טוב,
תשמעו, בשבת האחרונה קראנו פרשת תזריעה,
מצורע,
מחוברות הן היו, וכידוע שהפרשת האלו עוסקות
בצרעת שמגיעה, חלק מהדברים שבגללם מגיעה צרעת זה לשון הרע.
לשון הרע.
עכשיו, לשון הרע זה,
קודם כל זה הייתה טובה.
הייתה טובה.
מה ההגדרה של לשון הרע?
מדבר משהו רע,
על מישהו, אפילו אם זה אמת.
זה ההגדרה של לשון הרע.
ובאמת, כשלא מדברים על לשון הרע, זה חוסך הרבה צרות בחיים. שומע, כן, אנחנו נראה את זה.
למרות שצריך להגיד שיש בלשון הרע גם מרכיב מסוים של חידוש
בזה שהתורה אוסרת לשון הרע.
כי אני בסך הכול לא פגעתי באיזה מישהו. זה לא ש...
לא שלחתי ודיברתי עם איזה בוס
של מישהו על אחד העובדים שלו.
ואז גרמתי לו נזק. סתם, דיברתי.
שמנו, דיברנו שנינו על איזה מישהו בכלל שלישי, שאין לי קשר אליו ולא אליך, בסתובבת דיברנו עליו. אסור.
התורה אוסרת את זה.
אז יש בזה דבר חידוש. באמת לשון הרע זה רק על יהודים, לא על גויים.
אין איסור לדבר על גויים לשון הרע. זה רק עיסור.
זה כאילו פריבילגיה בתוך עם ישראל לדבר דברים טובים.
ואם אני רוצה לתמצת לרגע אחד את התפיסה של התורה ביחס ללשון הרע,
אז אני הייתי אומר את הדבר הבא.
התורה חפצה שהחברה תהיה חברה שעסוקה בלהיטיב.
בלהיטיב.
ולכן הגישה של התורה אומרת ככה,
על הטוב תספר,
ברע תטפל.
כלומר, אם נגיד נעשה איזשהו מעשה טוב, תספר, תפרסם, תעביר הלאה, כדי שאנשים יקבלו רעיון, יקבלו השראה, יקבלו חשק.
בסדר?
הטוב דווקא יש לפקח, כמו שעכשיו היה הדלקת המשואות, כן? אז יש כל מיני אנשים, בחרו כל מיני אנשים שיש להם איזשהו
עשו איזה מעשה משמעותי, שמהווה השראה גם לאחרים.
ברא, אין לך מה לספר או לדבר ולפרסם אותו סתם,
ולנפח אותו יותר ממה שהוא...
אם זה בגזרה שלך,
תחת אחריותך,
הילדים שלך, התלמידים שלך, בשכנות שלך, תטפל ברא, מה שצריך לעשות, תטפל, תעשה.
תערב עם גורמי מקצוע, תדווח למי שצריך, אין בעיה, צריך לטפל ברא.
אבל אין מה לדבר על הרא, כי בזה אנחנו בעצם
מאוד מאוד מגדילים את הנוכחות שלו הרבה מעבר למה ש...
מה שצריך, בסדר?
או הגדלת נוכחות מוגזמת מיותר.
זהו, זה הרעיון הבסיסי.
וזה חוסך הרבה מאוד צרות, לדעתי. תדעו לכם, לשון הרע זה אחת העצות הטובות לחיים טובים, זה
לא לדבר דברים רעים על אחרים.
אם אני צריך לטפל, אני מטפל. אם לא, מה יש לדבר.
אבל אנחנו כאן לומדים אגדות חזל בחבורה שלנו,
וכאן יש סיפור שקצת אולי מפתיע ופותח פה איזה פתח
להתבוננות נוספת.
בואו נראה אותו.
אומר המדרש
זאת תהיה תורת המצורע.
הדאו דכתיב מי האיש החפץ חיים.
כן?
אז כאילו המדרש אומר מהי התורה של המצורע?
יש למצורע תורה מיוחדת.
מה התורה שלו?
תורה שכתב אותה דוד המלך מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשמחה מהרה וכו'.
ואז המדרש מספר סיפור. מעשה ברוכל אחד
שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי
והיה מכריז ואומר,
מן באי למזבן סם חיים.
היה רוכל שהיה הולך ואומר, מי רוצה אבקת חיים?
כמו שפעם היינו מוכרים במחנות קיץ אבקת חשמל.
מי רוצה אבקת חשמל?
הבטחות לצוללת וכל זה. מי רוצה אבקת חיים?
אני לא רוצה אבקת חיים, כולם רוצים.
עודקין עלי רבי ינאי
שם לב לסוחר הזה, רבי ינאי,
והבעייתיב, הוא פשט בטורקלינאי,
היה יושב בתוך הטרקלין שלו, רבי ינאי,
שם, דמכריז, זמן באי סם חיים. שמע אותו מכריז.
אמר לו, טס, שק לאח, עזבוני, בוא, בוא, אני רוצה לקנות.
רבי ינאי קרא לו.
אמר לו, אתה לאו אנטה צריך לי ולא דקוותך. אתה לא צריך את הסם הזה, אתה מסודר.
