צהריים טובים, אנחנו בשיעור נפש הפרשה. העניין של השיעור הזה
זה מה שציווה אותנו אדמו״ר הזקן, לחיות עם הזמן.
והזמן זה זמן פרשת השבוע.
אנחנו מנסים לקחת מהפרשות
דברים שיוכלו ללוות אותנו, לעבודת הנפש,
ונוכל להתקדם איתם ולהרגיש
אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא ולא עובדים את עצמנו או את המסגרות.
ו, ו,
תראו,
תמיד זה ממש חוויה גם להכין את השיעור הזה, לא רק ללמד אותו.
אבל לפעמים יש לך כאילו, אתה מגלה איזה משהו,
אש, גיליתי,
מה זה מגלה? אתה דופק על הילד והקדוש ברוך הוא מגלה לך.
אני רוצה לשתף אתכם בדבר הזה. יש שאלה,
יש שאלה שאני הולך איתה הרבה זמן,
וכל פעם תירוץ כזה מקומי, ימינה, שמאלה, אתה מתערץ לפה, אתה מתערץ לשם,
ואני חושב שהיום אולי נזכה,
להגיד על זה איזה משהו משמעותי. לפני שנתחיל,
נגיד שהשינוי לעליון נשמת רבי חיים חואני בן אסתר,
ולהבדיל, השיעור לרפואתו של משה בן
טובה אסתר, הקב' יישלח לו רפואה שלמה, עובר עכשיו ניתוח.
תראו,
בכמה מקומות
בתורה רשי מוכיח את העיקרון שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אתם מכירים את העיקרון הזה?
יפה. רשי מוכיח את זה מכמה וכמה מקומות
שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
כמעט בכל מקום הרמב״ן יחלוק על רש״י ויגיד לא,
יש מוקדם או מאוחר בתורה ואפשר לסדר את זה לפי הסדר.
יש מקומות שגם הרמב״ן מרים ידיים ואומר אין לי מה לעשות, אתה צודק,
אי אפשר להגיד שהדבר הזה נכתב
לפי הסדר, זה לא לפי הסדר הכרונולוגי, בסדר?
אז אנחנו אומרים, נאמר ככה, יש בין הרמב״ן לבין רש״י מחלוקת
כמה להשתמש בכלל הזה.
רש״י משתמש בו יחסית הרבה והרמב״ן לא. ניתן דוגמאות לאין מוקדם ומאוחר בתורה. לדוגמה, סוף פרשת ויגש.
מתוארות בסוף פרשת ויגש השנתיים הראשונות של הרעב.
רש״י אומר אין מוקדם ומאוחר בתורה. בסוף פרשת ויגש, בעצם המקום שלה
הוא לפני שהאחים מגיעים,
לפני שהם פוגשים את יוסף, לפני. אבל אומר רש״י, הכתוב רצה קודם כל לגמור את כל הסיפור עם האחים ויוסף, גמר את זה ברצף,
ואחרי זה הוא חוזר לספר לך מה היה בתחילת שנות הרעב,
אבל אין מוקדם או מאוחר בתורה.
אז
גם כשאני אומר אין מוקדם או מאוחר בתורה,
זה לא מספיק לבד, אני צריך לתת סיבה למה.
אוקיי, אני הבנתי, התורה לא מחויבת לסדר כרונולוגי, התורה יכולה לכתוב פרשיות שנאמרו בתקופה אחת,
בתקופה אחרת, היא לא מחויבת לה, היא בוודאי תעדיף
לכתוב דברים לפי הסדר, אבל לפעמים היא תשנה,
יש סיבה לזה, צריך למצוא סיבה.
לדוגמה, בפרשת וייגש, נתנו סיבה, רשי אומר,
קודם כל גמר את כל פרשיית האחים בצורה מסודרת, איך האחים הגיעו, פגשו את יוסף,
הכל ברצף אחד, עלילה אחת,
סיימנו את זה, רגע, רגע, שנייה,
אני רוצה להסביר לך מה יוסף עשה במצרים,
ברעב, לפני, לפני, לפני, צריך סיבה.
אצלנו בספר במדבר זה מאוד מאוד בולט.
הכתוב מציין תאריכים,
מציין תאריכים, ידידיה,
והכל קורה,
בצורה מאוד מסודרת לפי התאריכים,
ועל גבי התאריכים האלה יש שלוש פרשיות מאוד מאוד בולטות,
שאתה אומר, מה זה עושה פה?
מה זה עושה פה? זה לא שייך פה.
ובכל אחת מהמקומות האלו רשי אומר, אין מוקדם או מאוחר בתורה.
בואו ננסה רגע לשים רועי, נשים רגע את ה... אגב, שם מקסים רועי, אתה יודע, שם מאוד יפה,
שם חזק.
הנכד שלנו קראו לו רועי.
עכשיו אני רואה ש... כן.
רועי שמואל, ברוך השם.
אז,
בואו נעשה רגע לעשות סדר, בסדר?
ספר במדבר מתחיל באיזה תאריך?
אומר שמואל, דברי אלוקים חיים, א' באייר,
בסדר? וידבר אדוני על משה במדבר סיני באוהל, מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם ארץ מצרים לאמור, בסדר? כלומר, אנחנו יצאנו ממצרים, שנה ושבועיים נמצאים למרגלות הר סיני, פחות או יותר,
ובא' באייר מתחיל דיבור.
פרשת בעלותך, שהפרשה שאנחנו נקרא השבת, בעזרת השם,
יש לנו בפרשת בעלות.
פסוק, ויהי בשנה השנית, בחודש שני, ב-20 בחודש, נעלה הענן מעל משכן העדות.
בסדר? אז
בשנה השנית, בחודש שני, ב-20 בחודש, כלומר, מה זה?
כ' באייר מתחילים תנועה. כלומר, כל מה שנאמר פה,
בחלק הזה, מאלף,
מתחילת פרשת במדבר עד בעלותך, הכל נאמר מתי?
20 יום הללו.
מסודר, יפה.
מה נאמר ב-20 יום הללו?
דברים פשוטים. הנה, עשיתי לכם פה רשימה.
יש לכם קודם כל מה שנאמר, זאת הפרשה הראשונה שכוללת את מפקד בני ישראל
מבין עשרים שנה ומעלה,
ויש לנו את,
פה שכחתי לציין, יש לנו גם את החלוקה,
למה?
החלוקה למחנות ולדגלים, כל אחד איפה הוא חונה,
יש את מפקד הלוויים מבין חודש ומעלה,
אחרי זה יש את פרשת נזיר וסוטה וכל הפרשות הללו,
ופרשת בעלותך, כל מה שאנחנו נקרא,
בעלותך את הנרות, הקדשת הלוויים, לא כתבתי פה את הכל, אבל צריך טיפה לפרט את זה יותר,
הקדשת הלוויים וכן על זה הדרך ובכף באייר
תחילת תנועה לארץ ישראל. בסך הכל זה עושה היגיון, כלומר אנחנו רוצים להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל,
נכון? זה המטרה, מפקד באלף באייר הוא מפקד צבאי,
איך כתוב?
