מותר לשאול, למה? למה אני גרע? אנחנו גם רוצים.
לפעמים נקבל תשובה,
לפעמים לא נקבל תשובה,
אבל לא נוותר על זכות הזעקה.
כי פה יש חידוש עצום.
בחסידות עשו מהתאריך הזה עניין גדול.
עשו מהתאריך הזה עניין גדול, עשו מהחג הזה, חג פסח שני,
חג של בעלי תשובה.
כאלה שלא הלך להם בהזדמנות הראשונה.
איפה שכולם הצליחו, הם לא היו.
איפה שכולם זה, הם לא, אבל הם מסתכלים והם רוצים גם.
ואז הם משמיעים קול זעקה, רגע, למה ניגע? גם אנחנו רוצים.
ואומרים להם,
אין אבוד
ואין ייאוש
ויש הזדמנות שנייה.
אבל איך יש הזדמנות שנייה? הרי פסח קרה בפסח.
בשבילכם
נזיז את פסח.
זה מאוד מאוד קשור לחודש אייר,
באופן כללי.
חודש אייר, אומרים
שחודש אייר מתפקד מול חודש ניסן כמו הלבנה מול החמה.
יש את האור של החמה.
זה האור הגדול.
אבל יש את האור של הלבנה. האור של הלבנה הוא מקבל איזה משהו והוא רוצה גם להאיר.
אז הוא מנסה מלמטה. האור של החמה הוא מלמעלה למטה, האור של הלבנה הוא מלמטה למעלה.
אייר זה תיקון באור. אנחנו היום באילת רבי מאיר גם. אילת בניסן זה רבי מאיר, כן?
מה?
מה?
ל״ג בעומר. אייר זה תיקון באור. אתה מתקן בטוב, אתה מתקן בתשובה. זה חודש של בעלי תשובה.
אז מה המהות של בעלי תשובה? שגם אם לא הצלחתי, גם אם פספסתי,
גם אם נכשלתי,
גם אם עשיתי משהו לא טוב,
זה מאוד מאוד השייך לעולם של מוצלחים. אתם יודעים שביפן,
היפנים יש להם את תרבות הבושהידו.
מה זה תרבות הבושהידו?
תרבות האשמה.
האשמה,
כן, הבושה.
אם אדם נכשל פעם אחת,
נכשלת, נגמר הסיפור. אין הזדמנות שנייה, אין תשובה, אין תיקון.
הציפייה שלך,
תעשה לך לקיר ותעוף מפה.
אין שם מקום להזדמנות שנייה.
עם ישראל בנוי על התשובה.
היה פסח,
כולם חגגו, אני לא הייתי, למה לא הייתי? גם כל מיני סיבות.
עכשיו,
יש כאלה אומרים שלא כתוב כאן מי הם היו הטמאים הללו, אבל יש כאלה אומרים שאם היו טמאים גם, כנראה הייתה סיבה שהם היו טמאים.
היתה סיבה. למה דווקא אתם הייתם טמאים ולא אחרים? כנראה לא רוצו שתעשו פסח.
אבל במקום להיכנע לדבר הזה ולהגיד, טוב, אני טמא, אני מרוחק וכו',
הם משמיעים קול זעקה.
והזעקה הזאת פשוט מולידה משהו חדש.
מולידה חג חדש במציאות,
חג שכל כולו הוא בשביל אלה שלא הצליחו בפעם הראשונה.
לא יודע איך להגדיר את זה בכיתה,
בכיתה, כן, בכיתה, בתלמידים, יש כאלה שתמיד מצליחים על הפעם הראשונה, תמיד, או בצבא, יש את הקיר הזה, נכון?
בצבא יש מצטיין מחלקתי, מצטיין פלוגתי, זה כאילו החבר'ה התותחים, שזה,
ויש איזה תואר שנקרא, בגדודים, מופת פלוגתי.
מה זה מופת פלוגתי? זה החייל, אחים צ'וקמק בדרך כלל,
שתמיד הכומתה נראית עליו כמו של טבח כזה, ככה, והנשק תמיד הפוך, והכל כזה מבולגן אצלו,
והוא אף פעם לא הצליח כלום בפעם הראשונה.
הוא רץ אל הקיר ואת כל נמרח עליו ועוד נמרח עליו, אבל בסוף הוא עבר.
בסוף הוא הצליח.
הוא נתן את ה... בסוף הוא הצליח.
מופת פלוגתי.
יש איזה...
זה כאילו הבעל תשובה.
העיניים הולכות אל המוצלחים, העיניים הולכות אל ה...
יש, אם היינו כאן עם ברקו וכל זה,
אז הייתי מראה לכם את זה, אבל תעשו את זה חיפוש לבד.
תראו,
יש ענפי ספורט,
שאתה יכול ליהנות מהם. כלומר, יש בהם איזה מורכבות מסוימת,
בעיקר קבוצתיים,
כדורסל, כדורגל, דברים שאתה כאילו, תשמע, אתה אומר, יש פה איזה סימטריה, בסדר?
הרמוניה וסימטריה, אז אתה נהנה מזה.