אטרח עליה. אמר לו, רבי ינאי, לא, לא, בכל אופן, אני רוצה, תמכור לי, תמכור לי,
סליק לגבי
עלה אליו והוציא לו ספר תהילים והראה לו הפסוק
מי האיש שחפץ חיים
מקטיב בתרי נצור לשונך מרע
סור מרע ועשה טוב
אמר רבי ינאי עיני אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
אז רבי ינאי אמר נכון תהילים ויש גם פסוק במשלי.
ואז אומר רבי ינאי אמר אמר רבי ינאי כל ימיי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא
פשוט, מה הפשט שלו?
עד שבא הרוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, מוציא שם רע.
עכשיו, הסיפור הזה הוא קצת פשוט מדי.
כלומר, מה היה כאן שרבי ענאי לא הבין?
מה החידוש? מה הוא צריך את הרוכל הזה? מה הוא צריך את הרוכל הזה?
מה הרוכל חידש? זה מושם גם. כן, רבי ענאי, זה פסוק בתהילים. אנחנו יודעים שרבי ענאי יודע פסוק במשלי, יותר נדיר, פחות דוקים במשלי מאשר בתהילים.
מה רבי ינאי חידש הרוכל הזה לרבי ינאי?
מה היה פה? זה דבר חידוש, בסדר?
אנחנו ננסה להבין את הדבר החידוש הזה, בעזרת השם.
קודם כל יש לנו כאן רוכל.
מה זה רוכל?
סוחר, נכון?
מה עושה רוכל?
מסתובב, רואה פה יש סחורה, פה אין אותה,
מעביר אותה מפה לשם.
הוא מעביר דברים ממקום שאין למקום שיש, זה רוכל.
וכנראה הרוכל תוך כדי שם לב
שזה גם, אפשר להעביר כל מיני דברים, אפשר להעביר בדים, אפשר להעביר תבלינים, אפשר להעביר מה?
מידע.
שומע?
שמעתי ששם
דיברו כך וכך, ויש שם כל מיני, אתה מעביר מידע ממקום למקום, וזה גם כן מעניין אנשים. אנשים אוהבים לדעת מה קורה במקומות אחרים.
נספר להם.
והוא רוכל,
הוא רואה פה איזה משהו.
עכשיו, הרוכל הזה,
מכיוון שהוא רוכל, הוא עושה כאן בעיניי שימוש נפלא מאוד
באחד מהעקרונות של הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב אומר שמכל דבר צריך ללמוד
לעבודת השם.
אז הרוכל אומר,
אם הרוכל היה בא ואומר, יש לי דבר תורה להגיד, חבר'ה.
אז כולם אומרים, טוב, טוב, יאללה סם, מה אתה עכשיו?
מה הרוכל אומר?
חבר'ה, מי רוצה לקנות?
סם חיים.
כולם מתעניינים.
מה יש שם?
הרוכב אומר בואו רגע נתבונן, בואו רגע נתבונן ביד, ונעשה גם אנחנו את ההתבוננות הזאתי. כמה אנחנו משקיעים בבריאות שלנו, של הגוף?
משקיעים, עושים ספורט,
רצים, עושים כושר, אני רוכב על אופניים, משקיע בזה. אחרי זה, לא עלינו, יש איזה צורך?
של רפואי, הולכים לרופא, אנשים הולכים לכדורים, אנשים עושים מיתוחים, אנשים כאילו...
כן, מה שצריך, אומרים לך, תקשיב, חסר לך, אתה לוקח,
צריך לשמור על הגוף בריא.
אבל להיות הגוף בריא זה רק איזה הכנה למשהו,
נכון? מה?
אוקיי, עכשיו אתה בריא, נו, עכשיו מה? מה עכשיו?
יושבים על הכיסא, לא עושים כלום.
מה אתה עושה עם זה שאתה בריא?
משום מה אנחנו משקיעים,
משקיעים,
בלי להסס כסף ומרמון וכולי, בהכנה,
אבל כשמגיעים לדבר עצמו,
לא, שמה אני... בסדר, זה מה, אני אשקיע בזה, לא...
לדוגמה, זוג שמתחתן.
הם קונים דירה, הם יכולים, קונים מוצרי חשמל, קונים כביסה, קונים את הכול, זה עולה כסף.
קונים אוכל, הכול עולה, חשמל, מים, הכול.
כל האירוע הזה בשביל מה?
כדי שיחיה פה זוג בשמחה וטוב לבב.
אבל לפעמים יש בעיות בשלום בית.
לא בעיות מקומיות, בעיות ארוכות טווח.
אבל הבעיות האלה, אפשר לפתור אותן אם הולכים למי?
הולכים ליועץ זוגי, הולכים לאיש מקצוע.
ובאים אנשים אחרי,
זה בא, אתה אומר לו, טוב, כמה זמן אתם כבר יש לכם טבעה? שנתיים? שלוש?
אז למה עכשיו, יגאל?
לא, מה, אני אשלם כסף? לא שאתם משלמים לי, כן, אבל אני אשלם כסף?
עכשיו הוא מסתדר לבד.
כל הסיפור שהתחתנתם, כל הלוגיסטיקה, כל האירוע, זה הכל כדי שיהיה לכם טוב. אם לא טוב לכם, אז מה זה שם?