תפקדו אותם לצבעותם אתה ואהרון, זה מפקד צבאי,
לכן סופרים מבין עשרים שנה ומעלה, הכל יוצא צבא בישראל,
מזה למדנו שאז לא נצטרך להגיע לגיל 18 אחרי השמינית מה צריך לעשות?
שנתיים אחרון מאיר מינימום.
לא יכול פחות משנתיים. ואז הם בן 20 הולכים לצבא.
ככתוב בתורה,
בן 20 שנה, מה, לא יודעים שגורמו י״ב בגיל 18?
משה רבנו ידע את זה. למה הוא אומר לך מגיל 20? שנתיים.
מה?
כן.
מה?
אז מכינים את זה, מכינים את הלוויים, את מפקד הלוויים, מכינים
את העתודה הרוחנית של עם ישראל, בונים.
לא מלכים להיות עסוקים במלחמה, בהתיישבות,
אתה לא מוותר על שבט של מורים.
אומר הרב דוד, כמה הדבר הזה חשוב.
אתה מכין עתודה רוחנית מההתחלה.
אתה לא אומר, כשנגמור לבנות, תתחיל להתעסק.
מההתחלה אתה מקדיש את הלוויים, הלווים זה המורים בעם ישראל,
אנשי החינוך, מלמדי התורה, הם מפקד בפני עצמם, זה גם מבין חודש.
מארגן את המחנה, מארגן את הכול,
מטפל בכל מיני חריגים, נזיר, סוטה, כל הדברים, כל מיני חריגות שצריך לטפל בהם,
גומר את הקדשת הלוויים, שזה פחדת בעלותך.
הוא בן 25 שנה, הוא מגיע להתלמד, בגיל 30 הוא נכנס לעניינים.
אתם לוויים? לא, אתם לא לוויים.
לישון זה לא לווי. אתם לוויים?
אתם לוויים, נכון, זכרתי.
נכון?
זהו, זכרתי שאתם לוויים, זהו.
אז מגיל 30 עד גיל 50,
כל לוי בתפקיד שלו, מנגן, ו...
ואז גומרים את זה, ואז תחילה תנועה, תחילה תנועה במגמת סריקה לארץ ישראל.
הכל טוב, נכון?
כמו שלושה, לא יודע מה, גבעות כאלו,
נמצאות כאן שלוש פרשות שלא קשורות,
לא קשורות, זה לא המקום שלהן, וזה זועק.
איזה פרשות? הפרשה הראשונה היא פרשת הנשיאים.
פרשת הנשיאים.
מה שקראנו בפרשת נשוא בשבת שעברה, שחוזר על עצמו, הביאו, הביאו, הביאו,
זה הנשיאים הביאו לחנוכת המשכן.
מתי הייתה חנוכת המשכן, באיזה תאריך?
א' בניסן עד יב' בניסן, לפני ספר במדבר בכלל.
ספר במדבר, מתי מתחיל?
א' באייר, זה קרה חודש קודם.
למה לכתוב את זה כאן?
איפה זה צריך להיות? מה המקום של זה?
ספר שמות. ספר שמות אומר לכם שמואל, דברי אלוקים חיים. גם שמואל אגב שם יפה. הנכד זה רועי שמואל.
רועי שמואל, כן.
אז בסדר?
נכד, נכד, אני מתלהב. נולד הנכד הראשון, אני סבא, אז אני כל הזמן...
לנו, אני נולד נכד, תודה, קוראים לו רועי שמואל הנכד.
זה רועי, כן, זה רועי וזה שמואל,
וברוך השם, הפך אותנו לסבא וסבתא ואת כולם, לסבא רבא וסבתא רבא, שדרג את כולם, את כל המערכות,
עשה ריסטארט לכל המערכת.
אז זה ברור.
מה זה עושה שם?
תקוע, אומר לכם שמואל, שימו את זה בפרשת שמות, חנוכת המשכן שכולם מביאים, שימו את זה שם.
זה פרשה אחת שהיא תקועה כביכול.
פרשה שנייה תקועה,
זה פרשת פסח שני, גם היא נאמרת אצלנו בפרשת בעלותך
וידבר אדוני על משה במדבר סיני בשנה השנית מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור
חודש ראשון, הרי התחלנו את הספר במדבר מאיזה חודש?
חודש השני, נכון? אז מה שאתה מדבר איתי על החודש הראשון?
למה אתה חוזר אחורה?
מה כתוב בחודש הראשון? ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבע עשר יום בחודש הזה בין הארבעים,
תעשו אותו כמועדו וכו'.
וכאן רש״י אומר על הפסוקים האלה,
אין סדר מוקדם ומאוחר בתורה.
ספר ומדבר מתחיל מא' באייר, ופה תמביא לי פרשה מאיפה?
מא' בניסן. אז אין מוקדם ומאוחר בתורה.
בסדר, אז שכנעת אותי. רש״י שכנע אותנו שבאמת אי אפשר להתווכח. פה גם הרמב״ן מודה.
גם הרמב״ן אומר, אין ברירה, חייב להודות.
אבל למה? מה הסיבה?
למה לא לשים את הפרשה הזאת?
שוב פעם, איפה תשים אותה?
תשים אותה בספר שמות.
שים אותה בספר ויקרא, בפרשת שמיני,
שם מדובר על חנוכת המזבח,
חנוכת המשכן, זה המקום שלה.
למה לחכות? להתחיל לצאת במדבר. אנחנו כבר בהתלהבות, אנחנו כבר בדרך, פתאום עוצרים אותך, מתחילים להחזיר אותך אחורה.
פרשת נשיאים, מתחילים להחזיר אותך אחורה לפרשת הפסח במועדו.
ועוד פרשה מוזרה שנמצאת בפרשת בעל אותך, עוד פירוט מוזר,
פירוט מוזר.
תראו, אם מסבירים משהו למישהו,
אז אתה מסביר לו פעם אחת, פעם וחצי, הוא הבין את העניין.
הבנו את העניין. כאילו,
אם אתה מתחיל לחזור ולהסביר ולהגיד ימינה ושמאלה ולמד ולמד, משהו פה חשוד.
וכשאנחנו קוראים דברים כאלה בתורה, צריך, העיניים צריכות ככה קצת, האוזניים,
לקלוף פה איזה משהו.
אחת ה...
בי' ד' באייר.
יפה, אז אתה אומר תירוץ.
אתה אומר, התירוץ
הוא בגלל שמה?
מתי שיתקיים, לא מתי שיתקיים.
אבל מה שאתה אומר זה היה תירוץ טוב אם היינו קוראים את העשייה אבל אתה קורא כאן ותסתכל בדיוק פה רש״י אומר שזה אין מוקדם או מאוחר בתורה
וידבר אדוני אל משה במדבר סיני בשנה השני צמא ארץ מצרים בחודש הראשון לאמור ויעשו בלי ישראל את הפסח במועדו אז הנושא הוא הדיבור האלוקי מתי דיבר אליהם הקדוש ברוך הוא?
באלף בניסן, אלף בניסן זה שייך לפה, במדבר?
לא, זה מוקדם, שים את זה במקום, למה אתה שם את זה פה?
אז נכון, אין מוקדם או מאוחר בתורה, אי אפשר להתווכח, אבל למה? בכל מקום שיש, צריך להגיד, סיבה, יש סיבה שהתורה לקחה פרשה מפה, תקעה אותה פה.
שמשה רבנו, כשהוא
ערך את התורה, הרי משה רבנו הוא עורך התורה.
בשנה ה-40, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו, קח את כל הפרשיות שהיו ותכתוב אותן כחטיבה אחת בתור ספר.
אז במקום שמשה רבינו יכתוב את הכל בצורה מסודרת, פתאום את זה הוא לקח לפה, את זה הוא שם שם.
למה הוא עשה את זה?
והפרשה השלישית התמוהה, שאנחנו ננסה בסוף לענות על הכל ב... אתה איתי, אוראל?
עד עכשיו אתה על השאלות?
חזק, יפה.
זה הסיפור של הענן.
התורה רוצה להגיד לנו, בפרשת בעלותך, גם הפסוקים פה לפניכם, אם אתם מוצאים בדף מאחורה,
גם את ה... אנחנו אחרי זה נחזור לפסוקים, תראו בדף.
התורה רוצה להגיד לנו שבני ישראל, במסע שלהם, זה לא שכל אחד הלך לאן שהוא רוצה.
אלא, או איך שבא להם, איך הם הלכו?
לפי מה?
גם בסדר מסוים וגם...
כן, אבל גם, איך הם ידעו מתי לנוע קדימה, מתי לעצור?
לפי העלות הענן.
היה ענן, אז הבנו את היק... תראו, ידידיה אמר לי את זה בארבע מילים, ארבע מילים, לפי, שלוש, לפי העלות הענן. שלוש מילים,
הבנתי את זה ישר,
נכון?
אפילו ש...
תראו כמה פסוקים התורה מקדישה לעניין הזה.
ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחר כן יישאו בני ישראל, ובמקום שישכון שם הענן, שם יחנו בני ישראל.
על פי ה' יישאו בני ישראל ועל פי ה' יחנו.
כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. אז הבנתי, מעולה, שני פסוקים, אני לא צריך יותר מזה.
נכון?
ובעריך הענן על המשכן ימים רבים,
ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יישרו.
ויש אשר יהיה ענן ימים מספר על המשכן, על פי אדוני יחנו ועל פי אדוני יישהו, זה כבר פעם שנייה שאתה אומר לי את זה.
ויש אשר יהיה ענן מערב עד בוקר ונעלה ענן בבוקר ונשאו יומם ולילה ונעלה ענן ונשאו,
או יומיים, או חודש, או ימים,
בעריך ענן המשכן ישקוד עליו יחנו מלא ישראל ולא יישהו,
ובעלותו יישהו, על פי אדוני יחנו ועל פי אדוני יישהו את משמרת אדוני שמרו ועל פי אדוני ביד משה.
משהו פה לא הובן בפסוק הראשון שצריך לחזור על זה שלוש פעמים, על פי השם יחנו, על פי השם יישאו, בהעלות, בהאריך, אם יהיה יומיים, אם יהיה דקה, אם יהיה חצי דקה, אם שתי דקות, אם ארבע דקות, אם חמש דקות.
הבנתי את העניין, על ההתחלה הבנתי את העניין, כבר שידידי יאמר לי, אני הבנתי את זה.
לא קשה לך על הדבר הזה, דביר?
לא הבנת את הקושייה?
אפילו לא. אתה רואה שיש כאן, 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 7, 7, 7 פסוקים
שהתורה מקדישה להסביר משהו שאתה יכול להבין אותו תוך מילה וחצי.
בסדר? איך בני ישראל נוסעים? איך הם עוברים מתחנה לתחנה? איך הם יודעים?
איך?
לפי הענן. לפי הענן. זהו, הבנת. מה שהיה לא הוכיח.
עכשיו צריך להסביר לך את זה יותר.
תקשיב, לפעמים הענן היה יום
ואז הוא נסע.
לפעמים הוא היה יומיים.
לפעמים הוא היה שבוע.
לפעמים הוא היה שלושה ימים.
לפעמים הוא היה ארבעה ימים.
הבנו אותה, הנה, הבנו, אמרת את העיקרון, לא צריך לפרט.
עוד ועוד ועוד. אתה רואה את הפירוט המרובה כאן?
הוא מיותר.
אני אוסף את השאלות.
שאלה ראשונה, מרכזית,
למה באמצע הרצף,
והרצף כאן הוא רצף מהודק, זה לא, אתה יודע, לפעמים נגיד ספר שמורט הוא מתרחש על פני כמה חודשים.
פה זה עשרים יום, מא' באייר עד כ' באייר.
עשרים יום, טק, טק, טק, הכל רצוף.
באמצע העשרים יום הללו, למה התורה נועצת,
אולי המילה תוקעת זה לא טוב, אלא נועצת
שתי פרשיות שברור ומובהק שזה לא המקום שלהם. פרשה אחת, פרשת הנשיאים,
פרשה שנייה, פרשת פסח שני.
שאלה שלישית, למה התורה מאוד מאוד מפרטת
דבר שאנחנו מבינים אותו אחרי שנייה וחצי?
הבנו שעם ישראל נוסע רק לפי האנה. למה הפירוט הזה,
וחוזרים כל פעם על הביטוי על פי אדוני יחנו ועל פי אדוני יישרו? על פי אדוני יישרו ועל פי אדוני יחנו.
זה חוזר ארבע פעמים, הביטוי הזה.
למה צריך לפרט את זה? האם עד כאן?
יפה, זה הכל.
כמו בהרבה דברים, השורש של הפתרון נמצא,
לדעתי, בפרשה הראשונה, בפרשת הנשיאים.
שם השורש הפתרון,
ואם נבין מה היה שם,
נבין את כל הפרשיות האלו ונבין גם עוד פרשייה מרתקת,
אולי המסקנה של הכל,
בסוף פרשת בעל אותך.
תראו,
ספר במדבר מתחיל, כמו שאמרתם,
באירוע מאוד מאוד מהודק.
מהו האירוע?
מארגנים את בני ישראל למחנות.
כלומר, יש כאן משמעת,
יש פה דגלים,
יש פה...
זהו, זה כבר לא...
אולי לנו זה מזכיר, נגיד, את המעבר,
סוג של המעבר מהפלמ״ח לצה״ל.