אבל יש איזה פספורט שאתה אומר, וואלה, מה יש פה ליהנות? כאילו, ריצה. מה יש ליהנות בריצה? אנשים רצים. אין בזה שום מתח, אין בזה, וגם התוצאה בסוף, אין בזה איזה משהו מרהיב. הוא רץ
עוד כמה שניות, זה לא יותר יפה, זה לא יותר מריב, זה לא איזה גול שהביא במספרת,
איזה וירטואוזיות.
נכון, אז זה לא מי יודע מה. בכל אופן, יש כמה ריצות, ולכן,
אני לא חושב שמישהו זוכר מי זכה במה וכמה שניות,
זוכרים בגדול את ה...
אבל יש כל מיני מרוצים שנחקקו.
כולם זוכרים אותם.
אני רוצה לציין שניים.
אני לא זוכר את השמות, בסדר? אבל מרוץ אחד היה גמר 400 מטר באיזה אולימפיאדה,
והיה שם הרצה, פייבוריט, היה צריך אמריקאי אחד,
קראו לו דריימונד או משהו כזה,
והוא היה צריך לזכות עם דלת זהב, זה היה ברור, הוא שם את כולם בזה, והוא מתחיל לרוץ, לרוץ, לרוץ, ופתאום באמצע רואים,
נקרע לו השריר, ככה.
אבל אז הוא מחליט שהוא לא מוותר,
שהוא גומר את הריצה והוא מתחיל לקפוץ על רגל אחת.
ופתאום רואים מישהו מהקהל מתפרץ,
והמאבטח בא, אז הוא אומר לו, זוז, אני...
זהו, הוא נותן לו יד, וזה אבא שלו.
מגיעים עד קו הגמר.
הוא לא זכה במדליה, אבל מי זוכר מי זכה במדליה בכלל? מי זוכר?
כולם זוכרים אותו.
הבעל תשובה, זה שכאילו...
אז זה מקרה אחד. מקרה שני שאני כן זוכר, כי ראיתי את זה כשהייתי ילד,
הייתה אולימפיאדה בלוס אנג'לס ב-1984,
הייתה ריצת מרתון.
אני הייתי ילד, אז אני יכול לספר גם דברים, גם לפני בר מצווה, אני חושב, אז אני יכול לספר כל מיני.
זה היה מרתון לנשים.
אז זה הכי משעמם בעולם, אנשים רואים 42 קילומטר, מה משעמם?
ולא יודע, זה שעה אחרי כולם הגיעה איזה אחת שהיא הייתה כבר לגמרי מיובשת,
כאילו,
ככה צלע, צלע, כאילו, עוד שניה היא התעלפה, ואם נוגעים בה, אם מחזיקים, אז היא כאילו נפסלת.
והיא ככה הולכת, ועל קו, היא חצתה את קו הגמר והיא התעלפה,
כן?
אז עוד פעם, אף אחד לא זוכר מי זכה שם, בטח איזה קנייתי, אני לא יודע, כאילו, הם...
אבל כולם זוכרים, דווקא יש משהו מאוד מאוד משמעותי באלה שדווקא לא הולך להם על הפעם הראשונה, ולא הולך להם על הפעם הזה, והם מנסים ומצליחים.
זה החג
של בעלי התשובה. תראו,
יש לוח שנקרא לוח היום-יום, אור זרוע לחסידי חב״ד. זה לוח שהכין אותו, הספר הראשון שכתב אותו הרבי לובביץ'.
זה בעצם, כל יום יש שם איזו הערה חסידית, איזו הברקה.
והיום, בי״ד באייר, הוא אומר, פסח שני עניינו הוא אין אבוד.
תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה,
אפילו לכם, זה היה ברצונו.
כלומר, הוא אשם בזה שהוא היה טמא.
כן, בדרך רחוקה לכם, זה לא שהוא נטמע, אלא הוא טימא את עצמו.
אז מה אם טימאתי את עצמי? אז מה אם היה לי שעות לא מוצלחות,
או ימים לא מוצלחים, או חודשים לא מוצלחים, או שנים לא מוצלחות?
תמיד אפשר לתקן.
מכל מקום אפשר לתקן. אבל השורה וחצי המרוכזות הללו עוברים איזשהו פיתוח. בואו נראה.
אממ... הנה,
בספר לעצות ישרות הוא מאריך בזה
בעניין פסח שנים מרומז כי אין שום ייאוש בעולם כלל, כי אפילו מי שהוא תמה בדרך רחוקה מאוד מהשם יתברך ואינו יכול להקריב את קורבן השם במועדו דהיינו שאינו זוכה לעבוד עבודתו תמיד בסדר במועדו ובזמנו כראוי לאיש ישראל
אף על פי כן אם אינו מייאש את עצמו מחמת זה והולך אל הצדיק האמת שהוא מבחינת משה לדרוש את השם ושאול ומבקש למה ניגרע לבלתי הקריב את קורבן השם
כי אף על פי שטימאתי ואת נפשי ונתרחקתי עם השם יתברך,
אף על פי כן, אולי זה אשכנזים,
אוף על פי כן,
אני שואל את צוות החבולה איך להתקרב אל השם יתברך מעתה על כל פנים.
