אנחנו לומדים מגילת רות,
בעזרת השם, כהכנה לשבועות
שקוראים את מגילת רות, ובפעם שעברה ראינו,
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם של אקוניהם לו,
ראינו את המחדל הגדול, את העזיבה, את הירידה מהארץ, בעצם את האמירה החזקה שהמגילה אומרת,
שמי שחושב שהוא יכול לרדת מהארץ מצד אחד,
ולהישאר דתי אבל בלי מרכיב לאומי, אז המגילה אומרת, מספרת את הסיפור בצורה מאוד מאוד ברורה
שלא,
גם הבנים שלנו מתבוללים מהר מאוד וגם הוא בעצמו מוצא את עצמו ערירי וכו'. אבל ראינו גם את התיקון,
נכון? ראינו את התיקון, ראינו את נעמי שחוזרת בכוונה ועוברת ברחובה של עיר,
מתביישת מאוד,
מצטערת מאוד, והכל זה כדי להוציא מהדעת ולהוציא מהראש את האפשרות שמי שיורד מהארץ מרוויח משהו.
כמה הדבר הזה הוא לקח היסטורי.
אתה, אתה שעבדת בתעשייה האווירית וטסת בחו״ל וזה, אתה צריך להגיד את הבשורה,
אני פה בארץ.
מדבר אל המצלמה, אני יודע.
בין העלייה הראשונה למלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של
האוכלוסיות נדדו,
וגם עם ישראל נדד באותה תקופה, היה נדידת אוכלוסייה מאוד מאוד גדולה.
מתוך כל העוקרים ועוברים מקומות,
98% מהנודדים בחרו את אמריקה, או הדרומית או הצפונית.
באמריקה הדרומית היה הברון הירש,
שקנה שם חוות בארגנטינה.
אחוז אחד הגיע לארץ ישראל.
היה נראה חסר סיכוי.
ואנחנו יודעים מה קרה למי שהגיע לארגנטינה קודם.
דרום אמריקה, זו התבוללות עצומה, גם בארצות הברית ועוד.
אז ראינו שזה מה שעשתה נעמי, וראינו עוד דבר פלא שרות דובקת בנעמי, ושאלנו את עצמנו למה היא דבקה בה, ומה שענינו זה שרות חווה חוויה קיומית,
נפשית קיומית של מפגש עם אישיות מרוממת, עם אישיות שאחרי המפגש הזה כבר החיים,
ר' בר-און, יש כאן מקום קדימה אם אתה רוצה,
החיים כבר לא יכולים להיות אותו דבר,
הם כבר לא יכולים להשתנות,
הם לא יכולים לחזור להיות אותו דבר, זה כבר לא, אי אפשר...
מה, אני אחראי על איפה הוא, איפה זה?
בסדר, קדימה, תפוס את הפיקוד.
אז בסדר?
זה מה שקורה אצל רות.
ובמקום הזה הגענו לפרק ב',
יאללה.
ולנעמי,
פרק ב', פסוק א',
ולנעמי מודה לאישה, יש כאן קריא וכתיב, מדבר עליו, איש גיבור חי על משפחת אלימלך ושמו בועז.
למען הסדר הטוב,
בועז הוא האחיין של אלימלך. אלימלך וסלמון, אבא של בועז,
ופלוני אלמוני הם אחים.
בתומר רות המואביה אל נעמי,
אלך נא השדה ועל הקטה בשיבולים אחר אשר אמצחן בעיניו.
בתומר לה, לך הביתי.
ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ועיקר מקרע חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך.
והנה בועז בא מבית לחם ואומר לקוצרים ה' עמכם.
והם אמרו לו, יברכך ה'.
וזו אחת הראיות החזקות שבועז היה מבני עקיבא,
ולא מעזרא, ולא מאריאל, ולא מכלום.
השם ימכם, ברכה השם.
יש לנו כאן...
המרוקאים.
כן.
מרוקאים כן, השם ימכם.
כן, כן.
השם ימכם, ברכה השם.
ואז, אמת תורתנו הקדושה בסוף.
טוב,
אנחנו פוגשים פה את בועז,
דמות חדשה. בועז הוא השופט של אותה העת,
וחזל אומרים שהמילים האלה שבועז אומר
השם יימכם וברכה שם, זו הייתה תקנה שלו מיוחדת.
אנחנו ננסה רגע להבין, לפני שאנחנו נכנסים פה לפרק עצמו,
מה בועז ניסה לתקן.
אז
בואו נראה מה בועז קיבל לידיים ומה הוא פעל. הוא קיבל לידיים דור מיואש בעצם, דור שהמנהיג שלו עזב אותו,
שזה חתיכת סתירה לפנים.
בכבוד, אפשר לשבת כאן.
אממ...
המנהיג שלו עזב אותו, זו חתיכת סטירה לפנים.
אה... מילא גם הדור התייאש מעצמו, אין, אין אמון, אין, אין לאן להמשיך.
ואז בוא, ולפני, ועל הרקע של זה היה גם איזשהו קלקול חברתי של גזל.
גזל שגרם לרעב, נכון? אמרנו שבעצם התוצאה,
התוצאה של הגזל היא בעצם שיש רעב בארץ.
יש רעב, זה העונש בתורה על קלקול חברתי בתחום הדיני ממונות.
כשמגיע רעב.
איך?
מאלימלך.
אחרי שאלימלך גולה מרצונו, בוא, אז הוא השופט.
עובר אליו.
למה איבדת?
כן.
מה? שלום דוד, ברוך הבא.
מה?
מה אתה אומר? מה לא ברור? זה ספר שופטים. נכון.
אז הכי טוב, במקום לזה, בוא נקרא את ספר שופטים.
אומרים, שבענו מטובך.
למה שבענו מטובך?
כי הגמרא אומרת שעיוור אף פעם לא שבע.
הוא לא רואה את האוכל.
אז אנחנו נסבר לנו מטובך, רוצים לראות את הטוב. אל תגיד לנו, הטוב, הכל לטובה. רוצים לראות בעיניים, אז נהיה שבעים.
אז יפה, הארת רבי חיים.
לא, מה פתאום יב?
אנחנו מדברים על
בין יפתח לשמשון.
סליחה, לפני יפתח.
אה, כן, סליחה, מה אמרתי? פרק י.