משום מה, אנחנו יותר ממהרים להשקיע במסגרת של החיים מאשר בתוכן שלהם.
הייתי אומר, בחיים מאשר באיכות החיים.
אבל איכות החיים זה דבר חשוב.
אז לכן הרוכל הזה אומר, מי רוצה, מי רוצה, כולם באים אליו. אה, אתם באים?
באתם אליי כשרק חשבתם שאני אתן לכם סם שיגרום לכם לחיות טיפה יותר.
אז יש לי משהו הרבה יותר משמעותי, מה?
אני הולך לגרום לכם לא לחיות טיפה יותר, אלא אני הולך לגרום לכם לחיות הרבה יותר,
אבל לא בציר הכמות, אלא בציר האיכות.
כמה אתה מוכן לשלם לאדם שייתן לך עצה טובה,
שישנה את החיים שלך מבחינה איכותית? לא תוסיף לך עוד ימים,
אבל את הימים שיש לך, היא תגרום לך לנצל אותם בצורה מיטבית יותר ומשמעותית יותר. זה שווה הרבה.
אז הרוכל הזה מבין את העניין. הוא גילה, הרוכל הזה גילה איזה משהו. יש לו איזה גילוי, יש לו איזה סוד.
הוא גילה איזה אירוע והוא רוצה לשתף את האנשים
בגילוי הזה.
קודם כל בואו נבין מה הוא לא גילה.
הוא לא הראשון שגילה שלשון הרע זה דבר גרוע.
זה גם רבי ינאי יודע.
אם אדם לא מדבר לשון הרע הוא חוסך לעצמו צרות.
אם אדם לא מדבר לשון הרע, הוא חוסך לעצמו כאבים.
אמר לי פעם איזה מזכיר קיבוץ,
קיבוץ, לא ידעתי.
הוא אמר לי,
אם אצלי בקיבוץ היו לי זמן בהלכות האלה שאתם לשון הרע, יואו, כמה בעיות היו נחסכות לי, אתה לא יודע מה זה. הייתי יודע שכל בעיה שיש בקיבוץ,
רק מי שצריך לדבר עליה, לטפל בה, לדבר עליה, ולא כל הקיבוץ ידבר לי על זה בשבילים,
היה חוסך לי מלא כאב ראש.
לשון הרע זה דבר פשוט.
לשון הרע, אני אקביל את זה רגע לתזונה, בסדר?
כולם מבינים שמי שניזון מדברים שהם לא אוכל,
מדוריטוס חריף, חמוץ, אש מקסיקני,
מכל מיני, זה לא אוכל, הגוף אין לו מה לעשות עם זה, הגוף רק צריך לפנות את זה,
וחלק מזה גם נשאר בתוך הגוף ולא יוצא, זה רעלים,
אל תאכל רעל, זה ברור, זה סוג מרע, זה פשוט.
אבל אחרי שאדם מחליט שהוא לא מכניס רעל,
טוב, מה אתה כן מכניס?
מה כן?
מה, איך אתה משפר את איכות החיים, את העיכול, את התזונה, את הפועט, איך.
אנחנו נוטים להשקיע הרבה יותר במסגרת.
כן?
ופחות,
אדם שכואב לו ביד, כואב לו בגוף, הוא ילך לרופא. אדם שכואב לו בנפש, הוא לפעמים יסבול.
אבל זה לא פחות חשוב.
אולי אפילו יותר חשוב.
אז האוכל הזה, הוא גילה איזה סוד.
מה הסוד שהוא גילה?
אז בואו נראה.
כן?
הוא קרא, רבי ינאי קרא לו,
אמרנו, מה, מה גלילית?
הוא אמר לו, תשמע, אתה לא צריך, אתה יודע, לא, הוא לא ויתר לו.
אז הוא
הוציא לו ספר תהילים ואמר, מי האיש שחפץ, הייתי מוסיף כאן מילה,
מי האיש שחפץ איכות חיים?
מי רוצה לחיות חיים עם איכות?
מקטין ותריי,
נצור לשונך מרע, זה הבנו, זה לשון הרע, אבל הוא אומר פה עוד משהו.
סור מרע ועשה טוב.
מה הכוונה?
תראו,
בהלכות לשון הרע יש לנו שני חלקים, יש לשון הרע ויש רכילות.
הוא אוכל הרי, נכון?
מה זה רכילות?
רכילות זה שאני עוסק כל הזמן
בהשוואת החיים שלי לאחרים.
אני כל הזמן מקבל מידע מה קורה במקומות אחרים,
ואני משווה את זה לחיים שלי. זה רכילות. בא אליי עם שמולד.
אה, אתה לומד כאן במכון מהיר.
אה, מה אתה אומר? לא, כי אני הייתי במקום אחר. אתה יודע ששם האוכל יותר טוב?
אתה יודע ששם... כל הזמן עסוק בהשוואה.
והיום, אגב, היום עם המדיות החברתיות,
אדם נמצא באיזה קבוצה, לא יודע, הוא חבר באיזה קבוצת חברים, בוואטסאפ או באיזה משהו, בפייסבוק, אינסטרה, כל השמות.
מה קורה שם?