מבקש!
לפעמים,
לפעמים, קורה לי, לא תמיד,
אבל אני מתפלל תפילת שמונה עשרה,
גומר את התפילה,
פה במכון, אז כולם מתפללים, בית מדרש מלא,
מסיים את התפילה, הולך שלוש צעדים אחורה,
מסתכל על התפילה, ואני אומר לעצמי, מה היה פה עכשיו?
מה היה פה?
אני לא זוכר כלום.
איפה הייתי?
מסתכל אחורה, כל הברכות
הרוגות כאילו, עברת על כולם.
אני יודע שעברתי על זה,
אבל מחפש איזה מצנוץ, איזה מילת כוונה, איזה משהו.
כלום, שחור, אחור, שחור, אחורה.
אז לפעמים אתה אומר, טוב, בסדר, מה לעשות?
נקשיב בחזרת השאץ.
אבל יש פעמים שזה כל כך מעצבן אותי.
אני רואה, כולם מתפללים, ורק אתה נראה ש...
אז אני צועק, למה אני גרע?
למה אני גרע, הקדוש ברוך הוא? מה קרה? אני גם רוצה להתפלל אליך.
ואז אני מתפלל עוד פעם שמונה עשרה.
מותר?
כן, נכון זה גרע. תפילת נדבה. מה התנאי בתפילת נדבה?
שתחדש בה משהו.
אני אומר, כל מה שאני עכשיו אגיד זה הכל חידוש.
לפי התפילה הקודמת שהייתה, הכל חידוש.
אבל זה מגיע ממקום כזה של למה אני גרר? מה? לא מגיע לי להתפעל לקדוש ברוך הוא רוצה להתפלל אליך? מה זה היה עכשיו האירוע הזה? מה? מי עמד פה? מה?
הגמרא אומרת, מחזיק כן הטיבותא לראשי.
אני מחזיק טובה לראש שלי שכשהוא מגיע ללימודים הוא כבר על הטייס אוטומטי מתכופף, עולה, יורד, זז, אתה כבר שם פליי וזה זז.
כן, איך מישהו אמר לי, יש טלפונים,
מי שמתפעל מטלפון, זה נראה לי דבר מזעזע,
להתפעל מטלפון, יש סידורים ברוך השם לעם ישראל, סידורים!
לפעמים אדם נמצא בחוץ
ואין לו סידור והוא לא יודע את התפילה בעל פה, שזה גם בעיה, מה קרה אם אפשר להתפעל בעל פה? אז הוא נגיד להתפעל מהטלפון, אבל בתוך בית כנסת אתה רואה אנשים מסתובבים עם סידורים,
אז מה זה הדבר הזה?
אז היום בסידור הייתי, בסידור בטלפון יש פונקציה שזה כאילו, אתה לא צריך לגלול כל פעם,
זה רץ לבד.
אז מישהו שם את הסטנדר,
את הסידור, את הטלפון על הסטנדר, ולחץ שזה ירוץ, והלך, כאילו, זה עובד, זה רץ.
לא צריך אותי פה, כן?
זה כמו הבדיחה על שני חבר'ה שבאו להתפלל.
אז אחד אמר, חבור של הלילה, תיגש. הוא אומר, איך ניגש? אין מניין. הוא אומר, בטח שיש מניין. הוא אומר, איך יש מניין? הוא אומר, תראה, אני ואתה, אתה ואני שנינו ביחד, כמה זה?
שש. עכשיו תגיד איזה אתה?
שתיים עשרה. אמרו לי, יופי, יש שניים מיותרים, בואו נלך.
מה קורה כאן?
למה ניגרע?
למה ניגרע? אני גם רוצה.
עכשיו, זו זעקה כזאת נורא נורא ילדותית. למה ניגרע? מה זה למה ניגרע?
התכוון בהתחלה, אמרת, לא כיוונתי, מה אני יכול לעשות? באתי, התערבבתי.
לא כיוונתי.
למה ניגרע?
לפעמים אני מתפלל, לא תמיד, לפעמים אני מתפלל לדבר.
הולכים לראשי רבנו, אף פי שתימאתי את נפשי ואינתרחקתי עם השם יתברך, אוף על פי כן אני שואל עצה ותחבולה
איך להתקרב אל השם יתברך, מעתה על כל פנים, כי בוודאי שיצגה בשבילי
איך להתקרב אל השם יתברך, ואז השם מרחם עליו,
וזוכה לתכלית העלייה,
וזוכה על ידי זה להוסיף פרשה בתורה. זאת הפרשה של בעלי תשובה, הם הוסיפו אותה.
בלעדיהם, אז תבינו, זה הפוך על הפוך.
לא רק שהם מקבלים פיצוי, אלא הם זכו לחדש חידוש.
כי על ידי שהם מבקשים ומחפשים מהם במקום כבודו,
על ידי זה זוכים אחר כך להתגלות התורה.
מרחיב בזה רבי נתן בליקוטי הלכות.
