פרשת השבוע הזה היא פרשת כי תבוא: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
זוהי כמובן מצוות הביכורים. מצוות הביכורים מתקיימת בכל שנה, בראשית עונת הפירות החדשים שאדם מגדל באדמתו שבארץ ישראל. זוהי מצווה חביבה ומתוקה (תרתי משמע…) שמלבד הזכות להגיע לבית המקדש ולהיפגש עם הכהן ולהעניק לו את הפירות – כוללת בתוכה מצווה נוספת ומיוחדת: מצוות "מקרא ביכורים" בה אנחנו מספרים ומחברים את עצמנו להיסטוריה ולזהות שלנו מאז אבותינו ועד אלינו, מודים על הטוב ועל חלקנו בעם ישראל ובארץ ישראל.
מעניין שמשפטים אלו של חיבור וזהות מופיעים בעוד יום מיוחד במינו במעגל השנה: בליל הסדר בהגדה של פסח אנו חוזרים יחד על הזהות המכוננת שלנו: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
כך נוסף בפרשת כי תבוא עוד מעגל שמחבר את פסח ושבועות, חג הביכורים: החיבור למקור הזהות הישראלית שלנו בפסח, והמימוש שלה דרכנו בארץ ישראל, בשבועות.
