הרב מנחם בן יעקב זצ”ל: פשטות וגדלות

השבוע תציין משפחת בן יעקב יחד מכריו ותלמידיו הרבים חודש לפטירתו של הרב מנחם בן יעקב זצ”ל, שנחשב לאחד הרבנים האהובים והוותיקים של מכון מאיר, מזה 45 שנה. גם הלוויתו של הרב החלה במעמד ההספדים במכון מאיר לשם הגיעו רבים בכדי להיפרד מן הרב. מרבם.

הרב בן יעקב נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. רבים מתלמידיו העידו כי הרב כלל לא הזכיר את דבר מחלתו, עליה ידעו רק משום שנאלץ להיעדר בנוכחותו מן השיעורים לצורך פרוצידורות רפואיות. על אף הקושי, המשיך הרב לקיים את השיעורים בעזרת ‘הזום’ מרחוק, על מנת שהשיעור והלימוד לא יפסקו.

הרב מנחם בן יעקב, הותיר אחריו: אישה, בן, ושלוש בנות, נכדים ונכדות. בנו אמוץ בן יעקב ספד בהלוויה: “זכית לבנות יחד עם אמא בית של תורה ושל חסד, בית של הכנסת אורחים ועזרה לאחרים, עוד בשנים שלימדת בכולל מר”ץ, במכון מאיר ובעטרת כהנים עד היום. תלמידיך הרבים היו בני בית אצלנו בשבתות חגים, ואף נסענו שבתות רבות לבקר את התלמידים בכל קצווי הארץ, ואתה אבא היקר לא שכחת אף תלמיד, כל תלמיד בשם שלו ואת שם המשפחה שלו, מה קורה איתו, והתעניינת בו. כולם היו יקרים וחשובים לך. אבא היקר השקעת את כל כוחך בלימוד התורה לעומק ולרוחב, זכית ללמוד וללמד, זכית לדורות רבים של תלמידים”.

מישיבת פונוביז’ אל מכון מאיר

מסלול חייו של הרב בן יעקב יכול היה להוביל אותו לצמרת עולם הדיינות. אולם כישרונו הרב בלימוד – הוביל אותו לדרך אחרת. הרב שנולד וגדל בירושלים, למד בבית הספר ‘מעלה’ ולאחר מכן בישיבת ה’ישוב החדש’ בתל אביב. לאחר מכן, עבר ללמוד בישיבת פונוביז’ המשתייכת לזרם החרדי ליטאי.

מיכאל פיקאר שהיה אחד מתלמידיו של הרב במכון מאיר סיפר: “הרב בן יעקב רצה להמשיך וללמד בישיבת כרם ביבנה, אבל הרבנים של ישיבת פונוביז’ שקיבלנו המלצות חמות על הרב בן יעקב מרבני ישיבת ה’ישוב החדש’, לחצו מאד שיגיע ללמוד אצלם על אף שמדובר בישיבה חרדית ליטאית. רבני פונוביז’ שרצו בו הגיעו עד לביתו לשוחח עם הוריו על מנת לשכנע אותם. וזה הצליח”.

“כוח ההסברה”: הרב בשיעור עיון מול הלוח

חמש שנים למד הרב בישיבת פונוביז’, וחמש שנים נוספות למד בישיבת הארי פישל לימודי דיינות. עוד סיפר פיקאר: “הרב היה אחד התלמידים המובהקים, ויום אחד הגיעו אליו שלושה אנשים מכולל מר”צ, המכשיר בוגרי ישיבות הסדר ללימודי הוראה ולרבנות על מנת שיצאו כגרעין לעיירות פיתוח וייטמעו באוכלוסייה. הם ביקשו שילמד בכולל גמרא והוא בהתחלה הסביר שהוא רוצה להיות דיין. השלושה ביקשו ממנו לחשוב על ההצעה. באופן אקראי פגש הרב את אחד משלושת האנשים מכולל מר”ץ בניר עציון שם ביקר במהלך אותו קיץ. הפגישה עוררה אצלו את הנושא והוא החליט לבחון את האפשרות לשינוי במסלול חייו. לשם כך נסע לראשי הישיבות שלו ושאל לדעתם מה לעשות, והם הציעו לו ללכת וללמד במר”ץ כיוון שבעיניהם הייתה לכך חשיבות גדולה יותר, והרב עשה כך וב-1975 החל ללמד בכולל מר”ץ. אל מכון מאיר הגיע כשש שנים מאוחר יותר. לרב היה סוד וגדולה מיוחדת במינה- שהייתה טמונה בכוח ההסברה המיוחד שהיה לו”.