כל אחד שיש לו איזה רגע שיא, הוא מעלה.
ההוא בים, ההוא בטיול, ההוא בסנפלינג,
ההוא בתניחה חופשית, ההוא נפגש עם הרב הגדול.
עכשיו אתה שבבית, וכל רגע אתה רואה שאנשים,
אז אתה אומר, בואו, רק אני דפוק.
כולם רק כל היום עושים דבר, ורק אני מכין שיעורי בית עם הילדים.
אתה לא יודע שבאמת
החיים הם לא כמו שכתובים, אתה רואה?
עיכפת את עצמך באלף אנשים שכל רגע מעלים את רגע השיא שלהם, אז אתה בחוויה שלך אתה חושב שכולם חיים כל הזמן אקסטרים ורק אתה חי איזה חיים אפורים.
ההשוואה יוצרת תסכול.
זה העומק של הרכילות.
רכילות זה הסקרנות שלי לדעת מה קורה שם.
אבל הסקרנות הזאת,
יש פעמים שהיא טובה, מה קורה שם אתה לומד משם אליך,
אבל הרבה פעמים
היא גורמת לנו לא להיות שמחים בחלקנו.
לאבד, אני כרגע נמצא פה, כרגע זו השליחות שלי, כרגע זה המקום שלי, כרגע זה מה שקורה.
אני אתן לכם דוגמה עוד
במה דברים אמורים.
לפעמים יש כל מיני ימי עיון כאלה, כנסים של...
בקיץ יש כנסים גדולים כזה.
ואז יש לך באותה רצועה,
יש לך ארבעה שיעורים נגיד, בסדר?
הרב הזה, הרב הזה, הרב הזה, ארבעה.
טוב וואטה, איך אני אבחר?
זה מעניין, וזה מעניין, וזה... מה אני אעשה?
איך אני אבחר?
אז הייתי פעם בסיטואציה כזאת,
התלבטתי בין שני שיעורים, אמרתי, איך אני אבחר? אני רוצה לשמוע גם את זה וגם את זה.
צריך לבחור.
אז אמרתי, אני איש לי רעיון.
אני אשב,
אכנס לשיעור אחד, אבל אני אשב ליד הדופן, זה היה... חילקו את האולם, בענייני האומה, זה היה מחולק למחיטות כאלה,
יעני אקוסטיות, אבל אתה שומע.
ואז אני אשמע,
אני שם קורא כאן, אבל אם אני באוזן הזאת אשמע שהשיעור השני יותר מעניין, אני באמצע אכליף.
מה קרה בפועל?
לא את זה ולא את זה.
אתה כולנו עוסק בהשוואות, זה מול זה. עזוב אותך, זה דופק לך את החיים. תחליט איפה אתה נמצא, ותהיה.
אומר הרוכל,
מי האיש שחפץ חיים?
מי חפץ באיכות חיים
שיימנע מרכילות?
לא רק רכילות הפשט זה רכילות שאני מדבר איתך ואומר לך, אתה שומע?
מה דיברו עליך? שמעתי שמדברים עליך?
זה כאילו הרכילות הגסה.
אבל אם אני מנסה לעשות אפליקציה לרכילות אותי ולעדן אותה ולנסות רגע לגעת באיכות של המושג רכילות,
זה בעצם ההתעניינות והסקרנות בעולמות תוכן שהם לא שלי,
וכל הזמן אני משווה את זה למצב שבו אני נמצא.
ואז אני מתוסכל.
רגע, למה? זאת אומרת, למה אני כזה והם ככה? מה?
כן, אתה כל הזמן כאילו, ככה יכול להיות ככה, יכול להיות ככה.
עשו בארצות הברית, עשו ניסוי,
לקחו קבוצת אנשים והציעו להם שתי אפשרויות. אפשרות אחת,
להרוויח 80,000 דולר לשנה במקום שרוב האנשים מרוויחים 60,000 דולר.
כלומר, הם יהיו עשירים ב-20,000 דולר יותר מהסביבה שלהם.
אפשרות שנייה,
בואו הציעו להם להרוויח 100,000 דולר,
אבל במקום שכולם מרוויחים 120,000 דולר, כלומר,
הם יהיו עניים ב-20,000 דולר יותר מהסביבה וכוח הקנייה הוא זהה.
כלומר, 100,000 דולר, אפשר לקנות בזה
בעוד 20,000 דולר יותר מה-80. ורוב האנשים העליפו את האפשרות, הראשונה, להיות
עשירים מהסביבה שלהם, כי אתה כל הזמן שווה.
אבל אתה, אין לך, ואכפת לך מה יש, יהיה לך עוד 20,000 דולר, שתוכל... כן, אבל אם יש לי עוד 20,000 דולר והוא, יש לו 120,
אז הם הוציאו לי את כל ההנאה.
אנחנו דופקים את עצמנו.
איכות חיים זו היכולת להגיד
זה החלק שלי,
ובזה אני מתרכז,
זה מה שטוב לי.
אפשר ללמוד, אפשר להתלבט,
אפשר לעשות, לבחור, אין שום בעיה, כן?
אבל לדעתי, זה מה שהוא לימד אותו.