הפלמ״ח, יאללה, חבר'ה, תגיעו, ג'מע, בואו נתארגן, קומזיץ, איך נאכל? ניקח מהקיבוץ תרנגולות, מה נשק? ניקח משם,
וככה, מתארגנים, יוצאים לקרבות, מנצחים, חלק זה, בלי תחקיר,
זה מה שהיה.
ברגע שאתה עובר, רגע, ופתאום אמרו, איפה, איפה נחצ'ה? אה, נחצ'ה, תשמע, הוא פתאום בא לו להצטרף לפלמ״ח בצפון, אז הוא הלך, הוא אמר, הוא מסר שהוא עזב, והוא, אה, טוב, בסדר, כאילו ככה, כל אחד בא ולך.
מגיע השלב, מקימים מדינה, בן גוריון מפרק את הפלמ״ח בחמת זעם, נגמר הסיפור, יש יחידות צבאיות,
מחלקות, פלוגות, גדודים, חטיבות, אף אחד לא הולך לאן שהוא רוצה, מה שבא לו,
יש חוק גיוס,
מסדרים את הכול, מארגנים את הכול,
זה מהודק,
בסדר?
זה בערך מה שקורה למחנה ישראל.
לקראת הכניסה לארץ ישראל מתחיל פה איזה,
יש כאן מלאכת התארגנות מקיפה שמסדרת כל אחד במקום שלו,
כל אחד באזור שלו, כל אחד בשבט שלו,
עם הדגל שלו,
כל אחד עושה מה שהוא צריך,
הכל מאוד מאוד
מאורגן ומסודר.
וזה טוב,
זה סימן ברכה.
אבל יש פחד,
חשש.
מה הפחד?
כן?
ראיתם פעם קבוצה, קבוצה הולכת?
הולכת. כולם הולכים בכיוון מסוים.
טה, טה, טה. ככה הצעדה.
טה, טה. כולם צועדים.
נגיד שאתה אחד, אתה חושב שהם צועדים בכיוון הלא נכון.
אם אתה הולך לבד עם חבר שלך, אתה אומר, תשמע, רגע, אולי, לא, לא, נראה לי הולכים מפה. טוב, בוא,
לא מתלבטים. אבל אם כולם צועדים לכיוון מסוים,
מה אתה תעשה?
מה, אני היחיד שאגיד שלא נעים, אני לא... אז תתהי לך איתה.
מה המקום של יוזמה
בסיטואציה כזאת?
מה המקום של חופש להביע עמדה?
מה המקום של שאלה?
רגע, רגע, שנייה, מי אמר?
אתם הולכים לשם, מי אמר שזה הכי זמן נכון? חבר'ה, רגע, תעצרו, אולי צריך ללכת במקום אחר.
מסתכלים עליך, אתה לא רואה שכולם הולכים לשם?
יש סכנה מאוד מאוד גדולה
שכשאתה בונה כלל, הוא התפתח לאירוע דורסני.
אנחנו מכירים את זה מההיסטוריה.
אומות ש... אתה יכול להגיד כמה זמן?
זה נראה לי יעזור לכולם.
אומות
שהלכו על הכיוון הלאומי,
ולאט לאט אתה מפחד להביע עמדה, ואתה מפחד להביע דעה,
ואתה תוצג בתור איזה אדם שונה, משונה, מערער את הקונצנזוס.
אתה שואל שאלה על המנהיג, מה המנהיג לא ידע? מה אתה חושב שהוא לא חשב על זה לפני כן?
מה אתה חושב שהמנהיג לא יודע הכל?
זה נכון בכל חברה, זה נכון גם כשאדם מגיע ללמוד תורה
והוא לומד תורה אצל הרב.
לפעמים הוא מתבייש לשאול,
הרב אומר לו משהו וזה לא נראה לו,
לא נראה לו, מה זה לא נראה לו? יש לו קושייה, נקרא לזה ככה.
אז הוא אומר לעצמו, רגע, אבל מה, אבל בטוח הרב חשב, בטוח הרב חשב על זה,
ולא אמר רב זה, אז מה, רק אני אשאל ואני אצא, כאילו, הוא מערער על אמונת חכמים? הוא סודר מטפל.
לא, אז יש לו עוד שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה.
לדעתי, התורה שותלת,
פשוט שותלת,
בתוך הרצף הזה של ההתארגנות והמחנות,
ויש פה עוד פסוקים של איך הם יוצאים למסע, משה רבנו מראה תרועה, ממש כאילו זה,
כל האווירה היא אווירה מאוד מאוד צבאית,
והתורה שותלת בתוך האווירה הצבאית הזאת, שלוש פרשיות של סירוב פקודה,
נקרא לזה ככה, בסדר?
שלוש פרשיות שבהן אנשים מגיעים מלמטה ומציעים אלטרנטיבה שהמנהיג לא חשב עליה והם מקבלים תשובה חיובית, ממי?
מהקדוש ברוך הוא, יישר כוח מצוין, הוא מעודד את זה.
זה מה שקורה כאן, גם בפרשת הנשיאים, גם בפסח שני וגם תראו מיד נראה איפה.
פשוט
אין מילה, זה הולך ומחריף.
הנשיאים זה יחסית מעודן,
פסח שני זה טיפה יותר עוצמתי, והפרשה האחרונה שאני מדבר עליה, אני שומר אותה בסוד, אני עושה כאן איזה בילד אפ,
היא פשוט צירוף פקודה בהגדרה.
אין מילה אחרת.
בואו נראה.
אני הולך לדף.
הולך רגע אחורה.
ויקריבו נשיאי ישראל השבט אבותם הם נשיאי המטות המועמדים על הפקודים, ויביאו את קורבנם לפני אדוני שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן.
אגב, מה זה עגלות צב?
אה?
אומר שמואל, פירוש נאה ויפה,
שזה עגלות מכוסות, כמו שהיה פעם,
ואז אתה רואה את זה מרחוק כמו צב.
חלק אומרים עגלות צב, הכוונה עגלות מסיביות,
לשון צבא.
צבא, בסדר?
היה לנו אתמול איזה משהו כל כך יפה,
שדברי תורה מתחברים למציאות.
אתמול קבענו,
עם עוד שני חברים,
לעשות רכיבת אופניים.
יש סינגל בבן שמן שנקרא סינגל הצה והלטאה.
הוא נגמר, אז הוא נגמר באיזה מין דרדרת כזאת שנראית כמו לטאה, ואז
זה מין צוק כזה שנהיה רחב כמו צה. זה נקרא צה והלטאה. ככה קוראים לזה רוכבים.
עולים אליו, יש עלייה כזאת, טפסים, ואז אתה מגיע לסוף עלייה, אתה רוצה טיפה לנישום לפני הירידה.
אז כשעצרנו לנישום, אז טיפה דיברנו דברי תורה, ואז
אחד החבר'ה שאל אותי על פרקת הנשיאים, למה אני אומר, התחלנו לדבר על זה, ואז הגענו לדבר על הגלות צו. סתם, דיברנו על הגלות צו, אז זה הגלות צו.