דין פסח שני זה בחינת הבושה ושפיכות דמים שצריכים לסבול כדי לקשר נקודה תחתונה בנקודה עליונה.
שזהו בחינת הוו שבתוך האלף שהיא בחינת שמיים כמו שמבואר שם. אני אסביר, זה שורה וחצי מאוד מאוד חשובות.
המוטיבציה לצעוק למה ניגרע צריכה להיות ממקום אמיתי.
כלומר,
כל אחד יצעק למה ניגרע וכל אחד יחדש עכשיו פרשה בתורה,
כשזה מגיע ממקום אותנטי, כשזה מגיע ממקום כואב, כשזה מגיע ממקום של זעקה אמיתית,
אז הקב'ה אומר,
אתה יודע מה, בשבילך אני מוכן להמציא חג.
זה כל כך יקר מה שביקשת שאני,
יכול להיות אפילו שהקב'ה מראש לא היה כוונה לתת פסח שני,
אחרת זה היה אמור להיאמר מראש.
אגב, רואים את זה גם אצל מוץ לופחת ועוד, רואים אצל עוד כל מיני כאלה שהייתה להם זעקה אמיתית,
והקב'-הוא אומר, הזעקה שלכם יצרה כלי, לתוך הכלי הזה אני שופך אור.
אבל הזעקה חייבת להיות אמיתית.
כאן המוטיבציה הייתה מוטיבציה של בושה. הם מאוד מאוד התביישו.
הם מאוד התביישו. למה הם התביישו?
הם התביישו כי כולם חגגו פסח, והם היו בצד.
ומהמקום של הבושה הזה
נשמעה הזעקה.
אנחנו גם רוצים.
אנחנו גם רוצים להיות שייכים.
בושה
זה כוח עצום.
אפשר להוביל אותו לנקמה ולכעס,
אפשר להעביר אותו לתיקון ולשינוי.
כל כך התביישתי שאני משמיע זעקה ואני רוצה ליצור שינוי.
הוא אומר שזה לקשר נקודה תחתונה עם נקודה עליונה. זה האלף. האלף, יש לה י' עליונה,
זו נקודה עליונה, ויש לה י' תחתונה.
והו״ב באמצע מחברת בין הנקודה התחתונה לנקודה העליונה.
הבושה שמה את האדם במקום הכי הכי נמוך.
עכשיו תחליט. אתה יכול להיות תקוע בבושה ולהיות קורבן ולרחם על עצמך,
ואתה יכול לקחת את הבושה הזאתי ולהשמיע את הקול זעקה ולהוליד מזה משהו חדש.
כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח
שבאו לשאול למה ניגרע.
אלו שאלו כהוגן.
אני חושב שרבי נתן רוצה להגיד שכנראה היו כאלו באותה סיטואציה שבכלל לא באו לשאול.
הם אמרו זה מה שיש, מה אפשר לעשות, אנחנו טמאים.
זהו, מה אתה רוצה, תקבל את המציאות.
אבל הם לא קיבלו את המציאות.
הם זעקו,
ותיקנו בזה הרבה מאוד,
כי נתגלגל זכות על ידם,
שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני,
שהוא תיקון גדול,
שהוא בחינת המשחת דרך התשובה הנ״ל,
כי זה עיקר שלמות התשובה,
שאפילו שרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאוד מהשמתברך,
וטומאתו עליו ממעשיו הרעים,
אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא וקידע ואכנה לפני צדיק האמת, זה משה רבנו,
ולפני השם יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים לנפש שאלו למה אני גרע להקרים את קרבן השם כמו כן ישאל כל אחד על נפשו אם יודע בעצמו תומעותו ובמעשיו
יבוא וישאל אם נפשי מטומעה במעשיי הרעים אף על פי כן למה אני גרע להקרים קרבן השם דהיינו להתקרב להשם יתברך ולעסוק בתורה ולהתפלל שהוא בחינת קרבנות
ודאי יש לי תקנה גם כן להתקרב להשם יתברך וזה עוד עיקרון
עיקרון מאוד מאוד חשוב טובה אתה אומר לעצמו
אם אני לא נקי, אם אני לא מסודר,
אם אני לא צדיק,
אם אני לא פה, אני לא ראוי.
תיתן צעקה.
בסדר, מה, זה שאני לא צדיק יסוד עולם מבטן ומלידה, אז בגלל זה לא מגיע לי להתקרב להשם ולהתברך?
בגלל זה לא מגיע לי גם להיות חלק מהעניין? גם לי מגיע לי להיות, למה אני גרע?
למדנו פעם
באחד השיעורים לפני פורים,
גם כן באיזה, אולי בתפארת שלמה ורדמסק אומר את זה,
שכל יהודי צריך להגיד לעצמו את המשפט שאמר המן.
רק המן אמר את זה בטומאה,
ואנחנו צריכים לעשות את זה ונהפוך הוא.
המן אמר, למי יחפוץ המלך לעשות עיקר יותר ממני?
גם יהודי צריך להגיד את זה.
המלך,
זה אבא שלנו, אני יכול להתקרב אליו.