רבי ינאי אמר, אני ידעתי,
הכרתי את הנזק שגורם לשון הרע, זה הכרתי,
אבל את הנזק שגורם את ההשוואתיות המוגזמת,
שאני כל הזמן עסוק בלהשוות את עצמי לזולת, וההוא, ולמה הוא יש לו ככה, ולמה יש לו תואר ראשון עוד הראשונים האלה.
המרוץ הזה, על זה לא שמתי לב, כי זה נראה משהו לא מזיק, בסך הכול מה עשיתי? הסתכלתי מקור אצל הזולת, מה הסיפור?
בסדר, אני לא...
אבל עוד הסתכלות ועוד הסתכלות ועוד הבטה ועוד הבטה.
בסוף אתה לא מצליח
אתה לא מצליח
להתרכז
בחלק שלך,
וזה פוגע.
וזה יכול להבין רק רוכל,
שרואה כמה אנשים מתעניינים,
כאילו, יכול להיות שבכלל האוצר מתחת לגשר.
יש רוכל, לא, אבל הבאתי משהו חדש, אז הוא והרוכל הביא את זה, משהו, אה, זה כולם רצינו ממנו.
אפילו שמת לב שהשפע נמצא אצלך,
מתחת ל... לא, אבל זה לא היה לי, את זה אני רוצה.
אמר רבי ינאי, כל ימיי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא,
פשוט מהפשט שלו,
עד שבארוכל הזה ואודיעני מי האיש שחפץ איכות חיים,
יבחר האדם לעצמו את החלק שלו ויתרכז בו, לא יתחיל ככה וככה.
אני זוכר,
הייתי ילד קטן, ממש ילד קטן,
אולי בגן או בכיתה א', זיכרון ילדות ממש
קדמון.
אז גנבתי את האפיקומן.
הצלחתי לגנוב סוף סוף אח שלי בדרך כלל היה גונב, אני הצלחתי לגנוב.
אבא שלי הבטיח, מי שגונב את האפיקומן,
מה?
קבל, הבטיח לי מה שאני רוצה, צעצוע, איזה צעצוע שאני רוצה.
אני זוכר את זה כמו היום, הלכתי עם אבא שלי ונכנסנו לחנון צעצועים.
אני לא עמדתי בזה.
היה כל כך הרבה דברים לבחור, לא ידעתי מה לעשות.
כל דבר, הסתכלתי, רגע, אולי זה, אולי זה, אולי זה.
ואני ממש זוכר את זה כמו היום, מה בחרתי? בסוף איזה אוטו כזה צעצוע, מה עפן כזה?
ובשנייה שבחרתי אותו ושילמנו, התחרטתי.
למה לא בחרתי את הרובה הזה?
כל כך הרבה אפשרויות שאתה כבר לא יודע לאן ללכת.
היכולת להתרכז,
היכולת להגיד,
זהו,
עשיתי בירור, זה כרגע החלק שלי, אני לא מסתכל ימינה, אני לא מסתכל שמאלה,
לא משווה את עצמי לאחרים,
לא עסוק בכל אחד עם ה...
אפשר להגיד לכם משהו?
לגלות את סגור ליבי,
אתם מסכימים לי?
אבל בלי זה, אני אומר לכם את זה בעדינות,
לא נכנס בכם.
זה,
אני אומר את זה גם בעדינות, גם מצד כבוד
והזדהות ואמפתיה עם אנשים שבאמת
עסוקים בסוגיה הזאת, אבל
בכל אופן,
יש בנים בעיקר, אבל לא רק,
שכשמגיעים לעולם הדייטים,
לפגישות,
אז הציעו לו מישהי,
אז הוא יוצא להתפגש, אבל בטלפון מחכות לו עוד חמש הצעות.
הוא מבוקש.
יש לו עוד הצעות.
נפגש עם ישיבה, הולך טוב.
אבל בטלפון,
אולי משהו מחכה יותר טוב.
אז אתה אומר, בוא ננסה.
אז הוא עובר לפגישה, לבחורה הבאה.
לבחורה הבאה. תמיד יש הצעות.
ואז עוברות שנים.
מציעים לו, וזה מין דינמיקה כזאת.
בגיל 28 מציעים לו בחורה,
הוא אומר, כן, אבל אם בחורה כזאתי, כבר יכולתי להתחתן בגיל 24, לא חיכיתי ארבע שנים עכשיו כדי לקבל בחורה שיכולתי לקבל. עכשיו אני צריך משהו ממש מיוחד, עכשיו זה משהו פיצוץ, עכשיו זה משהו כאילו...
וככה זה מתחזק את עצמו.
פעם מישהו שלח לרבי מכתב
והוא אמר לו שהוא נפגש לו עם הרבה בחורות והוא לא יודע מה לעשות והוא לא מתחתן.
אז הרבי ענה לו תשובה
מדהימה בעיניי.
הרבי ענה לו, כבר פגשת את אשתך.
כבר פגשת אותה.
נגיד שבחר פגש מאה בחורות, הוא אומר,
מתוך מאה בחורות שפגשת, היא הייתה שם.
תחזור אחורה.
אל תיפגש קדימה, תסתכל על הרשימה של הבחורות שנפגשת,
ותחזור לאחת מהן.
כלומר,
תפסיק להשוות ולחשוב שיחקר עוד איזה משהו מעבר לסיבוב.
אם נפגשת עם מאה בחורות, נפגשת עם כולם כבר.
לא יהיה פה משהו חדש. ראית את כל הסגנונות, גם בהרבה פחות מזה.
והאמת שפעם מצאתי דלג למישהו, וזה עבד.
אמרתי לו, תחזור למישהי שפגע. הוא חזר,
הוא חזר והם לא התחתנו.
אבל אחרי שהם נפרדו, התקשרה אליו מישהי
שנפגשה איתו באב-ארבי חזרה אליו,
ואז הם התחתנו.
יש בזה איזו הודעה בסוג של ענווה שאני,
אולי אני עסוק בלהשוות יותר מדי. עכשיו אני לא אומר, אני לא כמובן לא, באפס שיפוטיות וכל זה, אני אומר את זה,
שנדע שכשעסוקים בלהשוות, אז אין לדבר סוף.
עכשיו טוב לך?
בקשר הזה טוב, הוא מתפתח, הוא מתקדם, הוא צומח, לך על זה.
אל תגיד כן, אבל יכול להיות שמעבר לסיבוב תחכה לי מישהי יותר עשירה, יותר יפה, יותר גבוהה, יותר... תמיד יכול להיות, או שכן או שלא.
עכשיו טוב לך, עכשיו זה משמח אותך, עכשיו תעשה את זה.
האם אנחנו מסוגלים להתנתק רגע מהמקיף ולהתמקד במה שיש?
זה נכון גם במכון מאיר, אתה לפעמים נמצא באיזו חבורה,
ואתה שומע בחבורה אחרת שקורה משהו מעניין,
עם האוזן חצי פה וחצי שם, ואתה מפוזר. עכשיו אתה פה.
זו עצה לאיכות חיים, ולכן לא הרבה שמים אליה לב. לשון הרע זה רעל, זה איסור וזה רעל.
השוואתיות היא לא איסור. אין לי בעיה להסתכם.
אין לי בעיה להסתכם מה קורה במקומות אחרים, זה לא איסור.
אבל לאורך זמן
זה בעצם נהפך למין מסה קריטית של רכילות.
רכילות, העניין זה רוכלות, מעבר. אתה מעביר מידע מפה לשם, מפה, ואתה כל הזמן בהשוואה.
רגע, היה לי איזה חבר שסיפר לי לפני הרבה שנים
איזו מעשייה כזאתי שהתארגן פעם טיול פנויים-פנויות.
עשו טיול, לעשות היכרות, איזה מין טיול כזה. והיה מוצלח מאוד, היה אוטובוס,
בחורים מרווקים, בחורות ערכות, עשו טיול.
היה מוצלח.
כלומר, הוא מצלח, הכוונה שיצא מזה כמה דייטים וחתונות,
והוא היה מוצלח, אז ארגנו, הארגון אז ארגן עוד פעם,
והיה בגלל שהיה מוצלח, אז נרשמו פי שתיים.
אז במקום אוטובוס אחד היו שני אוטובוסים.
הוא היה קטסטרופה, היה כישלון.
למה?
כל אחד היה בטוח ששמו אותו באוטובוס הלא נכון.
באוטובוס ההוא, שם נמצאים כל המגניבים, שם הכל קורה, ופה שמו אותי עם כל מיני כאלה נידחה וצולעה וכל מיני כאלה.
כל אחד יראה, תגיד, מה היה אצלכם? מה המדריך אמר?
אז יש סיפור על הר-פורמה, זכר צדיק לברכה. הר-פורמה נהרג במכון מאיר.
הוא היה מאוד מאוד דבוק בתורה,
וכשהיו נוסעים לחתונות באוטובוסים,
הוא היה מלמד, כל הדרך הוא היה מלמד רמב״ם.
החבר'ה רצו לפעמים לנוח, ואין שום דבר רמב״ם, כל רמב״ם.
אז הוא לימד, היה רצון איזה חתונה במקום רחוק,
כל הדרך, הוא שעה ומשהו, וישר ולימד.
בדרך חזור החבר'ה אמרו, הבנו,
היו שני אוטובוסים, עברו לאוטובוס השני,
רצו ללכת לנוח.
איך נתחילה הנסיעה, והוא רואה שהוא עולה לאוטובוס, הוא אומר, בדרך הלוך לימדתי באוטובוס ההוא, עכשיו אני אלמד פה.
קיבלו שיעור כפול.
אז זה מה שהוא אומר כאן.
אני חושב שרבי נחמן מדבר על זה בסיפורי מעשיות,
יש כאן קטע מהסיפור מעשה מחכם ודם.
מה כתוב?
זה סיפורי מעשיות.
התם הוא תמים, תמים, טוב לו, תמימה. חלק מהתמימות זה שהוא אומר, אני, זה מי שאני.
בסדר?
אני אתן, נגיד, לפעמים אתה,
זה בעצם מה שכתוב כאן,
שואלים בעל מקצוע כמה,
הוא מכין איזה ספרייה או איזה כיסא או שהוא מוכן כמה זה עולה.
אז הוא אומר, תגיד,
לוקחים פי שתיים,
למה אתה לוקח יותר?
