פרשת השבוע הזה היא פרשת תולדות: “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”.
הכפילות הזו איננה מילים מיותרות אלא מדגישות וממקדות: יצחק ואברהם, אברהם ויצחק – הם תולדה אחת ומאוחדת לחלוטין בשליחות ובמטרה, גם אם שונה במימוש ובאופי של כל אחד מאבותינו.
ומכאן נובע שגם הבנים של יצחק ורבקה, יעקב ועשו, בדיוק בנקודה הזו הם נחלקים ונאבקים: מי ידבק בשליחות של האבות והאימהות, ומי מזייף. מי צדיק ומי רשע במסווה של בן יקיר. המלחמה הזו איננה קלה מאז ועד היום, בינינו לבין אומות העולם, וגם בתוכנו, בינינו לבין עצמנו.
יעקב אבינו נאלץ לקבל את הכרעת רבקה אמנו ולנקוט בצעד אמיץ וקיצוני כדי לזכות בברכות המגיעות רק לו בצדק ובדין, משום שעשו הרשע והרמאי טוען גם הוא לכתר הבכורה.
פרשת תולדות היא לקח חשוב לכל דור וגם לכל אדם, בכך שהיא פורסת לפנינו עולם מורכב שדורש הקרבה והתמסרות מתוך הכרעה פנימית לדבוק בשורש נשמתנו הישראלית, ולבחור להיות מי שנועדנו להיות – בני בכורי ישראל.