צבא וזה, ואז אחד החבר'ה אמר, רגע, אנחנו בדיוק עכשיו הולכים...
סינגל, הצו העלת,
הדבר תורה לפני הסינגל.
כל פנים, צו לשון צבא.
יפה.
אז הם מביאים את זה.
ויאמר אדוני אל משה לאמור, כך מאיתם
והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד ונתת אותם אל הלווים איש כפי עבודתו. מה זה כך מאיתם?
למה הקב' צריך להגיד למשה רבנו כך מאיתם?
כי מה משה רבנו חשב?
זאת אומרת, הרי הקב' ציווה אותי לפני כן. כל הפרשה, אלה בני מררי, זו העבודה שלהם, בני קאט, זו העבודה שלהם,
בני גרשון, זו העבודה.
והקב' לא אמר לי להכין להם עגלות.
הוא לא אמר. אז אם הוא לא אמר,
אז לא צריך.
פתאום באים הנשיאים.
עכשיו, הם לא באים עם איזו יוזמה קטנה, הנסיעים באים, אומרים משה, באים לאוהל של משה, כן, הכנו איזה מתנה קטנה לוויים.
מה המתנה? בוא תצא החוצה מהאוהל. הוא רואה
12 עגלות,
והוא רואה מלא פרים מחכים שם בחנייה.
הבאנו.
מה הבאתם? מי ביקש מכם? מישהו ביקש מכם להביא פרים?
מה, הקדוש ברוך הוא לא... זה לא איזה פרט קטן, שכחת איזה אבזם באיזה מקום. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה, הוא היה אומר לעשות עגלות, מה נראה לכם?
אם הוא לא אמר, זה אומר שבני מרריש שסוחבים את הקרשים, סחבו אותם בכתף,
כמו בני קיאת.
מה אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה?
כך מאיתם.
ולדעתי, זו גם הסיבה למה הם נשיאים.
הגדרה של מנהיג, של נשיא, זה אחד שלא מפחד ליזום.
הוא אומר, נכון, משה רבנו לא אמר, והקדוש ברוך הוא לא ציווה,
אבל מי אמר שלא צריך?
וזו דוגמה לאיך הקדוש ברוך הוא משרה ברכתו על יוזמה של אדם מלמטה.
הקדוש ברוך הוא חפץ ביוזמות, מעוניין בהן, לא כל יוזמה תתקבל,
לא כל יוזמה יקפצו עליה,
אבל הוא מעוניין, ולכן הוא אומר למשה רבנו, מה?
כך מאיתם, תראה מה אומר אורחיים הקדוש,
כך מאיתם, אומרו מאיתם ללמד שעדיין הם ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה. כלומר, משה רבנו השאיר את זה אצלהם.
וטעמו של משה,
לצד שלא נצטווה שיישאו המשכן על העגלות, לא רצה לקבל, כי למה הם ראויים?
חבר'ה, לא ציווי, אין פקודה, יש לכם פקודה?
בצבא תמיד שיש לך נהג, יש לך כרטיס עבודה, כאילו,
אם יש כרטיס עבודה, הכל זה,
אז לא צוויתי.
והנשיאים שיערו בדעתם,
איזה חוצפנים,
שיערו בדעתכם? מישהו ביקש לכם לשיער בדעתכם? הקב' אמר, משה רבנו אומר, אתם משערים בדעתכם.
כן, אומר אורחיים הקדוש,
שיערו בדעתם,
כי הקרשים והאדנים עשה גדול שצריך להגלות,
והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא.
שמעתם?
אפילו הקדוש ברוך הוא משאיר לנו מקום למחשבה עצמאית.
קל וחומר, בשר ודם.
אתה לא מסכים עם זה, ידידיה?
כן, אתה רואה שגם אם האדם עושה את זה לעצמו,
מישהו אחר עושה את זה.
ומצאתי מדרש כל כך יפה,
פשוט מדרש יפה.
גם הפסוק הוא יפה.
בשיר השירים,
הדוד אומר לראיה, יפת רעייתי,
כתרצה.
נווקי ירושלים,
איומה כנתגלות. טוב,
צריך לברר מה כאן השבח.
אם בעל יגיד לאשתו, את איומה כנתגלות, אני לא בטוח שזה...
גם להגיד לסטי ברכבי פרודים מתיך רעייתי, גם זה לא. אל תנסו בבית, לא בטוח שזה עובד.
אבל מה זה יפה התרייתי כתרצה?
נווקי ירושלים.
הייתה פעם חתונה שערכתי, שהחתן אמר לה כלה, במקום להגיד לה, הרי את מקודשת, הוא אמר לה,
אמא שכרח ירושלים.
יפה התרעתי, זה ממש פסוק.
יפה התרעתי כתרצה,
נכון? נבה כירושלים, איועה כמגדלת.
אבל מה זה יפה התרעתי כתרצה?
מה זה...
אז אשכנזר אומרים, יפה כמו נחל תרצה. מי שטייל פה נחל תרצה הוא נחל גדול, הוא נחל ברור,
רואים אותו, הוא יורד מגב ההר, בין איתמר ללאון מורה ונשפך לבקעה.
אבל המדרש אומר,
הדוד אומר לראיה, מתי את יפה?
כשאת עושה מה שאת רוצה.
לא רק כשאת שומעת בקולי, זה לא חוכמה, כשאת מביעה רצון,
כשאת מביעה עמדה,
כשאת עושה מה שאת רוצה, את הכי יפה. תראו את המדרש.
דבר אחר,
יפה התרעתי כתרצה, כשאת רוצה.
כדעת בעיה,
לית את צריכה בעיה מכלום, מלף מכלום. כשאת רוצה, את יודעת מעצמך,
בלי ללמוד כלום, לא צריך ללמד אותך, לא צריך להסביר לך, את יודעת מעצמך.
יש לך לב, את יודעת מעצמך.
מי אמר להם להביא עגלות ובקר לעיתון המשכן?
לא מהן ובהן הביאו אותם?
אף אחד לא אמר לנשיאים, אבל הם עצמם הבינו.
צריך פה עגלות, אי אפשר לסחוב את זה בכתף. זה כבד.
הדעות החטיב יביאו את קרבנם לפני השם שש עגלות צבא ויקריבו אותם לפני המשכן,
מלמד שמסרוב לציבור.
ויאמר ה' אל משה לאמור. מהו לאמור? מה זה ביאמר ה' אל משה לאמור?
הרי הקב'-הוא אומר למשה כך מאיתם.
אז אין פה מה להגיד.
שכתוב ויאמר השם אל משה לאמור, זה אומר שגם משה צריך להגיד להם משהו.
מה הוא צריך להגיד? תראו את המדרש.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, צא ואמור להם דברי שבח ונחמות.
תשבח אותם על היוזמה, תגיד להם כל הכבוד. אני לא חשבתי על זה, והקדוש ברוך הוא לא ציווה אותי, וכל הכבוד שחשבתם בעצמכם.