אז אפשרות אחריות להגיד, שמע,
אני לא יודע, לא מעניין אותי כמה לוקחים,
זה מה שאני צריך לקחת.
כמה, ככה עולה לי החומר,
ככה עולה לי העבודה,
אלה השעות, זה מה שאני צריך כדי להרוויח, וזהו.
זה נראה לי ישר, בסדר?
זה מה שקורה כאן. היה גומר המנהל,
מן הסתם, המנהל היה לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לה אומנות בשלמות.
היה לוקח המנהל בידו והיה משבח אותו מאוד, והיה מתענג מאוד ממנו, והיה אומר, אשתי,
כמה יפה ונפלא המנהל הזה, כמה מתוק המנהל הזה, כמה מנהל של דבש וצוקר המנהל הזה.
והייתה שואלת אותו, אם כן, מפני מה שערי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנהלים ואתה לוקח רק חצי טלר, זהוב וחצי?
היא אומרת לו, אתה לא רציני?
אם אתה רצען כזה טוב, אז תסתכל מה לוקחים בשוק.
אז הוא עונה לו תשובה אדירה.
השיב לה, מה לי בזה?
זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ולמה לנו לדבר מאחרים?
אני מסתכל עליי.
זה העבודה שעשיתי, זה מה שאני צריך להרוויח,
הם יוכלו לקחת פי שתיים, הם יוכלו גם לקחת פחות, זה לא מעניין אותי. אני מסתכל עליי.
עכשיו, הוא אומר לה למה?
היא אומרת, כי אם אנחנו נתחיל בהשוואתיות הזאת, זה לא נגמר.
זה לא נגמר.
לא נגמר.
אז הוא יחליף רכב, וזה נניח לפגרם רכב,
אז הוא יחליף דירה, וזה נניח לפגרם.
אז הוא גר ב...
אתה לא גומר עם זה.
נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרוויח מיד ליד,
אורו בכך, עזב את החוטים כך, שערי דברים יוצא בזה כך,
לפקיס בכך, ואתה אני מרוויח מיד לעשרה גדולים. מה אכפת לי רווח כזה מיד ליד?
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד, ואצל העולם היה ללעג.
באמת אנשים לועגים לאנשים כאלה. מה, אתה לא רואה? אתה תמים,
עובדים עליך, אתה יכול לקחת הרבה יותר, אתה יכול...
אבל בסוף צוחק מי שצוחק אחרון, כי בסוף התם הזה מגיע רחוק מאוד.
כי מי שעסוק בלהשוות כל הזמן,
אופק לעצמו את החיים.
וזו הגאונות של הרוכל, מכיוון שהרוכל הזה עובר ממקום למקום והוא רואה את ההשוואתיות.
הייתי פעם, עצרתי עם אשתי, היינו בדרך,
לא נירדם בנהיגה, עצרנו למצוא איזה כוס קפה באיזה מקום.
טוב, עכשיו מוזמנו באיזה ארומה.
מאחוריי ישבו שני אנשים ודיברו, הם דיברו בקול.
כלומר, לא הייתה לי ברירה אלא
להקשיב להם.
גם בדיוק אשתי הלכה,
היא הייתה צריכה לעשות איזה טלפון,
אז שיכיתי לה.
אז הם דיברו מאחוריה.
אז מה היה הנושא?
אחד מהם היה בטיול בווייטנאם.
אני מספר לחבר שלו על הטיול בווייטנאם.
אז הוא אומר לו, אתה שומע?
היינו בנהר הזה? וזה, הוא אומר לו, כן, אבל היה שם בסוף הנהר הר. עליתם להר? לא להר, עדיין לא עליתם להר זה שום דבר. אנחנו עלינו להר.
טוב, טוב, טוב, אחרי זה היינו בעיר הבירה, ואנחנו... כן, כן, אבל נכנסתם ל...
לא, עדיין לא הייתם.
בקיצור, הוא היה עסוק בלבאס לו את כל הטיור. כל פעם שהוא סיפר לו איפה שהוא היה, הוא אמר לו, כן, אבל נכנסתי, לא, אה, זה לא שווה שום דבר.
הוא הציף לו,
כשאתה נמצא,
בוא נגיד ככה, איך שיחה כזאת צריכה להיראות בצורה מתוקנת?
בא החבר ומספר לך על סיפור שלו.
הוא לא מאיים עליך שהוא היה ואתה לא היית, אתה לא צריך להוכיח לו שהטיור שלך היה יותר שווה,
תהיה איתו.
תגיד לו, אחי, היה לך כיף, נהנית, איזה יופי, תספר לי איך היה, מה עשית, וואי, כל הכבוד. אפילו אתה צריך לספר לו שאתה היית מביא את פניו.
ומכיוון שאנחנו מאוד מאוד השוואתיים, אז עכשיו הוא מספר לי איזה משהו, אז אני רוצה לראות שאני יוצא טוב בהשוואה,
שאני, הטיול שלי היה יותר שווה.
אז אני אדאג להגיד לו, אלא אם לא היית שם, זה לא שווה, זה לא שווה, זה שום דבר.
תראו איך השוואתיות. ואז
כולם יוצאים ממורמרים.
