שלום ערב טוב ברשות הרב
אחד הסיפורים התמוהים בפרשתנו
הוא פרשת המתאוננים והמתאווים
ותשובת השם למשה על העניין הזה
ויהי העם כמתאוננים רע באוזני השם
ומיד המתאווים
והספסוב אשר בקרבו התאוו תאווה
וישובו ויבכו
על מה?
ויאמרו, מי יאכילנו בשר?
זכרנו את הדגה שנאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים,
ועתה נפשנו יבשה, אין כל בלתי אלא מן עיננו.
יש רק מן.
ואנחנו רוצים לאכול בשר ורוצים לאכול דגים, קישואים וכולי.
משה רבנו מתפלל אל השם,
והוא אומר,
יש פה סוגיה מאוד כבדה,
והוא אומר, לא אוכל אנוכי לבדי לצאת את כל העם הזה, כי כבד ממני,
ומאוד מפתיעה תשובת השם למשה.
ויאמר השם אל משה,
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל,
אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו,
וזה בעצם המינוי
של הסנהדרין,
שבעים איש.
ובמאמר שכתב הגאון הרב יעקב אריאל בספרו מעולי תורה,
הוא כותב,
לכאורה אין התשובה ממין השאלה.
משה אומר לקדוש ברוך הוא,
העם מבקש בשר, מאין לי בשר?
אז מה אומר לו הקדוש ברוך הוא?
הוא לא עונה,
אני אתן פה איזה סיוע הומניטרי, אני אשלח
משאיות עם הרבה בשר.
מה הוא אומר לו?
אני אמנה סנהדרין.
יהיו בעם ישראל
עוד הרבה רבנים, דיינים, אנשי רוח.
מה זה עונה?
הם ביקשו בשר.
ומה התשובה?
מצאתי הרבה תקנים בשביל למנות רבנים ודיינים,
אבל זה לא מה שהעם חיפש.
אומר הרב יעקב אריאל,
אולם דבר גדול לימדה אותנו התורה,
בתשובתו זו של השם למשה.
התאווה לבשר
איננה נובעת מאיזה מחסור במצרך גשמי כזה או אחר.
המחסור שמרגישים האנשים הוא נובע מחוסר סיפוק.
כשהאדם אינו מלא בתוכן חיובי ערכי אז הוא חש מחסור
וזה עלול להתבטא בצורך גופני.
הקדוש ברוך הוא מזהה,
חסר להם משהו
בחיים שלהם,
והם מחפשים אותו.
הם חושבים שתוספת
עוד כמה קילוגרמים של בשר, זה מה שייתן פתרון
או תפריט מגוון.
הם מרגישים שחסר, הם לא יודעים מה חסר להם.
חסר להם ברוחניות, אין להם סיפוק.
ואת זה, משה רבנו, באמצעות
כל הצוות הגדול, הרוחני שאיתו,
הוא יוכל לתת לעם סיפוק רוחני.
כותב הרב יעקב אריאל, ידוע שאנשים משועממים
צורכים יותר מזון.
למה?
כי יש ימור, יש חוסר עשייה, יש חוסר סיפוק,
אז פותחים עוד איזה ביסלי ועוד משהו.
אבל לא הגוף שלהם רעב,
הנפש שלהם צמאה לסיפוק רוחני,
וכשאין סיפוק רוחני,
אז הנפש מוצאת את סיפוקה כביכול בזלילה.
בזלילה.
לכן יש למצוא לנפש את סיפוקה האמיתי,
ואז על ידי זה לשחרר אותה מתאוותה לדברים תפלים.
וזה מה שאומר דוד המלך,
תעמו וראו כי טוב השם.
אתם מחפשים תוספת טעמים?
תעמו וראו כי טוב השם.
הדרך היחידה לשחרר את האדם מרדיפתו אחרי התאוות הזמניות החולפות
שמשחיתות את אישיותו וגם את גופו לפעמים,
זה כאשר אדם מוצא סיפוק רוחני.