וְאַקָּם אחֵי אבִמּלֶך ראשית ישראל תורה בן פורָאה וְאַקַם אחַי ילדִי.
לא, זה לא זה, מה קרה לי?
אמרתי אחרי יפתח, נכון, כן.
אחרי יפתח, בין יפתח, כן.
פרק יב, סליחה.
וישפוט אחריו את ישראל, אחרי יפתח יבצן מבית לחם.
זה בועז.
אז אנחנו נמצאים בסוף תקופת השופטים.
אחרי יפתח, לפני שמשון, יש שם את יבצן.
אנחנו למדים מהמגילה שלפני יבצן היה אבי מלך, אבל כמו שאמרנו, מכיוון שאבי מלך בחר לרדת מהארץ, אז הכרונולוגיה מוחקת אותו.
הוא לא מנוי בכלל כחלק מן השופטים.
כמו ההגדה על האפיפיור הנעלם, יש אגדה כזאת שהיה אחד האפיפיורים שהתגייר.
אז יש איזה חור בהיסטוריה של האפיפיורים, לא יודעים.
האפיפיור הנעלם, העלים אותו, מחקו אותו מההיסטוריה.
מה?
יש סיפור כזה.
עכשיו, מה השיטה של בועז?
אבצן זה בועז. יש לו שתי שיטות.
שיטה ראשונה, מה שכתוב במגילת אסתר, במגילת רות,
הוא תיקן שיהיו שואלים בשם.
כלומר, כשאני רואה חבר, אני אומר לו, השם עמך,
ואז הוא עונה לי, יברכך השם.
תנסו רגע לחשוב על הביטוי,
השם עמך.
מה הכוונה?
מה הכוונה?
לא שכח רק עכשיו. א', לא שכח, ב', לא עזב.
ג',
אני מצהיר שהנוכחות האלוקית נמצאת לא פחות מאשר בשבת ובכשרות ובשופר ובתפילין,
היא נמצאת במערכות היחסים בין אדם לחברו. השם עמך,
ולכן אני צריך לכבד אותך, להיזהר בממון שלך, לא לגזול אותך, לא לרמות אותך, לא לצער אותך, כי הקדוש ברוך הוא איתך. כלומר, בועז אומר, אני מבין את הפער.
תמיד יש לנו פער נתון בין מצוות בן אדם למקום לבין מצוות בן אדם לחברו. אנשים משום מה מעדיפים,
משום מה יש איזו משיכה להחמיר יותר במצוות בן אדם למקום ופחות מבן אדם לחברו.
אבל כשהתורה מדברת, לדוגמה, בפרשת קדושים, מהי קדושה,
אז רוב פרשת קדושים עוסקת בכלל במצוות בין אדם לחברו.
אומרים בדרך רעיון שאם הלוחות הברית מחולקות לחמש-חמש,
נכון?
אז יוצא שהמלל בחמש הראשונות
הוא הרבה יותר מהחמש האחרונות.
אז איך, אז אומרים שהחמש זה זה, ובחמש האחרונות זה כתוב בכתב גדול.
לא תרצח, לא תגנוב.
שתבין גם זה, ולא רק שבת וכשרות ודברים, גם זה.
אנחנו יודעים, זה המצב, נכון? זה המצב.
המצב הוא שאנשים נוטים להחמיר
הרבה יותר בכל מיני עניינים של כשרויות ודברים מהסוג הזה, שזה ודאי דבר מבורך.
ופחות מחמירים ביומו תיתן שכרו, ובלו תשנת הכיך בלבביך, וכל מיני דברים כאלה פחות מחמירים.
כן.
ומי שחושב שלא תיקום ולא תיטור זה, מה, אני לא עובר על זה, מה פתאום, אף פעם בחיים מישהו לא ביקש ממני מגל ואמרתי לו לא.
אבל מי שחסם
איזה מישהו בחנייה,
שהוא תפס לו את החנייה, עבר על לא תיקום ולא תיטור.
ומי שאיזה מישהו לא נתן לו להיכנס והוא רדף אחריו בכביש וגם כן כאילו עושה לו בלאגן וזה ולא נותן לו לעקוף, בדיוק זה, בכביש אפשר לעבור על כל הדאורייתות האלה בקלות,
בקלות, בסדר?
אז בועז, דבר ראשון, יוזם תיקון חברתי.
כשאתה פוגש את החבר שלך,
תזכור שהקדוש ברוך הוא נמצא איתו, ולכן
צדקה ויושר ומוסר וכולי וכולי בתוך המעגל החברתי.
תיקון חברתי
של אמון בין בני אדם
ושמחה וישרות, זו המטרה.
זה תיקון אחד. אבל תיקון אחר, הגמרא במסכת בהר בתרא אומרת בעקבות הפסוקים בספר שופטים.
בואו נראה את הפסוקים.
וישפוט אחריו את ישראל יבצן מבית לחם,
ואז יש כאן איזה פסוק מאוד מוזר. ואילו שלושים בנים ושלושים בנות שילך החוצה ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ,
וישפוט את ישראל שבע שנים,
בארמות יבצן וייקבר בבית לחם. מה זה ה-30 בנים, 30 בנות, מה קורה, איזה שידוכים פה.
מאז ועד היום, אפשר להגיד,
חתונה
זה אירוע מאוד מאוד אופטימי.
שלמה, יש כאן, אם אתה רוצה, מקדימה.
חתונה זה אירוע מאוד מאוד אופטימי,
שנותן המון תקווה להמון אנשים.
כאילו, החיים ממשיכים,
יש אמון בין בני אדם.
לא סתם אחד המדדים המרכזיים למצבה של חברה
זה מספר החתונות.
מספר החתונות. זה באמת באירופה, מקומות שאנשים לא מתחתנים פשוט. לא שהם מתגרשים, לא מתחתנים. איבדו אותה.
איבדו אותה בגלל ה...
כן, לא מתחייבים, אתה לא רוצה.
אתה בא מה להתחייב, אני אביא ילדים לעולם.
וכשאנשים מתחתנים והם מביאים ילדים, שמחה, זו עדות לחברה שהיא במצב של צמיחה והתפתחות.
חתונה זה רגע של אופטימיות.
וכשמתחתן אדם גדול, גדול אדור, אז כולם מגיעים, יש איזה...
