פרשת השבוע הזה היא פרשת מקץ – שבת חנוכה: “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר“… הפרשיות האחרונות חוזרות שוב ושוב על מוטיב החלום: יעקב אבינו חולם על סולם שמוצב מן השמים אל הארץ, על עקודים ונקודים. יוסף הצדיק חולם על אלומות, שמש ירח וכוכבים משתחווים. בין שתי הפרשיות האחרונות חולמים להם גם גויים רשעים, כמו שרי המשקים והאופים, והנה בפרשת מקץ גם פרעה כבר חולם, והתורה מאריכה בסיפור חלומותיהם ופתרונם.
ברור שלא היה כל עניין לתורה לטפל בהזיות או דברי הבל, ואין ספק שכל אותם חלומות באו לעולם כדי לקדם את העלילה האלוקית, את רצון ה’ והשגחתו על התפתחות עם ישראל ולידתו העתידית במצרים.
אך למה בדרך של חלומות ולא רק באמצעים מוחשיים יותר? יתכן שהתורה מדריכה אותנו שלא להסתפק ברובד הגלוי של חיינו ובפעולות הניכרות לעין כל. כשאנו באים לפעול ולקדם ולתקן עולם, חשוב שנשים בראש מעיינינו את העולם הפנימי הנשגב שלנו כבני אדם וכבנים לעם ישראל.
לולא היינו כחולמים, לא יכולנו לחזות בשוב ה’ את שיבת ציון. המכבים החשמונאים, כמו גם אבותינו וכמונו, חולמים את היותנו נולדים ונגאלים – ומתוך כך גם זוכים לכך.