ואם אני מלוכלך,
ואם אני בחטאים, אז מה?
אז אני אתקרב אל אביו הזה, והוא כבר ינקה אותי.
כמו ילד קטן והורים, שהוא לא עכשיו, לפני שהוא מגיע,
הוא מסדר את עצמו, הוא מגיע לאבא, יושב עליך, הרבה פעמים יושבים עליך, מלכלכים לך את הבגדים,
בלי חשבון,
קצת פחות חשבונות.
ואז ודאי נמצא להשם יתברך תיקון ויודיע לצדיק כמו שהודיע למשה תיקון הפסח השני שהוא פליאה נשגבה.
כי הוא מסביר, מה הפליאה? כי עיקר זמן הפסח הוא רק בצד יצאת מצרים.
שאז דילג השם יתברך על יקץ הוגה על העם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח.
ועל שם זה נקרא פסח יש לנו פסיכה ודילוג.
בפסח זה במיוחד מוזר, כי פסח נקרע על שם האירוע שקרה בזמן מסוים, אז איך אתה יכול לעשות פסח שני? זה כמו שאתה עושה חנוכה בפסח.
בסדר, תקרא, זה לא הולך.
מה?
איך?
מה זה?
כן, נכון.
ועל שם זה נקרא פסח, על שם פסיכה בדילוג,
שדילג על הקץ, כי העיר עליהם אז הערה נפלאה.
אבל מי שהיה טמא ולא קירב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד?
אבל השם יתברך ברחמיו גילה סוד למשה על ידי שאלת הטמאים דייקה.
יש דבר שרק מי שחווה את הקושי ואת הריחוק ואת הכאב, רק הוא יכול לגלות את זה.
למה? כאילו, אני גם רוצה.
כי אז הוא אומר, אתה יודע מה?
למה זה נקרא פסח שני?
כי גם פסח הזה בעצמו הוא סוג של דילוג. על מה אני מדלג?
על הכללים.
אני מדלג על הכללים.
על הכללים, שכל דבר צריך להיות מסודר,
וכל דבר צריך להיות בזמן,
וכו'.
אני מדלג על זה.
כלומר, ההיצמדות
לכללים וההיצמדות, אם דבר קרה בזמן, אז הוא צריך להיות בזמן.
אז זה כאילו המלאכה של הצדיקים.
הבעלי תשובה, כל העניין שלהם זה שסדר הזמנים שלהם מבולגן.
במקום,
כן, איך אמר לי איזה חבר,
הוא אומר לי, אני מסתכל על המשנה, מסכת אבות,
ואני אומר לעצמי, איפה אני ואיפה המשנה? בין חמש למקרא, בין עשר למשנה, בין זה לגמרא,
בין עשרים לזה. אומר, אני בין חמישים, עכשיו התחלתי למדוד משנה.
אני מתי אני אגיע לגמרא, אני זה, כאילו,
הכל בלגן, הכל זה. אז מה, אז מי שלא יכול לקיים את המשנה הזאת בין חמש למקרא, בין זה, אז מה?
אז הוא לא יכול ללמוד תורה?
אז הכל בלגן, נכון, אני גם רוצה ללמוד. אז הוא לומד, הכל לקרוא משם.
ואז יש איזה,
איזה משהו חדש בדבר הזה.
אנחנו נלמד את זה הערב, בעזרת השם, מי שיהיה, אבל כבר עכשיו אני עושה לעצמי ספוילר.
רבי עקיבא התחיל בגיל 40 ללמוד תורה.
הוא ממש לא בין חמש למקרא.
ויש יסוד גדול להניח שלרבי עקיבא,
היה לו קושי גדול מאוד בלקנות את האותיות.
הוא לא הצליח ללמוד לקרוא.
זה היה כאילו המחסום שלו להיכנס.
מי שיהיה בשיעור בזה, אנחנו נוכיח את זה, בעזרת השם.
אבל כשהוא הצליח לקנות את האותיות,
דווקא הקושי שלו נהפך לו למה?
למעלה גדולה, כי הוא היה מתעכב על האותיות.
כל אות היה מתעכב עליה, ואז הוא הצליח לראות כל אות בנפרד ולדרוש על כל אות
טילי-טילים של הלכות.
ואחד הספרים שרבי עקיבא כתב נקרא מדרש אותיות דרבי עקיבא.
אם אתה רץ על האותיות מהר, אז אתה... אבל אם אתה מתעכב על כל אות, אז אתה יכול לראות, רגע, למה האלף היא כזאת, והיא כזאת, והיא כזאת, ואתה מתחיל לדרוש על הצורות של האותיות דרשות.
זו תורה של בעלי תשובה.
של מי שלא הצליח, כי מי שקורא מגיל צעיר,
קיבלתם פעם כזה טקסט שחסרות אותיות?
אתה קורא את זה חופשי.
המוח מתבנת את הכול, אתה מיד רואה, טק, טק, טק, מיד...
קיבלתי איזה השבוע מייל מאדם בשם
בר בירן.
מייל כזה ארוך, אז אני מסתכל, אוף, בר אילן, מה הם רוצים ממני? אני לא קשור, מה בר...