החתונה כזאתי גדולה.
עכשיו, יש לאורך ההיסטוריה כל מיני חתונות שנקראו החתונה הגדולה.
חתונות שהגיעו אליהן, לדוגמה, חתונה של הרבי מלובביץ' עם הרבנית חיה מושקה בוורשה,
לפני המלחמה,
הייתה החתונה הגדולה, כי כל גדולי ישראל השתתפו בחתונה הזאת.
אופטימיות.
אחת החתונות הידועות והמפורסמות,
שהייתה איזו התחלה של תקווה,
הייתה חתונתו של הרבי מבלז הנוכחי,
הרב יששכר דוב רוקח.
הוא נשוי לבת של הרבי מוויז'ניץ, הקודם, כלומר,
אשתו זאת אחות של הרבי מוויז'ניץ הנוכחי,
הרבי יהושע אגר קראו לו, תודה.
ולמה זו הייתה חתונה?
כי הרבי מוויז'ניץ, סליחה, הרבי מבלז,
אמרתי בלז, כן?
לא סתנו, ב... הרבי מבלז
הוא היה הנצר האחרון של שושלת בלז מהשואה.
בלז זה בהונגריה ורומניה, בעיקר בהונגריה, כולם הושמדו.
רב אהרון עם בלז ברח,
נס על נפשו, אשתו וכל ילדיו נרצחו בשואה.
אז הוא הגיע לכאן הרירי.
הוא הגיע עם אחיו.
אחיו קראו לו רב מורדכי מבילגוריה.
והרבע הנוכחי הוא הבן של אחיו בכלל.
הוא הבן של אחיו. והוא בן יחיד.
הוא בן יחיד.
כל החסינים נרצחו.
וכשהוא התחתן, אמרו, הנה, הנה, הנה, יש תקווה, יש ככה, משהו מתחיל. ולרבן הוא הולד בן יחיד גם. לרבן הנוכחי יש לו בן אחד.
הבן הזה כבר יש לו, ברוך השם, הרבה ילדים.
והיום בלז, לכו תראו את הבית מדרש,
איזה גדלות, איזה בית מדרש הכי יפה בירושלים, מפואר.
אז יש לך איזה.
מה שבועז עושה,
אגב, שמעתי סיפור יפה, אני חייב לספר לכם. שם?
בבני ברק,
זה חסידות ויז'ניץ.
ויז'ניץ ובלז, וגור זה החסידות הגדולות.
והרבן מוויז'ניץ עכשיו בנו בתנדרש חדש.
כשהם התחילו לבנות, מה? בבני ברק.
לא, לא, יש רק אחד.
הם שני אחים, אבל הרבן מוויז'ניץ זה האח הצי ישראל.
אז יש בחיפה, עשרת ויז'ניץ.
כל פנים,
כשהתחילו את התוכניות, הרבן מוויז'ניץ קרא לאסקונים ואמר להם, לכו תבדקו בבלז
מה הגודל שם,
תגידו לי.
אז הם רצו, חזרו,
ואז הוא אמר להם, עכשיו תתכננו אצלנו מטר אחד פחות.
יפה, נכון?
תחרות.
כמה שם? פה יהיה מטר פחות.
יפה.
בסדר, אבל הוא יודע.
טוב, לענייננו.
מה עושה בועז?
יש לו 30 בנים ו-30 בנות, כמובן לא מאישה אחת, יש לו כמה נשים.
אז כל בן שהוא מחתן, הוא מביא לו כלה מאיזה פריפריה.
מדימונה, מירוחם, מקריית שמונה, מחצור.
וכל חתונה,
בועז, הנשיא,
הוא מחתן את הבן שלו עם כלה, חתונה, מזמין את כל האזור.
שלושים בנים יש לו כאלה.
כל בת שהוא מחתן יש לה שלושים בנות, הוא מביא לה גם כן חתן מאיזה מקום אחר. כל חתונה, בשבע שנים, שישים חתונות, כל חתונה כולם מוזמנים.
אתם מבינים איזה זריקת
מרץ ועידוד ואופטימיות ושמחה?
הנה גדול הדור, קודם כל גדול הדור
מתחתן עם כולם, הוא לא שומר את זה אצלו, אלא...
בכל מקום זה שמחה, ובכל מקום באים, ויש אופטימיות.
זה הדרך של בועז, שיש בו עוז,
להזרים, כן, זה שיעור פרטי, אחרי זה תשלם לי,
בסדר? זה שחור.
זה הדרך של בועז, להזרים עוצמה וחיים ושמחה, דרך מעגלי החתונות שעד היום,
חייב להגיד, עד היום,
זה אנשים שנמצאים בחתונות ככה אמיתיות ושמחות וזה,
מתמלאים בזה שמחה ואופטימיות ונותן המון המון כוח. זה מה שעושה בועז.
זו השיטה שלו.
בשפה אחרת, הייתי אומר את זה,
הגברת הרגישות החברתית והמעורבות
והידיעה שהקדוש ברוך הוא נוכח במעגלים החברתיים מצד אחד, ומצד שני הגברת השמחה.
זו השיטה שלו.
השיטה המנהיגותית,
תן לעם שמחה,
תן לעם אופטימיות,
תן לעם אמון,
ותדגיש את האחריות החברתית, ככה נצא מהמשבר.
ככה נצא מהמשבר.
זו השיטה.
אז זה קצת כמה מילים על בועז.
ועכשיו
אני רוצה,
אנחנו הולכים פה לקראת המפגש הכי מעניין במגילה, זה המפגש בין בועז לבין רות.
אבל אני רוצה לפני כן להשתמש כביכול בפרק שלנו.
השיעורים הוקדמו ל-12 לא רק הבקשה שלכם,
החשובה והנכונה.
אני רוצה רגע לנסות להשתמש בפרק הזה כדי להרוויח עוד משהו,
וזה איך נכון לקרוא מדרשי חזל.
איך נכון לקרוא מדרשי חזל.
כולנו מכירים, אולי נקרא כמה פסוקים.
פסוק, ויאמר בועז הנערו הניצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת? ויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר,
נערה מואביהי ישבה עם נעמי משדה מואב,
ותאמר על הקטנה ואספתי בעומרים אחרי הקוצרים,
ותעבור ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה,
זה שיבטה הבית מעט.