כל הכבוד.
זה מדרש, זה כל מורה צריך שהמדרש הזה יהיה לו מול העיניים בכיתה.
מישהו יוזם? כל הכבוד.
אם אתה בא, מישהו יוזם.
תגיד, אני ביקשתי ממך, מישהו אמר לך לעשות, מה אתה מגדיל ראש? כאילו, מכבה אותו, שר מהכבאי, מה אתה מכבה?
וגם נחמות,
כי אולי הנשיאים בעצמם יסתפקו, בסדר,
אולי משה יעלה ואולי הקדוש ברוך הוא יכעס עלינו שאנחנו מציעים פה הצעות, אולי זה כאילו חסרון באמונה,
פקפוק באמונה בגודלו של משה רבנו.
צא ואמור להם דברי שבח ונחמות, אורל!
אמר רבי יהושע, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליכם כאילו כבר הייתי צריך לסבול בו את אלומי והבאתם לי.
אומר הקדוש ברוך הוא אני מעלה עליכם כאילו אני הייתי צריך לסחוב ולי היה כבד ואתם הבאתם לי עגלות ועזרתם לי.
אז באותה שעה נתיירה משה ואמר בליבו תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרת על הנשיאים?
מה אני, אין לי רוח הקודש?
או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה אילו הייתי אומר להם שיביאו הייתי אומר לך שתאמר להם אם זה היה נבואה אז היה עובר דרכך
יש דברים שעוברים לא מלמעלה למטה אלא צומחים מלמטה למעלה זה נקרא בקבלה מי נוקבין זה נקרא כן דברים שצומחים מלמטה למעלה זה נקרא בחינת אמא ולא בחינת אבא דברים שצומחים מלמטה למעלה ואומר הקדוש ברוך הוא ואני מעוניין
אני מעוניין שתהיה יוזמה וזה נאמר דווקא כאן לאור הפרשה
המהודקת והמחנות והדגלים וקדימה צעד ושמאל ימין וחצוצרות ואף אחד לא הולך בלי שום דבר, אה?
בום!
שותלים את זה כאן.
אלא כך מאיתם והיו, מהו כך מאיתם? מאיתם היו הדברים!
זה בא מהם!
ומי נתן להם את העצה?
מי היה הנשיא המוביל?
אמר רבי סימון, שבטו של יששכר.
אמר להם, המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באוויר?
איך המשכן הזה הולך לזוז? מה, הוא יזוז ככה באוויר?
עשו לו עגלות!
כדי שיהיה נטען בהם.
הוא שהכתוב משבח את שבט יששכר ואומר, ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים. מה זה יודעי בינה לעיתים?
זה להבין את הזמן,
מה נצרך בזמן וליזום.
ומי שיודע, ספירת הבינה היא נוקבה,
אימא, אם הבנים שמחה.
כן, החוכמה זה דוכרז, זה זכר, זה מלמטה למטה, והבינה עולה מלמטה למעלה.
הבינה זה היוזמה שלך מלמטה למעלה. שבט יששכר, רועי, ממי נולד יששכר?
מי זה אימא שלי שכר?
לאה.
אבל איך הוא נולד יששכר?
נתן השם שכרי שנתתי שפחתי לאישי, נכון?
כלומר, היא ככה יוצאת לקראת, לאה מאוד משתדלת.
זה כאילו כולו תוצאה של האימא. כלומר, זה תוצאה של... בפנימיות זה עלייה של...
זה שכר לפעולתך. בדיוק, זה שכר לפעולתך. עלייה מלמטה למעלה. תראו,
בכל מבשר בשם, לא זוכר איזה רב הוא אומר את זה,
הוא מבאר את המדרש הזה. באור המדרש,
והנה כל מי שערב ליבו לגשת אל הקודש צריך לפלס דרכיו בהשכל ודעת גם במעשים טובים
אשר כוונתם שלמה להשם שיכבל לרצון השם יתברך.
והנה מצינו בעוזייה שנענש בפישוט יד בארון השם כאשר שמטו הבקר.
כמו שנאמר ויכר אף השם בעוזייה נמצא שלא לרצון היה סיוע עוזייה באחוז בארון השם כי היה לו להניח ולסמוך על מעשה השם בעת ההיא כמו שהיה בירדן
ואם זה הלכה פסוקה שאסור לגעת בארון
מניין היה לנשיאים להביא עגלות למשכן ולשאת אותו?
וכאן מצינו שהיה לרצון, כמו שנאמר, קח מאיתם וכו', ואחר היה הדבר.
אמנם האיש הישראלי הדבוק בהשם ובתורתו יוכל להעמיק בדעתו ושכלו הכל במקומו הראוי לו. תפעיל שכל, תפעיל שיקול דעת.
אז מה אם לא אמרו? אין לך שכל? הקב' שם לך שכל על הראש.
וזה פירוש כד את באי, היינו אם לבבך שלם עם השם,
לית את צריך למלף מכלום.
אתה לא צריך שילמדו אותך, אתה לא צריך שיגידו לך,
כי תוכל לכוון את ההלכה לעשות במקום הראוי לעשות.
איזה חופש זה נותן, איזה שחרור, איזה יוזמה.
הקדוש ברוך הוא נותן, זה לא שהם לקחו, הקדוש ברוך הוא אומר, אני מעודד את הדבר הזה, חזק וברוך.
וכמו כאן בהבאת העגלות שכיוונו בני ישכר ההלכה ואומרם,
המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באוויר,
ואיתו הדבר בעת ההיא, וישר לפני המקום, ונתרצה כוונתם כמובן במדרש וכו',
אני מדלג פה שתי שורות, היינו,
ומבני שכר ידי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת מה יעשה ישראל, זה הפסוק,
נכון? בדברי הימים, לדעת מה יעשה ישראל, מה עושים? לפעמים צריך לדעת לכוון את הזמן, מה עושים בזמן הזה, היינו,
שהם המבינים בדעתם במקום הראוי ועת הראוי לעשות או לא,
ולכוון ההלכה הכל במקומה,
וזה פירוש הפסוק, אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות וכולי. דיינו, משה רבנו לימד דעת את ישראל
איזה דבר לעשות או לא לעשות גם במעשה. משה רבנו לימד את ישראל שיקול דעת גם.
דעת זה שיקול, להבחין, כי גם עדת,
אותיות דעת, ההבדלה הוא בדעת. לדעת להבחין מתי מתאים, מתי לא מתאים,
אבל לדעת זה ממש שיקול דעת, לשקול בדעת בבחירה.
מספרים שפעם הבאה איזה מישהו,
התכנסו כמה תלמידים,
אצל איזה רב,
והרב הזה לימד, וכל פעם שהרב הזה היה מלמד, אז אחד התלמידים היה מצטט,
כל הזמן מצטט את רבו.
מצטט, מצטט. הוא אומר לו, כן, אבל מה אתה אומר? לא, הוא רק מצטט, מצטט.
אז בשלב מסוים הרב הזה אמר לו, תשמע, הרב שלך נראה לי גדול מהמהרן מפראג.
לא, באמת?
הוא אומר, כן, כי המהרן מפראג עשה גולם אחד, ואני רואה שהרב שלך יש לו 100 גלמים.
טיימר!
אתה מצטט לי אותו כל הזמן.
מה אתה אומר? מה דעתך?
אל תהיה רק גולם.
הלאה.
הפרשה השנייה,
סירוב הפקודה השני, לא, זה לא סירוב פקודה, זה עדיין יוזמה.
בפרשת בעלותך, מה זה?
פסח שני. מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע שהיו אנשים טמאים?
הוא ידבר אדוני על משה בהר סיני בשנה השנית, ויעשו בני אסל את הפסח במועדו,
בארבע עשר, בין הערביים, תעשו אותו במועדו,
ככל חוקותיו וככל משפטיו
תעשו אותו. זהו, נגמר הסיפור.
מה קורה למי שהיה טמא?
טמא, טמא, מה אפשר לעשות?
אז לא כולם, אונס.
מה קורה למי שלא נולד?
אז גם אם נעשה פסח באותו זמן, מה קורה למי שהיה חולה?
מה קורה למי שלא יודע מה? כל מיני אנשים.
מה קורה למי שהיה אלרגי לבשר? יש כל מיני אונסים.
מי שיכול יעשה, מי שיכול לא, מי שלא יכול לא יעשה.
באים בני אדם,
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יחזוס את הפסח,
ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא,
ויאמרו האנשים מהמה אליו, אנחנו טמאים לנפש, למה ניגרע לבלתי אקריב את קורבן אדוני ומרדו בתוכן ישראל?
חוצפה שאין כדוגמתה.
מה זה למה ניגרע? אתם חושבים שאתם תיגרעו?
מה, הקב' לא הכיר את זה? לא ידע את זה שאתם באים בטענה למשה ולאהרון?
ומשה בענווה שלו אומר, רגע, אני כבר למדתי.
והנשיאים,
שכשמגיע ליוזמה מלמטה, אז מה?
עוצרים,
מקשיבים.
עמדו ואשמע מה יצווה אדוני לכם.
ומה אומר להם הקדוש ברוך הוא?
מה?
את הפסוק הזה נקרא אותו.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, חזק וברוך, איזה יופי, איזה שמחה,
יש לנו חג חדש.
דבר אל בני ישראל לאמור, איש איש כי יטמא לנפש בדרך רחוקה, ועשה פסח לאדוני בחודש השני, בארבעה עשר יום בין הארבעים, יעשו אותו.
רגע, רגע, יש לי שאלה.
דיברנו על זה, אם אתם זוכרים,
בפסח שני, כשהיה י״ד באייר.
ואם הם לא היו באים,
אם הם לא היו באים,
אז מה?
אז לא היה.
שמעתם?
לא היה חג.
כלומר, היוזמה, אומר הקדוש ברוך הוא, אני לוקח ברצינות את היוזמה שלכם. אתם יקרים בעיניי, אתם חשובים, ואם השמעתם זעקת למה ניגריי, תקבל מענה.
עוד יוזמה.
עוד פעם, זה לא היה... כן, שמואל.
מי שלא שמע שופר בתשרי, הוא ישמע אזעקות ב...
זה כמו שופר.
שבירה, שברים, ככה כל עם ישראל יצא ידי חובת...
הרי מה כתוב בשופר?
מה טעם מצוות שופר?
ההתייקש שופר בעיר והעם לא החרדו?
קצת חרדות בלב, תפילה לקדוש ברוך הוא. אז כנראה שלא כל עם ישראל שמע שופר.
אז עכשיו כולם שמעו.
נכון?
זהו. אתה יודע שהחודשים מקבילים, נכון?
ניסה, נייר, הכל מקביל.
יש הבדל אבל, לשאלתך, פסח זה ברית,
זה כריתת הברית. כל שאר המצוות זה פרטים, פסח זה העיקר, זה הכלל.
אז על הכלל אנחנו עושים הזדמנות שנייה. אבל הנה הכי נעמי, מה שאתה שואל זה עוד יותר חידוש. כאילו, מה אתם רוצים?
הכי הגיוני שמי שלא היה, אי אפשר לעשות...
עבדנו לא בטל קורבנו. אתה רואה שהם יצרו את הדבר הזה.
עוד פעם פרשייה שנייה שנאמרת דווקא בתוך המקום המהודק הזה כדי ללמד על היוזמה. למרות שאתם מחנה, למרות שאתם צועדים, למרות שהכל כאילו מאוד מאוד טה, טה, טה.
הכל בסדר, אומר הקדוש ברוך הוא.
הסדר לא בא לחנוק.
הוא בא לארגן אבל הוא רוצה ש...
והדוגמה הכי קיצונית
שהולכת ומתפתחת לממש ערוב פקודה זה מה שקורה בסוף הפרשה. הרי קראנו את הפסוקים
וראינו אלעד כמה התורה העריכה
להסביר לנו שהעם לא זז מילימטר בלי הענן,
למרות שהענן שיגע אותם. לפעמים הענן היה מגיע וחונה יומיים ואז מתקפלים.
לפעמים חונה... אתה יודע, אתה מגיע, זה לוגיסטיקה, אתה מכיר, נכון? אתה מכיר, מקים העל.
אתה מקים העל,
אתה מכיר את כל האוהלים, אוהל 12, אוהל רסף, אוהל רספייה, הדלקנייה, זה, אם נשקיע, הכל עומד, הדגלים מתוחים,
פתאום הענן נוסע.
מפרק את הכול, מעמיס את הכול, קדימה, יש הגלון, כן, אז יותר קל,
רצים, רצים, רצים, רצים,
פתאום הענן עוצר, אבל מה, הוא עוצר בכזה מקום שאתה אומר, תשמע, המקום הזה לא נראה לי הגיוני, אין פה,
מה?
אין פה זה, לא נראה לנו שנהיה פה יותר מדי. אז ככה, עניינים בעצלתיים, כי תכף פתח הוא ייסע, אבל בענן נשאר, נשאר, נשאר, נשאר.
זאת אומרת, טוב, אחרי שיבואו, יאללה, אחרי, צריך להזדרז, אי אפשר ככה להישאר פרוביזורי.
אז עוד פעם מקימים את כל העלים, את כל הדגלים,
ויש את הדגל בטוח, ענן נוסע.
לפי העלות הענן ייסעו, לפי זה ילכו, יבואו. זה מדגיש את העובדה שמסע בני ישראל היה מוחלט לפי הענן.
לא, לא, לא, לא, לא, תקשיב. זה מוריד לחץ אם אתה, לא יודע, נוסע, אבל אם אתה רוצה להגיע לאיזשהו מקום,
ואתה כל הזמן נמצא בחוסר ודאות, אז זה ניסיון.