כאילו ברור שזה.
פתאום אני אומר, רגע, זה מוזר,
מה זה, המייל הארוך הזה, כאילו, אה, זה לא בר אילן בכלל.
אנחנו קוראים דברים בצורה תבניתית.
אבל אם אתה בא על תשובה ואתה לא קורא דברים בצורה תבניתית, זה לא זורם לך, אתה קצת מתעכב,
אתה יכול גם לחדש בזה חידושים.
זה מה שכתוב כאן.
נולד מהדבר הזה משהו חדש, אבל השם מתברך ברחמיו, גילה הסוד למשה על ״די שאלת התמאים דיקה. והודיעו לו שהתמאים יכירו בפסח שני באייר בימי הספירה״.
אז הספירה זה כל יום משהו, זה כל יום תיקון קטן,
זה כל יום איזו עבודה.
חודש אייר זה לא חודש ניסן עם כל הבום, כל הפיצוצים. זה גאולה יותר מורכבת, זה גאולה איטית, היא כמעה-כמעה.
גאולה של בעלי תשובה. לא סתם מדינת ישראל קמה בחודש אייר,
כי מדינת ישראל זה גאולה של בעלי תשובה.
לאט לאט אנחנו נקבצים לכאן, ולא כולם מבינים מה אנחנו עושים כאן,
ולאט לאט, והכל כזה מתקדם פה. זה לא יציאת מצרים של צדיקים, בבת אחת מורידים את המסך, בום, הנה מתחיל המופע, הקדוש ברוך הוא לוקח אותנו, הכל פשוט קורה.
זה קורה לאט לאט, זה בספירת העומר.
אבל זה אור מיוחד.
וזה הוראה לנו דרך תשובה שאין ייאוש בעולם כלל,
אף על פי שכבר עבר זמן של עיקר התיקון,
באנו תמיהים במעשינו, עדיין יש תקווה,
אפילו שלא בזמנו.
כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאוד שיכולים לתקן אותנו, גם עתה ובכל יום ויום.
ובגלל שלא נאייש את עצמנו מצעקה עוד פנייה לשאול בכל פעם למה אני אגרע להקריב את טובען ה'.
אני חייב לספר לכם מופת, בסדר?
מופת של, לא שלי, של הבת שלי, והיא כבר נשואה, ברוך השם, אז אין בעיה.
לפני שנה, שנתיים בערך,
היא, הבת שלי,
אתה צריך לנסוע לירושלים,
אז היא כדרכה בקודש, כדרכם בקודש של כל ילדינו שזמנים והם זה לא הולך ביחד
אז היא הסתכלה באוטובוס, יש לה ריחפה, פתאום הסתכלה במובילד, ראתה שהאוטובוס עוד שלוש דקות בתחנה,
רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, זה גם היה האוטובוס האחרון של הבוקר,
האוטובוס הבא זה עוד ארבע שעות, או ללכת לאוטובוס 9-4-7.
זה כאילו אוטובוס לירושלים שעובר דרך השכונה.
הגיע לתחנה מנושפת כולה,
מסומקה.
הרב עובדיה עובר,
והתחנה ריקה והיא הבינה שהפסידה אותו.
אולי אפילו היא ראתה אותו עובר כאילו מה...
לא, היא לא ראתה אבל היא הבינה שהפסידה אותו.
אבל היא הייתה כל כך יפה מהריצה,
וגם כל כך מפח נפש כזה,
והיא כזה התיישבה בתחנה,
והתפללה לקדוש ברוך הוא.
אמרו תעזור לי, מה זה אמני זה?
תעזור לי.
אני אגיע לרוסיה על הימור צהל, אני כל כך אליך...
תפילה.
תפילה של מי שהפסיד זהו, אין מה לעשות.
הסדת את האוטובוס, כאילו זה, נכון? קרה לכם פעם שרצתם?
נפקתם על הזה?
תכף ל״ג בעומר, אז אפשר לספר בדיחה על פרות.
איך עושה פרה?
טוב,
היא כזה ככה מתאוששת וזה, פתאום היא רואה את האוטובוס.
ואז היא כזה עושה לו ככה, נפנפת לו אותה.
אז הוא עוצר.
היא עולה, והנהג אומר לה,
את כנראה עשיתם איזה מצווה מאוד מאוד גדולה, או איזה משהו מאוד חשוב, ואומרת לו, מה?
וואלה תראה, אני עברתי פה בשכונה לפני איזה עשר דקות.
כשיצאתי מהשכונה אמרתי לא יודע, משהו שנראה לי מוזר, לא היו הרבה אנשים בתחנה,
אולי הקדמתי קצת, אמרתי יאללה נעשה עוד סיבוב על השכונה.
אז הוא יצא,
חזר את הכביש 471, נכנס מחדש לשכונה ועשה עוד קו, כאילו.
שמי שמכיר או של נהגי האוטובוס, אין דבר כזה, אין בעולם, זה לסובב את כדור הארץ נגד כיוון התנועה.
יחזור חזרה,
פסח שני,
חגם של בעלי תשובה.