זהו.
ואז ויאמר בועז ורות, הלא שמעת ביתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר,
גם לא תעבורי מזה, וכי תדבקין עם נערותיי עינייך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן הלא ציוויתי את הנערים לבלתי נורגעך, וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים".
כן, זה הפסוקים.
עכשיו, חז״ל שואלים שאלה
מאוד מאוד פשוטה.
בועז הוא מנהל גדול, כן, הוא שופט, יש לו מלא מלא נערים, מלא פועלים.
איך הוא שם לב לרות?
איך הוא ישר קלט?
מי זאת?
מה חז״ל עונים?
הייתה צנועה.
הייתה צנועה. כל מי שהייתה לו ילדה בגן, או יש לו אחות קטנה בגן, אז בדרך כלל חוזרים בשבועות,
והם אומרים,
אבא, אתה יודע איך הראות הייתה צנועה?
איך הייתה צנועה?
כולם היו מתכופפות ככה, והיא הייתה מתכופפת.
ואז היא מראה לך איך היא מתכופפת כאילו במקום, נכון?
בלי שהראו את הזה, ומרימה את השיבולים, ואוספת.
היא הייתה צנועה, ולכן הוא שם לב.
זה מדרש חז״ל.
עכשיו, המדרש הזה הוא
הפך גמור של הפשט.
פשט הפסוקים בדיוק הפוך.
בדיוק הפוך. בואו נראה מה כתוב.
ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת?
בועז שם לב אליה.
אבל למה הוא שם לב אליה?
ויעד הנער הניצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא. עכשיו, כשאתה אומר על מי שהיא נערה מואביה,
זה, בסדר, לא צריך לפרט יותר מדי.
זה גנות. נערה שמגיעה ממואב, ומואב הם פרוצים, אז היא נערה מואביה.
השבה ינעמים משדה מואב
ותאמר על הקטנה ואספתי בעומרים.
איפה מותר לאסוף?
מותר לאסוף בעומרים?
איפה אוספים?
אוספים בשיבולים! עומרים זה כבר אגוד!
אסור לאסוף בעומרים! זה גזל! הוא אומר, היא גם
לא צנועה והיא גם גזלנית!
גונבת כל העומרים!
אחרי הקוצרים!
בדרך כלל אחרי מי הולכים?
בנות הולכות אחרי הקוצרות ובנים הולכים אחרי הקוצרים. איפה היא?
פה לא ימין אחרי הקוצרים, מסתובבת אחרי הקוצרים.
היא גם לוקחת מה שלא שלה, גם מתערבבת פה עם בנים,
גם נערה מואביה.
ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועדתה, זה שבטה הבית. רק עכשיו היא קצת נחה.
למה אתה אומר אין קוצרות?
בוא נראה את הפסוק הבא.
ויאמר בועז אל רות, הלא שמעת ביתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר,
וגם לא תעבורי מזה, ויכול תתבקין עם נערותיי.
ולא עם נעריי. זאת אומרת שהיו שם נערות, היו קוצרות, נכון?
מה, מה?
כן,
זו הכוונה.
הוא מסביר לה.
עינייך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן. אז הן קוצרות, נכון, כבודו? זה כתוב.
הלא ציוויתי את הנערים לביתי נוגך. אז אנחנו עכשיו מבינים מהפסוק הזה, מה קרה לפני כן?
שגם הנערים נגעו בה.
אפשר לדמיין את זה.
נערה אחת, נערה, אישה,
אישה לבד, בין הקוצרים.
לא כל הקוצרים למדו במכון מאיר, חלק היה כנראה זה.
ואז מתחילים לצחוק עליה וללעוג לה, ואיזה מישהו דוחף אותה, וכאילו יכול להיווצר כזה מצב של
כנות דעת וכן על זה הדרך. אז בועז אומר, אני ראיתי שעשו דברים לאופי, אני אצווה את הנערים שלא ינגעו בך.
וצמיד והלכת לכלים ושתית באשר יישבו לנערים.
אני מדלג רגע, תראו את פסוק ט״ו,
אחר כך.
ותקום לקט ויצב בועז את הנעריו לאמור גם בין העומרים תלקט ולא תחלימוה.
וגם שאל תשאלו לה מן הצוותים ועזבתם ולקיתה ולא תגערו בה.
אז אנחנו מבינים שגם החלימו אותה,
גם גערו בה, גם נגעו בה,
גם היא הסתובבה בין הקוצרים,
גם היא הסתובבה בין האומרים. בעוז אומר לה, תנו לה להסתובב בין האומרים, אל תתנהגו איתה, היא תעשה מה שהיא רוצה.
אז זה ברור שמהפסוקים עצמם מוכח שרות התנהגה בצורה מאוד לא צנועה.
ולכן בועז שם לב לזה.
אז למה חז״ל אומרים שהיא הייתה צנועה?
כן.
אז זו שאלה, כן, זה נראה כאילו שמנסים פה להסתיר את המידע, אני יודע מה.
לדעתי זה אחת הדוגמאות המופלאות לאיך לומדים מדרש חז״ל.
בסדר? אחת הדוגמאות המופלאות.
חז״ל במדרש
אף פעם לא באים להגיד מה היה,
כי מה היה שייך לאיזה רובד?
לפשט, שזה לא צריך מדרש.
מדרש,
אם אני הייתי מחפש מילה נרדפת למילה מדרש, זה מחפש.
לדרוש משהו זה לחפש,
ואת העיל דרש דרש משה והנה שורף.
משה רבינו שואל, דורש, מחפש, איפה העיל?
אז כשיש לך מדרש אתה בעצם מחפש
משמעות סמויה מעבר למשמעות הגלויה.
אז
זה בדיוק מה שאומר המדרש.
למרות שההתנהגות החיצונית של רות הייתה התנהגות לא צנועה בעיני בשר ודם,
באמת
המניע הפנימי שלה היה מניע צנוע.
מה ההבדל בין,
בואו נגדיר,
בואו נגדיר, מהי צניעות?
צניעות זה כשאדם בוחר לחיות את חייו לפי
ערכים פנימיים ולא לפי ערכים חיצוניים, זו הצניעות.
זה כרוך גם בלבוש ועוד דברים מהסוג הזה.