ב – 1981 החל הרב בן יעקב ללמד במכון מאיר, מאוחר יותר לימד גם בעטרת כהנים – שם לימד עד הקורונה, ובמכון מאיר עד יומו האחרון. תלימדו פיקאר סיפר: “הרב לימד יום יום משנת 1980 במכון מאיר, שלימד היה מכין טבלאות ומשקיע בהסבר החומר. כשהיה נכנס, בענוותו היה אומר ‘בוקר טוב, בוקר טוב, לא לקום’ והיה נותן לכולם לשאול ולהקשות אבל בעיתוי המתאים לשיעור, כל השיעורים היה מנוהלים ביד רמה. אף פעם לא התרגז, כעס או העליב מישהו והיה מסביר שוב ושוב אם משהו לא היה ברור. הלימוד איתו היה חוויתי ומהנה כי הרב היה מתבל את שיעוריו בסיפורים מהחיים ובדוגמאות אינסוף, על עצמי אני יכול להעיד שהרבה פעמים הכנתי את הסוגיה לעומק, וכשהייתי נכנס לשיעור הייתי מגלה עולם ומלואו”.

ישרות מדהימה: ספר התורה שנתרם על ידי הרב

אחד מתלמידיו סיפר: “אחד הסיפורים הנפלאים על הרב ממחישים את ישרות הדרך המדהימה שלו. כאשר סיים את עבודתו במר”ץ הודיעו לו כי מאחר ולא ניצל את ימי המחלה שעמדו לרשותו לכל אורך השנים, הימים נפדים בסכום כסף מכובד. והרב ממש סרב לקחת את הכסף, בטענה שלא מגיע לו. מאחר ובמשרד החינוך התעקשו איתו, בהתייעצות עם אשתו הוא רכש בכסף הזה ספר תורה לעילוי נשמת הוריו והכניס אותו למכון מאיר”.

“הרב דאג לכל תלמיד באופן אישי”

עם ההודעה על דבר פטירתו של הרב, הוקמה קבוצת וואטספ מיוחדת אליה התאספו תלמידיו הרבים של הרב, לאורך כל השנים. במהלך כל השבוע האחרון שיתפו רבים בקבוצה בסיפורים מרגשים על הרב המעידים על גדולתו, על הדאגה לתלמידיו לכל אורך חייהם, על מעשי החסד הרבים, הפשטות, הענווה ואף ההומור הייחודי.

אחד התלמידים סיפר: “מידת החסד והדאגה לתלמידיו הייתה ניכרת ברב גם שנים רבות אחרי שכבר לא למדו איתו. אנחנו למשל, גרנו בשכונה שלא היה בה מוסד חינוכי מתאים לסקטור שלנו לביתי שעלתה לכיתה א’. הרב שגר בזמנו לא רחוק מאתנו, הודיע שהוא יקח אותה איתו כל בוקר במונית ואנחנו נדאג להחזיר אותה, וכך היה, במסירות וללא תשלום. פעם אחת לא הרגיש טוב ושכח לעדכן, והילדה הגיעה לביתו. הרב הזמין מונית במיוחד עבורה ולקח אותה ולאחר מכן חזר לביתו. לנו נודע רק למפרע, במקרה”. מקרה נוסף ששותף: “לרב היתה דירת חדר בכניסה לבית, והוא נתן אותה לכל מבקש לשבתות חינם אין כסף”. אחר העיד: “הרב דאג לכל תלמיד באופן אישי. עבודה לו, לאשתו, סידור לילדים במקום טוב ללימודים. כולם כאילו ילדיו”. תלמיד נוסף סיפר שדאג לו למקרר, ואחר סיפר שבחתונות של התלמידים היה דואג לשומר שיאכל ואף מביא לו ארוחה בעצמו.

רבים סיפרו על החן המיוחד שהיה לרב, בדיבור ובדרך ההתבטאות. אחד התלמידים סיפר: “היה לו תלמיד שהתחיל בשידוכים. אמא של הבחורה שהוא יצא איתה התקשרה להתייעץ עם הרב, שאלה שאלות על התלמיד ובעיקר הייתה מודאגת מהמוצא שלו: ‘אנחנו לא מכירים את זה’, אמרה. הרב זצ”ל ענה לה בחן המיוחד שלו: ‘תראי אני מלמד גמרא, וכשיש סוגיה לא מוכרת, אני ממליץ ללמוד אותה'”.

הרב שדאג לתלמידיו ולדרך הלימוד היה דואג גם לחיבורים לצורך הלימוד. אחד התלמידים העיד עליו: “היה חושב ללא הרף על סידור החברותות, לראות מה החיבור המועיל לכל תלמיד” ותלמיד אחר הוסיף: “בישיבה דאג שלכל תלמיד תהיה חברותא שתתאים לו והיה רגיל לומר ‘אין לא נעים אם עוזבים חברותא. לימוד התורה שלך יותר חשוב'”.

לרב היה ידע רב בתחומים רבים של החיים. מיכאל פיסקאר: “הרב היה פוסק הלכה בתחומים שונים, והיה לו ידע גדול. הרב אבינר היה אומר עליו ‘סולם מוצב ארצה’, הרב היה מחובר להוויות העולם למרות גדולתו בתורה, מבלי להשקיע בזה זמן רב. והיה מבין ויודע לתת עצות אפילו בנושא רכבים”.

‘זו סגירת מעגל’

השיעור היומי של הרב בן יעקב במכון מאיר, הפך לאחד השיעורים המיוחדים המתקיימים במכון, אליו מגיעים תלמידים בגילאים שונים החל מגימלאים ועד לבחורים צעירים המעוניינים ללמוד גמרא בעיון, מיכאל פיקאר, יצא לפנסיה לאחר שנים רבות כמורה, מנהל ומפקח במשרד החינוך, והחל ללמוד בשיעור של הרב בן יעקב: “חבר הציע לי ללמוד בשיעור של הרב בן יעקב ובשבילי זו הייתה סגירת מעגל, כיוון שבצעירותי התלבטתי בין לימודים במרכז הרב לבין לימודים בכולל מר”ץ, לבסוף הלכתי ללמוד במרכז הרב והרגשתי חסר שלא למדתי אצל הרב בן יעקב. כשהגעתי לשיעור שלו לראשונה לפני כשש שנים, כשהייתי בן 64 ואמרתי לו שזו עבורי סגירת מעגל, הרב אמר בצנעה ובחן המיוחד ‘ברור מעלים בקודש ולא מורדים’. מאז למדתי בשיעור שלו שש שנים ברציפות, וכמעט שלא הפסדתי שיעורים. אני מרגיש זכות גדולה שלמדתי אצל הרב וזכיתי להיות קרוב אליו בשנים האחרונות שלו.”

“היה מתעלה על כל הכאבים”: הרב מלמד ב’זום’ ממיטת חוליו בבית החולים

במשך השנתיים האחרונות נוצר קשר מיוחד בין הרב למיכאל פיקאר, לאחר שבסיום השיעור היה מיכאל לוקח את הרב לביתו: “נוצר קשר בזכות הנסיעות האלו, הרב חלה אך לא דיבר על זה, מלבד הפעמים שהודיע שלא יוכל להגיע פיזית אל השיעורים כי עליו להתאשפז בשערי צדק, ואז הודיע לי שלא אצטרך לקחת אותו לביתו. אבל השיעורים המשיכו להתקיים מידי יום, לפני ואחרי השיעור היינו לומדים בחברותות, עם הרב למדנו גמרא בעיון מידי יום, וביום חמישי גם למדנו פרשת שבוע. כבר בקורונה עברנו ללימודי זום, ועם השיעורים האחרונים היו תלמידי שהגיעו ללמוד במכון ותלמידים שהצטרפו בזום”.