זה יכול להיות לאדם אינטלקטואל
בענאה אינטלקטואלית,
לאדם בעל רגש בחוויה רגשית,
אדם עם כישרון מעשי בפעילות מעשית.
רוב רובם של הטועים בדרכי החיים לא תאמו טעם אמיתי של תורה.
צריך להגיש להם מזון רוחני ואז
אפשר לצאת מסבך התאווה
והוא אומר בדרך רמז
מקברות התאווה נשאו העם חצרות
מה באמת היה התיקון האמיתי לקברות התאווה?
חצרות
חצרות זה חצרות השם
אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש שבטי בבית השם כל ימי חיי
לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.
וכך כותב הרב
באורות האמונה בנוגע לקדושת הפסח.
כותב הרב
כל העולם מחפש עשירות פנימית עצמית
אבל העולם לא מכיר את עצמו וחושב הוא שישקיט את צמאונו באושר
של רכוש קנוי.
ואז
כל החיים זאת רדיפה אחרי כסף, אחרי רכושנות
ואז יש מלחמות, איבה, קנאה וזעם, יש פחד
כי אין לעולם כוח להכיר את פנימיותו ואת עוצמת
כלומר העוצמה שברצונו בעומק פשטות אושר טבעיותו
שהיא האושר שבעוני
הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם
זה קדושת הפסח
שהיא באה לתת לנו איזה מאכל מפתיע,
מצה,
לא דבר שהוא
טופח,
דבר פשוט,
כי זה מה שהעולם מחפש,
את העשירות שבעוני באותו לחם עוני.
וכך כותב הרב ב"אין היה"
בברכות פרק א',
חלק א', עמוד 140:
הבאים.
יסוד עבודת השם הטהורה היא מטבעת באדם את החפץ הפנימי להיות תמיד
הולך ומשתלם.
השאיפה האמיתית והעושר
בעי"ן ובאל"ף האמיתי זה ללכת כל הזמן ולהשתלם.
ולהכיר באמת
שתכלית ההצלחה היא רק כשהאדם קשור תמיד ברצון של
הוספת שלמות.
כי הלוא תכלית החיים היא קרבת אלוקים,
והרי הוא יתברך אין סוף לשלמותו.
אז
מי שמחפש קרבת אלוקים
אף פעם לא ישיג אותה,
כי תמיד השם הוא רחוק, רחוק, גבוה מעל גבוה.
זה אין סוף.
על כן כל מעלת האדם היא השאיפה
לעוד ועוד השתלמות.
על כן אדם שתופס את זה
יוסיף העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו,
ויתרומם ויתעלה.
וכדי לעזור להטביע באדם
ציור זה של השלמות האמיתית,
הטביע השם הטוב
בטבע האדם,
שאפילו הדברים הגופניים
הוא לא מסתפק בהם.
הוא תמיד רוצה עוד ועוד,
כדי שבקשת הוספת המעלה תהיה תבואה באדם.
לכן האדם
לעולם לא מסתפק בשום קניין גשמי,
חומרי,
מדומה,
אינו לא תשבע עושר,
וכל מה שיתרבה עושרו יתרבו מחסוריו,
ומזה יבין בקלות
את מטרתו
לחיות עם תשוקה מתמדת של הוספת יתרון ומעלה.
גם במסילת ישרים,
בפרק א',
מוכיח
שהאדם לא נברא בשביל מצבו בעולם הזה,
והוא אומר, באמת לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית,
הכוונה שמטרת בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה,
כי מהם חיי אדם בעולם הזה?
ומי הוא ששמח ושלב ממש בעולם הזה?
ולא עוד,
אלא שאם תכלית בריאת האדם הייתה לצורך העולם הזה,
אז למה השם נפח בנו נשמה כל כך חשובה ועליונה?
והיא הרי לא מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי העולם הזה.