הערך הפנימי המרכזי כרגע בחיים של רות, היא עוד לא מכירה, היא לא יודעת,
היא לא יהודייה,
אז היא לא מכירה את כל הקודים של ההתנהגות ומה עושים ומה אומרים, היא לא מכירה.
יש לה ערך פנימי אחד, מהו הערך הפנימי שלה?
נעמי.
זה הערך הפנימי. מבחינתה נעמי, זה הערך הפנימי, זו הקדושה, היא נעמי.
אז בשביל נעמי היא הולכת עד הסוף. היא הולכת, סובגת ביזיונות, הולכת בין הקוצרים. היא לא מכירה את כל הקודים.
אתם יודעים, בתור כל מי שגדל בחברה דתית,
אנחנו כל כך
חיים את הקודים של ההתנהגות
בצורה פשוטה וטבעית, שבכלל אנחנו לא מבינים מה יש לו להבין, אבל יש המון המון קודים.
סתם, תחשבו על התפילה, מתי עומדים, מתי יושבים, מתי אומרים אמני יש מרבה, מתי אומרים קדיש, חצי קדיש, רבע קדיש, לא,
אחד המקומות הכי הכי מהודקים של קודים, זה לא עלינו, כן, בבית האבל.
בבית האבל יש קודים,
איפה יושבים, מה אומרים, וכל זה, ונתן לי כמה פעמים להיות בבתי האבלים כשהגיע מי שלא הכיר את הקודים.
וזה היה...
אז הוא יושב ליד האבלים. הוא לא יושב ליד האבלים, האבל קם, אז הוא חיפש כיסא, יושב על הכיסא של האבל.
הוא היה על כיסא ואז כולם התעפו עליו, קום, הוא לא מבין למה, מה עשיתי, ישבתי על כיסא, לא, פה, אתה יכול, יש כל כך הרבה קודים,
כן,
כן,
אז רות מגיעה לשדה, יש כל כך הרבה קודים בעניים,
לקחת בפירה ובלקטים ולא בעומרים, היא לא מכירה את כל הקודים האלה, היא יודעת דבר אחד,
יש לי חמותי,
שהיא נעמי,
שהיא האישה הכי מדהימה שפגשתי בעולם, שהיא אישה צדיקה, ואני מחויבת אליה, לא משנה מה יהיה.
אז זה מה שבא המדרש להגיד.
כלומר, אומר המדרש, תראה אותה כאילו היא מתנהגת בצניעות היתרה, למרות שמבחינה חיצונית זה לא היה כך,
אבל צניעות זה לא רק מה נראה כלפי חוץ, אלא בסדר, זה בעיניי מדרש מדהים,
ההבחנה הזאת,
ובועז שם לב לזה.
כלומר, זה מה שבועז אומר לה. בועז אומר לה,
ואומר בועז, עכשיו תראו איך בועז מסביר לה,
הוא מנסה להסביר לה את הקודים.
ואומר בועז אל רות,
הלא שמעת ביתי, אל תלכי ללכוד משדה אחר,
וגם לא תעבורי מזה.
ויכול תתפקיד עם נערותיי, הוא אומר לה, תלכי עם הנערות ולא עם הנערים.
אז היא לא מבינה למה.
ותיפול על פניה ותשטחו ארצה ותאמר אליו, מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נוכריה? למה אתה כל כך מתפעל ממני?
ואז בועז אומר לה את הדבר הבא,
אומר לה, תראי,
כל המהפכה שאני מנסה לעשות
היא מהפכה שבה בני אדם בתוך החברה,
אולי אני אנסח את זה בצורה,
אני אנסח את זה רגע בצורה אחרת, כל חברה אנושית
שרוצה להתקיים חייבת
שבאיזון בתוכה יהיה,
ירבו הנותנים על המקבלים, בסדר?
שיהיה יותר נותנים מאשר מקבלים. אם חברה עוברת את הקו,
חברה, מדינה או קהילה
או משפחה,
אם היא עוברת את הקו ויש יותר מקבלים מאשר נותנים,
אז א', הנותנים מתחילים להרגיש פראיירים,
ואז הם מפסיקים לתת, וזה מתפורר.
אבל אם החברה, יש בה איזה פער טוב, אז היא מתקיימת.
גם הנותנים מרגישים שהם לא נותנים לבד, וגם בסדר, אנחנו מבינים שיש תמיד, לא כל אחד יכול לתת, וגם הוא נתן בחלק שלו, אני נותן בחלק שלי.
זה רף מאוד מאוד עדין, שצריך כל הזמן לשמור עליו. אז בועז אומר, זו המגמה שלי, אני רוצה ליצור חברה שבה אנשים לא ישתמשו במילה פראייר. מה, אני פראייר?
אני הולך למילואים, אני פראייר? אני הולך להתגייס לצבא, אני פראייר?
אני לא רוצה את המילה פרייר, אני רוצה את המילה בשמחה, אני נותן. ככה נקים חברה מתוקנת.
ולפעמים יש לך דמות מסוימת שהסיפור שלה מהווה השראה לאחרים.
אתה אומר, הנה, כמוהו, תעשו כמוהו. סיפור אחד, אדם אחד יכול לתת השראה, כמו שלוקחים במסורות איזה מישהו,
הסיפור שלו יכול לעבוד השראה לרבים.
אז בועז אומר לרות,
תשמעי, הסיפור שלך הגיע אליי.
עזבת חברה בטוחה.
עזבת מקום בטוח, עזב,
היית בת מלכים, עזבת הכל.
ויען בועז ויאמר לה, הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך
אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם השאלה אתמול שלשום.
עשית מעשה גדול, מעשה אידיאלי.
ישלם אדוני פעולך ותמזכויותך שלמה מרים אדוני אלוהי ישראל אשר באת לך סות תחת כנפה.
עשית פה מעשה גדול, מבחינתי התשראה לאחרים.
אז אני שם לב אלייך,
את יקרה בעיניי, המעשה שלך.
הלכת אחרי הפנימיות ולא אחרי החיצוניות.
הלכת אחרי,
שילמת מחירים וויתרת, והלכת ל...