אחרי הקורונה, הפסיק הרב ללמד בעטרת כוהנים והמשיך ללמד במכון מאיר: “היה מנהג לקיים מסיבות ראש חודש בשיעור ואני הפכתי למארגן הקבוע ואף לחוט המקשר בין התלמידים הלומדים פרונטאלי לבין התלמידים הלומדים מרחוק. השיעור היה מתקיים באווירה מאד טובה”.

לפני כשנתיים וחצי חלה הרב לראשונה: “יום אחד שהחזרתי אותו הביתה הוא אמר לי ‘מחר אתה לא צריך להחזיר אותי כי יש לי טיפולים בשערי צדק ולכן אשתי תקח אותי’. לא שאלתי דבר, רק שמעתי והצטערתי ואיחלתי רפואה שלמה”. כאמור הרב לא דיבר על המחלה ממנה סבל, רק מאוחר יותר התברר שהוא לקה בלוקמיה: “לפני כחצי שנה הרב התאשפז ואמר לנו שיש לו בעיה עם המח עצם ורק אמר ‘מה שהקב”ה רוצה אנחנו עושים’. הרב היה גיבור, לא דיבר על המחלה שלו ולא התלונן על הכאבים שלו, יכולנו רק לראות כיצד הוא מחזיק את הברך במהלך השיעור ולהבין כי ייתכן וחש כאבים, ולמרות האשפוזים והטיפולים, כשלא יכל להגיע לשיעור היה מעביר את השיעור ממיטת חוליו בבית החולים באמצעות ה’זום'”.

רק במהלך השבעה סיפרו בני משפחתו כי בטרם הרב העביר את השיעור ב’זום’, לבש חולצה לבנה והיה מתעלה על כל הכאבים. חודש וחצי לאחר שהתאשפז הוא חזר ללמד כרגיל במכון עד חופשת חנוכה, כשלושה חודשים רצופים. כאשר השיעור האחרון היה בעניין הלכות חנוכה. בנר שמיני של חנוכה קיבלו התלמידים הודעות כי השיעור לא יתקיים, ומאז לא ראו את הרב.

האהיב תורה: הרב בשמחה עם תלמידיו

מיכאל פיקאר: “ראיתי את ההודעה שהשיעור לא יתקיים והתקשרתי מיד אל הרב והוא סיפר לי שהוא כבר לא יכול ללמד, המחלה אז הייתה בשלב מתקדם. הרב ענה לי ואמר שהוא מאד חלש ולא יכול ללמד וביקש שנלמד עם רב אחר מהמכון, בתקווה שאני אעשה את הקישור. היה לו מאד חשוב שהאנשים לא יפסידו את השיעור. ביום חמישי, ארבעה ימים לפני שנפטר זה היה יום ההולדת של הרב, הצעתי לתלמידים המעוניינים שנקנה עבורו פרחים. אני חושב שעד אז אף אחד מאיתנו לא הבין עד כמה המצב היה קשה. רק שהלכתי לבקר את הרב בבית החולים ולהביא לו את הפרחים, הבנתי כמה המצב חמור. הבן שלו פגש אותי בפתח המחלקה והכניס אותי אל הרב שהתקשה מאד להגיב, רק שאמרתי לו שסידר את השיעור כמו שביקש היה לו מבט של אור ושמחה בעיניים. בנו סיפר לי בבכי שהרופאים אמרו שאין יותר מה לעשות, התחבקנו ובכינו- ארבעה ימים אחר כך הרב נפטר”.

כעת, חודש לאחר פטירתו, מספר פיקאר “מאז ההודעה על פטירתו של הרב יש תחושה של אבלות אמיתית. בקבוצה רואים את החיבור הגדול שהיה לו לתלמידים שלו, גם לאחר שנים שכבר לא למדו אצלו. אנשים משתפים מרגעים וסיפורים מרגשים עם הרב, וזה מראה את הקושי בפרידה מאיש כל כך יקר ואהוב שתורתו ואהבתו לתורה תלווה כאן דורות שלמים בעמנו”.