ההוא שטייל מרגיש, אה, זה טיל דפוח היה לי בעצם, פעם באני.
וההוא שסיפר לו, הוא אמר, וואו, הוא כמעט הצליח להרוס לי את החוויה האחרית.
אתם מבינים, זה פשוט פוגם בחיים.
מה?
כן, זה פוגם בחיים.
וזה חידוש, כי מטבע הדברים אנחנו דווקא כן רוצים,
אני אסתכל על אחרים, אני אלמד, אני אדע.
עזוב את זה.
ברגע שבחרת,
תתמקד ותגיד לעצמך,
זה מעשה שלו וזה מעשה שלי,
ולמה? למה לדבר עם האחרים?
זו השליחות שלו,
זו השליחות שלי,
וזהו, אני לא מסתכל על ימין ושמאל.
לפעמים אנשים ש...
דיברתי לפני כמה זמן עם איזה מורה, מורה למתמטיקה
ידוע ומפורסם, אני לא אגיד את השם שלו,
שהוא זכה באיזה פרס של הוראה וכל זה.
פרס המורה המצטיין, משהו כזה.
והוא מורה כבר עשרות שנים.
וגם אני למדתי
הספרים שלו כשהייתי
תיכוניסט,
ספרי עזר כאלה.
עכשיו, אתה יודע, אם התחילו כולם מורים למתמטיקה,
החברים שלו התקדמו.
נהיו מפקחים,
נהיו מנהלים, נהיו מפקדי מחוז, ראשי תוכניות, אתה לא נשאר במקום.
הוא נשאר מול למתמטיקה,
כל החיים בכיתה.
וכשהוא זכה בפרסה, הוא היה מצטער, זה אמרו לו, תגיד, אבל למה לא התקדמת?
שאלה כזאת.
הוא אמר,
הציעו לי.
כמובן שהציעו לו, הוא
ואני גיליתי שזה דבר שאני הכי נהנה ממנו.
השליחות שלי,
הנקודה שלי בחיים, זה ללמד תלמידים. אני הכי נהנה מזה.
אני לא נהנה מלכתוב תוכניות,
אני לא נהנה מלשבת עם מפקחים.
אני נהנה
לקחת תלמיד שלא יודע,
להעביר לו את החומר, לראות לו את הבעג בעיניים,
לגלות גם את הכישרונות המתמטיים,
זה השמחה שלי.
ולכן,
כולכם להתקדם כמה שאתם רוצים, אני מפרגן לכם, אין לי זה. אני בכיתה.
זה גדלות.
זה גדלות, אבל זו דוגמה לדבר הזה. קשה לו להשוות. מה, ההוא שהתחיל איתי, הוא עכשיו מפקח שלי.
לא מעניין אותי, אבל מאוד מאוד מעריכים אותו גם בגלל הדבר הזה. אבל הוא כאילו, יש לו איזה...
היכולת הזאת
להיות מרוכז, ובמיוחד בתקופה כמו שלנו, שאפשר לקרוא לה תקופת הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה. כולנו כל הזמן מפריעים לנו, מסתכלים, יושבים, שם, שם.
וגם זה, וגם זה. יש שיר של יהודה פוליקר, אני רוצה גם.
גם אני רוצה את זה, ואת זה, ואת זה, אני רוצה את זה, אני רוצה הכי הרבה, אני רוצה גבוה, אני רוצה כזה.
אני רוצה הכי הרבה, הכי עמוק, אני רוצה גם.
מה שאנחנו רוצים, אנחנו משווים, אנחנו מפסידים את הכול.
תתרכז,
תגיד לעצמך,
זה מעשה שלו, זה מעשה שלי.
למה לנו לדבר מאחרים? בלי השוואות.
ואז אדם משמח בחלקו, יש פסוק, אדוני מנת חלקי וכוסי את התומך גורלי.
חבלים נפלו לי בנעימים,
הפנחלת שפרה עליהם, אדם יודע, זה החבל שלי, זה החלק שלי, אז נעים לו, אז טוב לו.
כולם צריכים להיות מנהלים?
כל בית ספר זה בית ספר למצטיינים, למנהיגים לא מבינים.
כולם צריכים להיות מנהיגים.
אם כולם יהיו מנהיגים, מי יהיה הצאן?
אדם יכול להגיד, אני לא מנהיג.
התפקיד שלי זה להיות פה.
כל אחד, אם אתה עושה את התפקיד שלו, ושמח בחלקו.
ואז החיים שמחים וטובים ומאושרים.
ואני אומר את זה במיוחד לאור ההשוואות,
וכל רגע מישהו שולח תמונה, והנה אני פה, ואני פה, אז כולם רצים, וגם אני צריך להספיק.
לא צריך להספיק שום דבר, צריך
לחיות את החיים שלך,
לא את החיים של האחרים,
לא את החיים של הזולת,
ואז
החיים נהיים חיים איכותיים ומשמעותיים.
שנזכה לזה, אמן. תודה רבה. אם תהיו.
3 תגובות
תודה רבה על השיעור המעניין.
ישר כח גדול
תודה רבה לכבוד הרב על השיעור המחזק! נגעת בי מאד!
שיעור מאלף תודה לכבוד הרב ורד