אני הייתי רוצה שאנשים יראו בך איזה מודל,
איזה דוגמה. לאורך השנים היה לנו, נכון,
כל מיני גיבורים כאלה,
שכולם ככה אמרו, וואי,
קוראים אחרי זה על שמם רחובות.
אני יודע מה, עולה לי עכשיו פתאום נתן אלבז, נכון?
אחד כזה שהוא במסירות,
הוא הולך, קופץ על הרימון, רועי קליין, כמה שנים אחר כך.
כל מיני אנשים שעשו, אנשים עשו מעשה אחד, אבל הם היו דוגמה ומופת לאחרים.
איך כתוב בבהד 1?
מי אמר את זה?
גדעון.
הוא אומר לי, תראו וכן תעשו.
יפה.
אני ידע את כל הסיפור. יפה. אז אתה עכשיו מעיר הערה שמחזירה אותנו לתחילת הפרק.
אתם זוכרים את הקריא בית הכתיב?
כתבנו, אמרנו ולנעמי,
קראנו מודע אבל כתוב מידע, מה ההבדל בין מודע למידע? המודע זה שזה במודעות שלך, במידע knowledge, יש לך עוד משהו,
אז הכתוב כאילו מעביר ביקורת על בועז,
אתה רואה כאן איזה מישהי,
אתה רואה את הדרמה שהיא עושה,
אתה משבח אותה גם,
למה אתה לא לוקח עליה אחריות?
אנחנו נראה בהמשך שהיה צריך,
שתקרה דרמה גדולה מאוד כדי שבועז ייקח אחריות, אבל כבר כאן הכתוב כאילו מעביר ביקורת על בועז ואומר לו,
למה לא לקחת עליה אחריות? אתה בן משפחה שלה באיזושהי צורה, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.
מה?
כן, נכון.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני וכי דיברת על לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחד שפחותך.
כן, תודה רבה.
אתה לא מסכים לנו במפגש.
כן, בסדר.
אתה דיברת על איך אתה חושב על מפגש.
לא, הוא פוגש את המסדה.
כל הפרק הזה הוא מפגש.
הוא היה אומר ל...
הוא מגיע לסדה ובורא אותה בגלל שהיא בולטת במעשים שלה.
והוא אומר לבועז, לעת האוכל גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פיתח בחומץ
ועטשב מצד הקוצרים ויצבות לקלעי
ותאכל ותסבב ותותר. אז עוד פעם הוא יעשה את הטעות הזאת ויושב מצד הקוצרים.
אז בועז
מבין שהיא כנראה לא מבינה את השפת קוד כאן,
אז הוא מזהיר את הקוצרים. ותקום נלקט בעציו בועז את נעריו לאמור,
גם בין העומרים תלקט ולא תחלימוה.
כלומר, גם אם היא תלקט באומרים, אל תעליבו אותה.
וגם שול תשול אולה מן הצוותים, תשאירו לה בכוונה.
ועזבתם וליקטה ולא תגערו בה.
ותלקט בשדה עד הערב,
ומתחבוט עד אשר ליקטה, ויהי כאפה שעורים. עכשיו,
בואו נבין שבועז, מבחינתו,
הוא עשה הרבה מאוד.
הוא גם, קודם כל הוא שם אליה לב.
והוא קרב אותה. הוא מנהיג והיא נערה מואביה.
וגם הוא דאג לה לפרנוסה.
אז מבחינת בוז, אולי הוא כן מרגיש שהוא לקח אחריות.
אבל הוא לא יודע עד היכן דברים מגיעים, מה התביעה ממנו.
אנחנו נראה את זה בהמשך, כן.
אבל זו החוויה שלו, שהוא כן עשה מה שהוא יכול.
הוא עשה מה שהוא יכול.
יש כאן עוד איזה מדרש שאני רוצה, אנחנו לומדים פשט בדרך כלל, אבל...
יש כאן מדרש שגם עליו כדאי להתעכב.
צוותים זה כשאתה כאילו תופס את החיטה כדי לקצור.
אתה תופס, קוצר, ואז יש לך ביד.
ואז יש לך ביד, מה שאתה מחזיק ביד.
ואז אתה לוקח לעומרים וקושר את זה. אז הוא אומר, כשאתה מחזיק את זה ביד, תפילו קצת, תטפלו על הרצפה, היא תוכל לנקט.
המדרש אומר,
המדרש מביא שלושה אנשים, שאם הם היו יודעים, הם היו עושים משהו אחרת.
המדרש אומר ככה, אם היה יודע ראובן,
שהכתוב מכתיב עליו, וישמע ראובן ויצילהו מידם,
היה לוקח את יוסף על הכתפיים ומחזיר אותו ליעקב.
אם היה יודע אהרן,
שהכתוב אומר עליו, ורעך ושמח בליבו, הנה אהרון אחיך הלוי, ידעתי כי
יצא לצאת לקראתיך ורעך ושמח בליבו, היה יוצא לקראת משה רבנו עם תופים ומחולות.
אם היה יודע בועז שהכתוב מכתיב עליו
ויצבוט לכליבה תאכל,
היה עושה לה עגלים פתומות, היה עושה לה על האש.
עכשיו זה מדרש קצת מעצבן, זאת אומרת, אם היה יודע,
הוא לא ידע, הם עשו מה שהם יאכלו בזמן נתון,
באמת, כן. אז
העומק של המדרש הוא כזה.
אנחנו הרבה פעמים חיים באיזושהי תחושה שאנחנו הגיבורים של הסיפור, ומה שקורה מסביבנו זה כאילו התפאורה.
בסדר?
אבל אנחנו במרכז העניינים.
המדרש אומר לכל אחד מאיתנו,
תמיד תשים שם סימן שאלה.
אתה לא יודע באמת מי הגיבור של הסיפור.
כלומר,
כשראובן הולך להציל את יוסף,
אז ברור לראובן שהוא האח הבכור, והוא עושה טובה לאחיו יוסף. הוא לא יודע שיום יבוא ובכלל
יגידו לו, אה, אתה זה שהצלת את יוסף.
אולי אני אתן דוגמה יותר פשוטה.
מורה מלמד בכיתה.
מורה מלמד בכיתה.
אתה המורה, יושב פה על כיסא, על הלוח וכל זה, והתלמידים.
וברור למורה שהוא,
אני כאן המורה, והם התלמידים.
