פרשת השבוע הזה היא פרשת וילך: “וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה’ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה’ אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם, יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'”.
פרשת וילך מצורפת ברוב השנים לפרשת נצבים שלפניה, והיא הקצרה ביותר בכל פרשיות התורה: שלושים פסוקים. אך כמה תוכן יש בה! הרי זהו אקורד הסיום לכל חייו ופעלו של משה רבנו יחד עם דורו, דור המדבר, וכאן הוא ניגש ונפרד אישית מכולנו, כי לא יוכל להמשיך איתנו לתוך ארץ ישראל הנכספת.
אך בפרשה זו אומר משה כי באמת אינו נפרד כלל: הוא משאיר את עצמו בידינו בתוך התורה, בתור שירת החיים של נשמת האומה: “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ”. יותר מזה, כל עוד היה הוא בגופו איתנו, היה מרחק בלתי עביר בין אישיותו לבינינו, אך כאשר התורה בשלמותה איתנו, היא קרובה ונגישה לכל אחד בכל עת, ומובטח לנו שלא תישכח, ורק תלך ותעמיק בתוכנו ותתן פירות טובים בכל דור מחדש.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל!