פרשת השבוע שלנו היא פרשת ויגש: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה”. יהודה ויוסף מתנגחים, אמנם בנימוס, אך בתקיפות עצומה. אבותינו אלה מתמצתים את מהותה של ההיסטוריה הישראלית עוד מימי ירידתנו למצרים כמשפחה גרעינית, ועד כל ימי משך ההיסטוריה הארוכה והמפותלת לבלי קץ שלנו כעם ישראל בין האומות.
מה נוכל ללמוד על עצמנו מתוך פרשת ויגש? יש בנו כוחות שונים ונבדלים מאוד זה מזה. כוחות אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בעוצמה בלתי נתפסת לפעמים, בעקשנות ודרך מאבק בכוחות נוספים שכמותם. אף כוח לא יהיה מוכן לבטל את עצמו בפני חבריו – עד שיובטח לו מקום מכובד ונצחי.
כמו כן – והעיקר נעוץ כאן – הכוחות המנוגדים אינם עוינים באופן מהותי, אלא עתידים לחבור כולם למשימה הגדולה של הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים כולם, וקידוש שם שמים של תיקון העולם כולו. הדבר בולט בערבות ההדדית שמגלה יהודה, אשר שוברת את לבו של יוסף וכופה עליו לסיים את העימות-לכאורה שביניהם.
וכך ניבא יחזקאל על אחרית ימינו אלה: “כֹּה אָמַר ה’ אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי”.