כל הפרשנים כאן אומרים,
הפרשנים מתמודדים, עוד לפני השיעור נפש הפרשה הזה,
הפרשנים מתמודדים למה התורה מפרטת.
והם באים להגיד שזה בא ללמד את השבח של בני ישראל,
שהיה להם
ביטול גמור לרצון האלוקי, וגם אם זה היה זמן קצר או ארוך, הם תמיד היו.
בסדר?
יפה.
ואז כתוב את הדברים הבאים בסוף הפרשה.
מרים מדברת באהרון, מרים ואהרון מדברים במשה.
זו פרשה בפני עצמה, מה בדיוק הם אמרו, מה הייתה הטענה שלהם, לא ניכנס אליה כרגע.
כל פנים, ודאי היה שם איזשהו חטא מסוים ביחסה של מרים למשה,
שהיא כנראה שוותה אותו לנביאים אחרים.
אז היא צריכה להיענש.
מה העונש?
ויאמר אדוני אל משה, ואביה ירוק ירק בפניה, לא תיכלם שבעת ימים,
תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה,
ואחר תיאסף.
זהו, היא צריכה לצאת מחוץ למחנה, קראנו פרשת נשוא,
מצורע הולך מחוץ למחנה, שבעה ימים.
עכשיו, שבעה ימים האלו, בסך הכל עם ישראל הרי בדרך לארץ ישראל, זה לא דרך ארוכה מהר סיני לבקעת קדש.
זה עשרה ימים הליכה, שבועיים הליכה,
לא הרבה זמן.
ממשיכים לנוע.
ואז כתוב,
ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים,
והעם לא נשא עד היאסף מרים.
ואחר נשאו העם מחצרות והאכלו ממדבר פרן.
רגע, רגע, מה זה העם לא נשא עד אסף גרם?
רש״י כאן אומר,
מה זה?
לא, לא, בדיוק הפוך.
רש״י אומר,
בגלל הפסוקים שקראנו, רש״י אומר, הענן לא זז.
וזה מה שאומר רבי שלום, זה כבוד חלק למקום,
שהיא חיכתה למשה רבנו שבעה ימים על שפת היוור, אז הקדוש ברוך הוא בעצמו שם את הענן.
אבל,
זה בפירוש רש״י,
אבל זה לא פשוטו של הפסוק, והספורנו מפרש אחרת.
אז לא כתוב שהענן לא נסע. מה כתוב?
העם לא נסע. תראו מה אומר הספורנו. העם לא נסע אף על פי שהענן שר מעל האוהל.
הענן נוסע.
והרגע מה אמרנו?
שאתם לא זזים דקה בלי הענן.
העם, לא זזים.
חבר'ה, מה קורה? לא זזים. מה קרה? מרים? אנחנו לא זזים. אנחנו פה.
עד שזה...
אז מה עושה הענן?
חוזה.
חוזה.
הוא כתיב ביעלות הענן מעל המשכן, יישום בני ישראל וכל מעשה מכל מקום לא נסעו,
שהכירו שלא נעלה עזה, אלא להרחיק גם צורה. זה לא נראה לנו הדבר הזה. אנחנו לא זוזים בלי מרים.
אנחנו ככה קשורים למרים, סירוב פקודה.
ומה עושה הקדוש ברוך הוא?
מבסוד, חבל על הנוער, איזה נחל,
איזה יוזמה,
איזה אהבה.
טוב, זה גם יכול להיות מה?
זה גם יכול להיות יוזמה לא טובה, ואז יענשו עליה אולי.
אז מה אמרנו? צריך לדעת, להבחין.
אבל זה ברור ופשוט שרצף הפרשיות האלו באות בדיוק בשביל הדבר הזה.
גם אם אתה נמצא במסגרת,
והיא מסגרת דתית, לצורך העניין, בסדר? יש לך את משה רבנו, והקדוש ברוך הוא כמובן מנבא את משה רבנו כל הזמן,
והיא מסגרת מאוד מהודקת, מסודרת, מאורגנת, עם דגלים, והכול צועד לכיוון מסוים,
אל תהיה עכשיו איזה אחד שרק הולך. יש לך יוזמה? לך עליה!
לך! תביא! תיצור! תשאל! תזעק! למה אני גרע? תביא עגלות! אפילו תשרף פקודה אם צריך!
כי מי מעוניין בזה יותר מכל?
מי?
הקדוש ברוך הוא, אתה הכי יפה ככה.
יפה את רעייתי כתרצה.
יפה את, כאילו, נכון, לפעמים שיש לך, נגיד, איזה דיון עם אחד הילדים שלך.
אתה רואה שהוא כאילו פתאום מביע איזו עמדה נגדך.
זה הכי יפה בעולם.
הכי יפה בעולם. אני זוכר שהיה לי איזה דיון פעם עם הבת שלי,
שהיא הייתה בכיתה ח'.
ונכנסתי איתה לדיון, היום בכיתה יא,
עברייה.
אז בכיתה ח' נכנסת לדיון על גבי הבחירה וההשגחה.
היא אומרת, תראה, אבא, לא הכל בהשגחה, לא הקדוש ברוך הוא עושה הכל.
אז יש גישה כזאת. אני אמרתי לה, בואי תראי מה אומר הרמב״ם בהלכות תשובה.
שאדם, בהלכות דעות גם, אדם יש לו בחירה,
הוא לוקח אחריות,
ואם הוא עושה שטויות, אז הוא ישלם את המחיר.
ואני מראה לה, וכזה, מסתכלת עליה ואומרת לי, אבא,
אתה מדבר שטויות,
ואתה מבלבל לי את כל הזה, ואין לי כוח לשמור עליך.
ילדה בכיתה ח', שאתה יודע, כל העולם שלה הוא לא, זה לא עולם מורכב עדיין, אז כאילו, מה אתה עכשיו מכניס לה כל מיני דברים? היא עכשיו חייבת את זה שהעלה שנופל מהעץ,
הקדוש ברוך הוא אמר לו. אז עכשיו אתה,
היה לי כזאת נחת, כאילו, מההתנגדות שלה.
יפה את רעייתי כתרצה.
כשאת רוצה, את הכי יפה.
נכון, כשאת, יש שיר כזה, כשאת בוכה, זה אבל, כשאת רוצה.
כן, כשאת רוצה, אז התיקון לשיר הזה
כשאת רוצה, את יפה, כשכנסת ישראל רוצה, מגלה רצון, אומר הקדוש ברוך הוא להחקיע הרבה נחת וזה בא לידי ביטוי ברצף הפרשות, גם לסוף וגם בעלותך
זכנו הקדוש ברוך הוא לרצות באמת, אמן ואמן, ברוכים תהיו
תגובה אחת
אולי צריך להגדיר מתי סירוב פקודה זה טוב ומתי זה בעייתי, הרי היו הרבה אנשים טובים עם מחשבות טובות שאחריתם עדי אובד?