יש תשובה בעולם, האוטובוס יכול לחזור.
יש סיבוב שני.
כמו שאמרנו בחב״ד ועוד,
עושים מהחג הזה עניין גדול מאוד.
הרבי אומר בכמה מקומות שיש כמה עניינים שבהם פסח שני נעלה על פסח ראשון.
כמו במקום שבעלי תשובה עומדים,
אז צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד.
אז הוא אומר ככה, הדילוג והקפיצה בענייני יהדות בפסח ראשון,
הרי זה בעיקר
מפני הציווי ונתינת כוח דלמעלה. כלומר, הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פסח, אנחנו מיישרים קו,
ליל הסדר, עושים את המצוות, מקבלים כוח.
אבל הדילוג והקפיצה בפסח שני הוא באופן העלה יותר.
היינו שמודגש בזה העילוי דקו שלו.
רוצה אדם בקו שלו
יותר מתשעה קווין של חברו. אם אדם עושה משהו וזה מההשתדלות שלו, וזה מלמטה, והוא מצליח, הוא שמח בזה יותר.
היינו שנותנים לו כוח שיוכל לדלג ולקפוץ למעלה מהדילוג דפסח ראשון.
עד כדי כך שעניין זה נחשב לקו שלו. אז בעצם יוצא שזה כן פסח.
זה כן פסח. רק הפסח הראשון היה דילוג של מי?
של הקדוש ברוך הוא. הפסח השני, דילוג של מי זה?
שלנו.
נכון, לא התחלתי בגיל חמש בן מקרא. אז מה?
אז אני לא יכול ללמוד תורה?
נכון, לא הצלחתי לכוון בתפילה הראשונה, אז מה, אי אפשר להתפלל עוד פעם? אפשר, קרה.
אני יכול לדלג, אני יכול לקפוץ, אני יכול לזנק, גם אם זה לא כסדר.
כל המהות של בעלי תשובה זה שהחיים שלהם הם לא כסדר.
הפוך.
אז בגלל שזה לא מסודר, אתם מכירים, היקים, יש להם, הכל מסודר.
יש בפתח תקווה בית כנסת מקור חיים של היקים.
זה כאילו בית כנסת מופת,
באמת יש שם קהילה מפוארת של היקים לאורך שנים, ויש שם גם הרבה דירות על בית הכנסת הזה.
אומרים ששם, הדבר הכי חשוב בבית הכנסת זה לא הספר תורה, זה השעון.
ואחד הגיע פעם מבית הכנסת, אמר לגבאי,
תגיד, עכשיו מנחה? הוא אומר לו, לא.
הוא אומר לו, מתי? הוא אומר לו, עכשיו.
זה סדר דבר, הכל.
מספרים ששני פרופסורים מגרמניה עלו בעלייה הרביעית, עלו הרבה אנשים משכילים, זו עלייה בורגנית הייתה.
בשונה מהעלייה השלישית היו חלוצים, כאלה מרוסיה,
עם דרבושטו, ושם הגיעו כאלה בורגנים. הגיעו גם שלושת פרופסורים,
אבל היה עבודה יכולה לעבוד בבניין.
אבל לא מבינים בבניין, אז פרופסור אחד דופק את המסמיר,
הוא דופק אותו הפוך.
אז החבר שלו אומר לו, היה פרופסור,
המסמיר הזה זה להכיר ממול.
ברור שאתה צודק.
יש דברים לפי הסדר, הכל צריך להיות לפי הסדר, הכל לפי...
בעל תשובה הוא לא לפי הסדר.
הוא מוליד חידושים שהם לא לפי הסדר.
אז זה עילוי אחד, קו שלו.
כדי שיוכל לדלג ולקפוץ למעלה מאז עילוק לפסח ראשון, עד כדי כך שעניין זה נחשב לקו שלו. ובמיוחד בזמן שאין בית המדגש קיים,
בהקרבת הפסח היא רק ברוחניות העניינים,
מודגש עוד יותר העילוי של פסח שני על פסח ראשון. העילוי של ההזדמנות השנייה, העילוי של ההשתדלות שלי,
האלו היא של הדברים החדשים שנוצרים.
וכאן יש אמרה חסידית, מביא אותה הרבי אריאץ,
שהיא מתוקה בעיניי מאוד מאוד.
תראו,
למדנו היום במשנה במסכת אבות,
המשנה של שמאי, עשה תורתך קבע.
משנה מסודרת. כלומר, אתה צריך שיהיה לו זמן קבוע ללימוד,
ובאמת זה הדרך הרגילה.
אבל לפעמים אין לך זמן קבוע, ואין לך חיים קבועים, והכל בלאגן, ויש לך, אשתך ילדה, ויש ילדים בבית קטנים,
או שאתה עובד באיזה עבודה שיש לה משמרות והכל כזה בלאגן.
אז מה תעשה בכזה מקרה?
אתה לא יכול לעשות דברים כיזה.
אז תחטוף.
אז תחטוף.
אז כאילו תהיה גנב.
זה לא מסודר. עכשיו אפשר, עכשיו אני עושה, אחרי זה כאילו ככה מכל הבא ליד כזה.
אמרו חסידים, שלושה דברים קרויים שני.
נפש השנית,
נפש השנית זה הנפש הבהמית,
נפש אלוקית זה נפש בהמית.
חדר שנית, תכף הוא יסביר מה זה חדר שני, ופסח שני.
נפש השנית, הנפש האלוקית.
עליה אמר רבנו הזקן שהיא דבר השם.
סליחה, הנפש השנית זה נפש אלוקית, כן?
לא הנפש הבהמית. הנפש הבהמית היא הנפש הראשונה, כי היא זאת שמזנקת ראשון תמיד.
היא תמיד מדברת ראשונה. הנפש השני זה הנפש האלוקית שלוקח לאדם זמן טיפה להגיע אליה.
אז זה הנפש השני.
עליה אמר רבנו שהיא דבר השם שנמצא אצל כל אחד ואחד מאיתם.
חדר שני, מה זה חדר שני?
בשטיבלך היו נהגו לבנות חדר שני שנקרא דחבדנצר
איזה מין שטיבל כזה, יש את הבית הכנסת,
וזה חדר כזה צדדי, מה עושים בחדר הצדדי הזה?
בשביל רבנים הרי זה לא מתאים, הוא יושב בבית המדרש,
הוא לומד עם הספרים,
בשביל שוחטים הרי אין להם זמן, אנשים עובדים.
אלא זה רק בשביל בעלי בתים חסידיים, שידעו שצריך לקפוץ לחבדנצר.
בשביל כאלה שיש להם איזה עשר דקות, יאללה בוא ניכנס, נגנוב איזה משנה, יאללה בוא ניכנס,
כאילו, בוא ניכנס, וחבו אותם. לא מסודר, לא מאורגן, בלי לווז, בלי שעון, תעמיד פתוח.
חדר של גנבים
שמבינים שהחיים זה לא רק סדרים.
ואם אתה תחכה כל דבר שני לפי הסדר, אז אתה תיתקע.
עכשיו אני יכול להיכנס, עכשיו אני נכנס, זהו, עושה איזה משהו.
פסח שני,
עניינו שלעולם לא מאוחר מדי,
תמיד יכולים לתקן. אפילו מי שהיה תמיד בדרך רחוקה, אפילו לכם.
כלומר, היה ברצונו הטוב. מכל מקום יכולים לתקן. כשלוקחים את הנפש השנית, הנפש האלוקית,
ולא מחכים שכל התנאים יהיו מתאימים להוד הנפש האלוקית, ובית המדרש יהיה מסודר,
והספר יהיה במקום, וזה יהיה בדיוק בשעה. אתה תחכה ככה עד מחרתיים, לא יגיע שום דבר.
אלא, אומרים, יאללה, מה שאפשר, אפשר. עכשיו חוטפים.
משמיעים זעקה, למה אני גרע? רואים, או, יש איזו הזדמנות, נכנסים.
לוקחים את הנפש השנית, נכנסים לחדר השני,
נעשה בכך. פסח שני שהכול נעשה מתוקן.
אז באופן בסיסי אנחנו ודאי בעד סדר ושאדם יתכנן ושיש סדרים,
אבל היום אנחנו יודעים שבפיזיקה יש גם הרבה אי-סדר,
נכון? והרבה כאוס דווקא.
והסדר של בעל תשובה הוא סדר של אי-סדר.
העבודה שלנו זה קודם כל,
גם אם אנחנו יודעים את התשובה,
זה לא אמור למנוע את הזעקה,
וזעקה שנשמעת מלב אמיתי יכולה להוליד חדשות.
סדרים חדשים,
סדרים לא מסודרים, פסח באייר. בדיחה, איך יכול להיות פסח באייר?
בדיחה, אתה יודע, בכל זאת אומרת, אני אוהב בדיחות,
אספר לכם בדיחה, פסח באייר.
יכול להיות,
כן?
לימוד תורה באיזה זמן שהוא בכלל לא, הכל כאילו.
אם, עכשיו,
ובזה אני מסיים, על מה זה יושב,
ותמיד תזכרו את זה,
את מי אנחנו עובדים?
את הקדוש ברוך הוא או את המסגרות?
אם אני עובד את הקדוש ברוך הוא,
אז אני רוצה להיות קרוב אליו.
נכון שהמסגרת כרגע לא מסתדרת, אז מה?
נכון שהאוטובוס עבר, אפשר להתפלל שהוא יחזור,
כן?
נכון שהמסגרת, אבל אני זועק. אתה זועק, אז הקדוש ברוך הוא אומר טוב, אז אני...
המסגרת היא גמישה, אני יכול לשבור לך עוד פעם, ולהראה לך איזה מסגרת חדשה,
איזה אור חדש.
ויש אורות
שפשוט ממתינים לנו,
שאנחנו נוריד אותם על ידי כל הזעקה שלנו,
כל התפילה שלנו וכל הבקשה שלנו.
שנזכה בעזרת השם.
אין עבור, ברוכים תהיו.
חיים וחיים.
