עשרה בטבת (ויום הקדיש הכללי)

עשרה בטבת  //  הרב אמיר דומָן

עשרה בטבת הוא יום תענית, אחד מארבעת הצומות שנקבעו לאבל על חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. ביום זה, כנאמר בתנ”ך, התחיל נבוכדנצר הרשע במצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, שבסופו נחרבו ירושלים כולה ובית המקדש, והעם יצא לגלות של שבעים שנה בבבל.

אמנם לאחר שבעים שנה נוסד הבית השני, אך בעצם הגלות אחזה בעם ישראל לאלפי שנים. רק אחוז זעום של העם עלה ויישב את ארץ ישראל בימי בית שני, והתוצאה היתה מדינת חסות של המעצמות הגדולות שבסופו של דבר התגברו עליה והביאו לתוצאות הקשות של חורבן בית שני וריסוק העם בגלות ופיזורו בכל התפוצות.

גם מסיבה זו נקבע על ידי הרבנות הראשית לאחר השואה, שיום זה יציין את “יום הקדיש הכללי”, יום זיכרון לכל מיליוני הנשמות שאבדו בשואה האיומה, ולא נודע זכרם. השואה היתה השלב האחרון והנורא ביותר של מציאות הגלות בעם ישראל, וגם תחילתו של עידן חדש בו שב עם ישראל לארצו בקיבוץ גלויות פלאי, ומקים את חזון התורה והנביאים למדינה אשר לעולם לא תחרב עוד, ותהיה אור לגויים ותביא גאולה לעולם.