וגם הנפש לא תימלא,
מביא המסילת ישרים מדרש חז"ל
לעירוני שנשא בת מלכים:
אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך.
כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם,
אינם כלום לה,
לפי שהיא מן העליונים.
לכן הקדוש ברוך הוא מזהה ומלמד את משה רבנו
שאם ראית דור שמבקש בשר,
מבקש להעשיר את התפריט,
דע לך שהוא באמת מחפש משהו מעבר.
בכיוון משלים אפשר לראות פה עוד איזה זווית אחרת של חשיבה.
היא לא סותרת אבל היא
דומה לדבר הזה, אבל עם טיפה הבדל.
במאמרי ראייה יש מאמר אחדות ושניות.
ושם בפתיחת המאמר אומר הרב כך:
הרוחניות
היא ודאי מצד עצמה דבר נכבד מאוד.
אבל חוץ מזה היא גם נותנת גדולה לחיים החומריים.
כי אם אני חי חיים חומריים,
אני באמת יודע, על פי החשבון של המסיעת ישרים,
הם לא שווים,
הם לא המטרה.
אבל מי שזוכה לחיות גם חיים רוחניים,
זה נותן ערך
גם לחיים החומריים.
עכשיו שווה להרבות חיים חומריים,
כי הם בסיס לרוחניות.
אם יש לי רק חיים חומריים,
מה הם שווים?
אבל אם החיים החומריים שלי הם בסיס לרוחניות,
אז הרוחניות נותנת ערך גם לחיים החומריים.
וכשאתה רואה
שמתגבר החפץ בקרב האומה
לבסס את חיי החומריים,
ואנחנו רואים שעם ישראל מאוד רוצה חיים חומריים,
סימנו,
לא שהעם הוא נמוך,
להפך,
סימנו שהרוחניות כל כך התגברה בעולם,
עד שהתרוממה גם מעלת החומריות הדרושה להשלמת תוכנית היצירה.
והרב מסביר בו משוואה פשוטה:
כשהרוחניות מתגברת,
אז מוצאים בני אדם טעם לחייהם.
אז הם מבינים ומרגישים שכדאי לחיות.
ערך החיים אז הולך ועולה.
ועל כן מבקשים אז בני אדם
לבסס יותר את החיים החומריים,
שיהיו יותר בטוחים, יותר רחבים ונעים.
כלומר, אם אתה רואה באומה
התגברות חפץ החיים,
רצון
להקים כאן מעצמה,
רצון לחיות, רצון להתרחב
סימן שהאומה מבינה שיש ערך לחיים
אם האומה הייתה מיואשת מהחיים
היא לא הייתה כל כך חפצה להרבות חיים
אבל כיוון שהאומה
בנשמתה
מבינה מה ערך הרוחניות אז יש טעם לחיים
שווה להרבות חיים
דוגמה לדבר
ובזה נסיים
אחוז
הילודה בישראל לעומת אחוז הילודה בעולם
ובאירופה בפרט.
באירופה
אחוז
המתים גדול יותר מאחוז הנולדים.
כלומר,
איש ואישה לא מולידים שני ילדים,
זה אומר שיש פחות חיים.
בחשבון פשוט,
בעוד כמה שנים
אין באירופה אירופאים, אין אנשים.
גם המוסלמים שבאים לשם
הם מתקלקלים,
הופכים להיות אירופאים,
אז אחוז הילודה באירופה
פחות משני ילדים למשפחה, זה אומר
המוות
והחיסרון עולה על התוספת של הילודה.
בישראל
אחוז הילודה יותר גדול מאחוז התמותה.
מה זה אומר?
עם ישראל
מוצא טעם לחיים,
שווה להרבות חיים.
יש ערך לחיים.
זה סימן שהרוחניות
היא מאוד
מתגברת באומה, ומתוכה גם תפיסת החיים כולה. שלום.
:::::
::::::
::::::