קח בחשבון שיכול להיות שאחד מהתלמידים שלך יום אחד יהיה אדם גדול.
ואז,
יגידו לו, תגיד, אתה היית רוצה לציין איזו אישיות שאתה ככה מעריך? הוא היה אומר, המורה שלי בכיתה א', ואז יקראו לך ויגידו,
אנחנו רוצים להזמין את המורה של הזה, של... אה, אתה הייתה המורה שלי, כן?
המלמד של הרב עובדיה בכיתה א'.
זה, זה, זה היה המלמד של הרב עובדיה? אה, באמת? מה אתה אומר? איך הוא היה? תספר בתור ילד, איך הוא היה?
עכשיו, כשהרב עובדיה בכיתה א', הילד בכיתה א', והמורה...
תמיד לקחת בחשבון
שלא בטוח שאנחנו השחקן הראשי בהצגה.
בסדר? אולי מי שאנחנו חושבים שהוא השחקן המשני, הוא השחקן הראשי.
כן,
כן,
נכון.
הוא יזם את זה.
יש איזה מורה למתמטיקה ופיזיקה, מורה רשאי,
שכבר הזמינו אותו שלוש פעמים בקורס טיס.
אז עשו עליו כתבה.
מה הסוד של המורה הזה?
זה מורה ככה ניפה, משמעת ברזל.
הוא לא מבטל בתלמידים שלו, והוא אומר, מה?
הוא אומר, הוא עושה בלי משחקים, לא כל הזה.
הוא אומר, אתם מסוגלים, ויש לו גם כל מיני כללים, עקרונות, כאילו, הוא לא מלמד עם הכיתה הלא מסודרת,
הוא לא מלמד עם כל מיני כללי דרך ארץ כאלה של זה,
וכבר שלוש פעמים הזמינו אותו.
טוב,
בואו נסיים את הפרק.
ותיסע ותבוא העיר ותרך עמותה את אשר ליקטת, ותוצא ותיתן לה את אשר הותירה משובעה.
ותאמר לך עמותה, איפה ליקטת היום? ואנה עשית, יהי מקירך ברוך.
כן, איזה יופי, הבאת הרבה קמח.
ותגיד לך מותי את אשר עשתה עמו, ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.
ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים,
ותאמר לנעמי קרוב לנו האיש מגואלנו. עכשיו תראו, המקרה בתנ״ך
הוא פונקציה מרכזית.
כשקוראים דברים במקרה
זה מהווה תמיד איזה אות, איזה סימן, שמה שהולך להתהפך. הדוגמה הכי בולטת
לדעתי
זה מגילת אסתר.
בזמנו שלמדנו בגלל אסתר, הוכחנו באותות ובמופתים שהתוכנית המרכזית של אסתר הייתה להתאבד
יחד עם אמן.
לעורר חשד אצל אחשוורוש,
שהיא מתכננת למרוד יחד עם אמן,
וככה אחשוורוש יהרוג אותו ואותה, אבל ברגע שהוא יהרוג את אמן,
הסיכוי כלול הוא שגזירת ההשמדה תתבצע.
למה בכל אופן אסתר מחליטה במשתה השני להפיל את כל האשמה על אמן ולהגיד איש צר ואוהב אמן הרע הזה?
מה גרם לה להשתנות?
התשובה היא מאוד פשוטה.
אסתר,
מבחינתה זה היום האחרון שלה.
אז היא נפרדת מהעולם, מתפללת, יש מדרש כזה שממש מתאר את התפילה שלה לקראת זה שהיא הולכת להתאבד.
כלומר, ליצור מצב כזה שאחשוורוש יהרוג אותה.
אז היא מסתובבת בחלונות, היא נפרדת מכל קרוביה, נזכרת בהורים שלה שנפטרו, היא כבר אחרינו.
פתאום היא מסתכלת מהחלון והיא רואה דבר נורא נורא מוזר. מה היא רואה?
היא רואה את מרדכי רוכב על הסוס, ואת המן לוקח אותו וצועק, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. זה טוויסט בעלילה, זה לא אמור להיות. המן רק רודף אחרי מרדכי. פתאום?
אז היא אומרת, וואלה, יש פה איזה סימן,
אני אנסה ללכת על כל הקופה, להפיל את הכול על המן.
יש כאן איזה רמז.
נעמי אומרת, הגענו כאן לשדה בית לחם, יש פה אלף ואחד שדות, אלף ואחד זה. מה הסיכוי שאת תפלי על מישהו, שהוא קרוב משפחה?
קרוב משפחה קרוב, כי כמו שאמרנו, בועז
הוא אחיין של אלימלך,
ושהוא גם יכיר אותך,
וגם יזהה אותך, וגם ידבר איתך, הסיכוי הוא קלוש, 0.0000, מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?
מה פתאום שראש הממשלה,
בועז הוא השופט, יעצור וידבר עם נערה פשוטה שהיא מואביה וגם...
זה קרה לבת שלי
בשבוע שעבר.
היה להם טיול.
יש מסע בניה.
בניה, איך קוראים?
לא, לא ריין, לא ריין. נדמה לי שזה לא ריין. מה?
לא, יש הרבה בנייה, ברוך השם, גיבורים כולם.
יש בנייה אחר שיש עליו ניגון לבנייה, של להקת עלמא.
לא יודע, אולי אני טועה, לא משנה. מסע לאחד הבנייה זה מסעות, זה מסע בירושלים בלילה, בקיצור, איזשהו.
והיה להם אוטובוס. אז היא עולה לאוטובוס,
ישבה מקדימה, הבת שלי, כן, דברנים כאלה.
התחילו לדבר עם הנהג, היא ועוד חברה שלה.
אז הוא אומר להם, איפה אתם? פתח תקווה, דרגנים.
אז הוא התחיל לשאול אותך איך קוראים לאבא, איך קוראים לאמא, לסבתא שלך, אז היא אומרת לו סבתא ניצה.
אז הוא אומר לו סבתא ניצה.
אז אחות שלה זה ההיא וההיא והאימא שלה זה סבתא גמילה,
ואמר לה את כל המשפחה.
אז היא כאילו ככה, איך אתה יודע?
בקיצור זה בן דוד של אמא שלי.
ברגע שהוא אמר זה, ניצה, אז הוא ציון בוכובזה, נהג אוטובוס.
היא התקשרת אלינו, שאלה לסבתא ניצה.
מה הסיכוי שילדה בכיתה ט' תעלה על אוטובוס ותדבר עם הנהג, ופתאום יהיה איזה... סיכוי קלוש, כן?
שזה משהו משמח,
הקרבה הזאת שנוצרת. אז נעמי אומרת, מה הסיכוי? בוודאי
יש פה איזה אירוע שהולך להתגלגל לגאולה.
עכשיו,
אני רק רוצה להזכיר לכם,
וזה דבר ממש יסודי מאוד במגילת רות. חשוב מאוד, בסיסי.
בלעדיו קשה מאוד להבין את מגילת רות.
תרבותית, בסדר?
יש בתורה מצוות ייבום.
אתה מכיר מצוות ייבום?
מצוות ייבום זה שלא עלינו אם מישהו יתחתן עם אישה ונפטר ללא בנים,
אז התורה מצווה
ללא ילדים, כן?
התורה מצווה שאשתו
תתחתן עם אחיו.
תתחתן עם אחיו ויוולד להם בן, ואת הבן הזה יקראו על שם האח שמת.
וזה לא רק לקרוא שמות,
אלא הוא גם נהיה יורש.
כלומר, הוא עומד במקום ה... נכנס בנעליו. נכנס בנעליו ממש.
עכשיו, זו התורה מצווה.
זו חובה.
אבל מושג הייבום במקרא הוא הרבה יותר רחב.
הם נהגו לייבם לכל האורך.
כלומר, גם אם, נגיד, הייתה,
גם אם דוד היה מתחתן עם אחיינית שלו, שהתייתמה,
כן, בחורה צעירה בת 13 פתאום התייתמה, והדוד היה מתחתן איתה, זה היה נקרא ייבום.
ייבום זה היה המושג הרחב לכך שאנחנו לוקחים אחריות ולא נותנים למישהו מהמשפחה שחווה יתמות או אלמנות,
לא נותנים לו ליפול. כי המשפחה בתקופת המקרא היא שבט מאוד מאוד חזק שדואג ל.. ל.. דואג.
התורה צמצמה את זה ואמרה במקרה הזה אני מחייב.
במקרה של אשת אחיו, כן? זה חובה.
אבל מושג הייבום הוא הרבה יותר רחב מהחובה.
גם דוד שמתחתן עם אחיינית, גם דוד שמתחתן עם בת דודה,
גם כל מה שמותר לפי קריבת עריות היה נחשב ייבום. זה היה מאוד מאוד מקובל.
מאוד מאוד מקובל שאתה לא נותן,
אם קרתה איזה טראומה, קרתה איזה טרגדיה במשפחה, וחלק כאילו, אתה לא נותן לו להידלדל, יאללה, אתם כבר לא מוותרים.
מאוד מאוד חזק.
תנסו,
במובן הזה אולי אפשר ללמוד טיפה מהשבטיות הערבית היום, כאילו משפחה היא מאוד מאוד מרכזית. למה זה לא נהוג? מה?
הסיבה שזה לא נהוג היא בגלל
הרי אסור להתחתן עם אשת אחיו, היא אסורה עליו, ערווה.
אבל כשיש ייבום, אז בא עשה ודוחה לא תעשה.
אבל כדי שהעשה ידחה לא תעשה, צריך שמי שמייבם יכוון לשם מצווה בלבד.
אם הוא מכוון לא לשם מצווה, אלא מכוון גם להנאת עצמו,
אז הוא פוגע בערווה.
אז חז״ל כבר חששו לזה,
ובהתחלה תיקנו שחליצה, והפכו את הסדר, אמרו חליצה קודמת ליבום, אבל כמו שהעירו כאן, יש עדות שעד היום נוהגים לייבם.
כן?
אז זה תלוי כמובן אם אפשר להתחתן עם שתי נשים או לא, אבל בגדול מעדיפים אחר רווק.
יש סדרי עדיפויות.
אז אומרת נעמי,
בת אומר נעמי לקלטה,
ברוך הוא לאדוני, תראו מה הסיקור, יש כאן רמז.
קרוב לנו האיש מגואלנו, כלומר, הוא בוודאי ייקח פה אחריות,
הוא לא יסתפק בזה שהוא נתן לך כמה חיתים שיהיה לך מה לאכול, הוא ייקח עלינו אחריות, כי זה היה מאוד מאוד מקובל, תרבותית, חברתית,
הוא ייקח איזושהי אחריות, הוא יפתור את הבעיה,
הוא ייחתן אותך עם איזה מישהו.
ואז רות אומרת לה, ותאמר רות המואביה, גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקי, נדמקלו את כל הקציר אשר לי. הוא אמר לי לדבוק עם הנערים, אז מיד נעמי מתקנת אותה.
ותאמר נעמי אל רות,
כלתה,
טוב ביתי כי תצאי עם נערותיו. בטח הוא אמר לך נערות, ואת ממשיכה להתבלבל.
זה רק מראה כמה היא לא מבינה את הקודים.
ולא יפגעו בך בשדה אחר.
ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החיתים ותשב את חמותה.
הפסוק הזה, חי ורעי, הוא פסוק דרמטי.
זה אומר, קציר השעורים מתחיל בניסן.
קציר החיתים מתחיל בסיוון. אז אומר ניסן, יער, סיוון, עד אמצע תמוז.
נעמי נמצאת שם, רות נמצאת שם, עם בועז.
ומה קורה?
כלומר, מבחינתו בועז עשה מה שצריך, הוא מאפשר לה ללקוט, יש זה.
והוא לא מוכן לקפוץ לתוך הסיפור הזה.
וזה ממש סוגיה, כלומר, אתה נמצא ליד האירוע של הגאולה,
אבל הוא עובר לידך, אתה לא חלק ממנו.
וכמו בהרבה מאוד מקרים בתנ״ך,
דברים שלא קורים בדרך הישרה,
יש דרכים אחרות שהם קורים, דרך מפותלת, דרך אולי עקומה אפשר לקרוא לזה,
אבל הדרך הזאת היא סופה שהיא מולידה ישועה גדולה.
מה הייתה הדרך המפותלת והעקומה? נראה בעזרת השם.
בשבוע הבא, כן.
