אין ספק שחמישים הימים המחברים בין פסח לשבועות, מאז דור יוצאי מצרים ועד ימינו אנו, שימשו ומשמשים להכנה שעל כל אדם מישראל להכין את עצמו בהתקדשות מוסרית ורוחנית עד קבלת התורה. וכדבריו המפורסמים של האור החיים הקדוש (ויקרא כג טו): “כי לצד שהיו בטומאות מצרים ורצה ה’ להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים וציווה שיספרו שבעה שבועות ואז יהיו מוכשרים לכניסתם [כ]כלה לחופה, והגם כי שם ז’ ימים וכאן ז’ שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל, שיער התמים-דעים כי כן משפטם”.
וכאז כן היום, עלינו ‘להתנקות’ מכל זוהמות החיים שדבקו בנו על מנת להכין את עצמנו לקבלת התורה באמת ובשמחה כראוי. אך כאן יש להזכיר שעלינו להיזהר משתי טעויות נפוצות. א. הספירה אינה אמורה ליצור נתק והפרדה בין החול לבין הקודש, מעין ‘בריחה’ מחג הפסח לחג השבועות… ב. הספירה אינה רק הכנה והתקדשות של האדם הפרטי בישראל, אלא של האומה הישראלית כולה ברמה הציבורית הממלכתית.
הסבר: פעמים רבות היחס לספירת העומר באופן רעיוני ומעשי מסתכם בעבודה מוסרית ורוחנית המוטלת על האדם הפרטי (וספרים נפלאים לא מעטים עוסקים בכך). עבודה רוחנית היוצרת אצל האדם הפרדה בין הממד הטבעי לממד הרוחני. כשרונותיו המעשיים והעולם החומרי מזולזלים ואף מאוסים בעיניו, ביחסו אליהם כ’בדיעבד’ אחד גדול, ועל כן ‘שמח’ הוא מאוד שניתנה לו האפשרות לברוח מהם, להתנתק מהם, ולהישאב אל הקודש המנותק מהם, ומה עוד שהדבר נדמה עליו כ’מצווה גדולה’, שהרי הוא ‘סופר את העומר’. והרבה יותר מכך, הממד הלאומי – עם, ארץ, מדינה – על כל המשתמע מכך, אינם נכנסים אצלו תחת הכותרת ‘קודש’ כי אם במקרה הטוב ‘ביטול תורה’ ובמקרה הגרוע ‘מוקצה מחמת מיאוס’… ועל כן הוא לא רואה בהם, וקל וחומר בשותפותו בתוכם, כל ערך וחשיבות, אלא בדיוק להפך, ככל שהוא מתנתק מהם יותר כך הוא רואה את עצמו כ’מתחזק ומתעלה’ בעבודת הקודש שלו…
את זה בדיוק באה ספירת העומר ללמדנו. כל עניינה של ספירה זו הוא לחבר את עבודת האדמה החקלאית הארץ-ישראלית, את הממד המעשי הלאומי שלנו במדינתנו אל מקורו, אל הקודש שממנו הוא יונק ואליו הוא שואף. לא נתק יש כאן כי אם חיבור, לא הפרדה כי אם הכללה. על כן הימים האלה הנם מיסודם ימים טובים, וכדברי הרמב”ן – הם חול המועד ארוך, ימים שבהם מתגלה הסגולה הישראלית בהעלאת החול אל הקודש וחיבורו אליו, ובהופעת הקדושה השלמה לא רק בממד הפרטי כי אם בממד הלאומי. וכדבריו של הרב קוק (מאמרי ראיה 173-4) “נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל… אין חצאיות, אין חלקיות ואין תכנים של פירוד במהותה של הנשמה הגדולה של האומה… ועל כן… קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל, וקול התורה והתפילה באהלי יעקב… קול אחד הוא בתוכיות הווייתנו בין כשהוא נודע ומוכר לבעלי הקול המשמיעים אותו לרבים ולעצמם, בין שהוא כל כך נעלם עד לאפס הכרה… רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגויים הם הם הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב שיוכל להיות אצלנו תוכנית של מדינה שאינה תוכנית של מקדש, או תוכנית של מקדש שאינה תוכנית של מדינה… וסימן לדבר ‘העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש’ (-המחוברים על ידי ספירת העומר)”. על כן לא מקרה הוא שמנחת העומר מובאת מן השעורים, הוא מאכל בהמה – רמז לחיי הטבע הלאומיים והפרטיים, ואילו מנחת חג השבועות מובאת מן החיטה, היא מאכל אדם, רמז לחיים הרוחניים אלקיים, כאשר הספירה מחברת ביניהם.
ומה חשובים דברי הראי”ה קוק (אורות ישראל ח א): “ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת ע”י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטיית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העילוי השכלי הרוחני, ‘עץ הדעת חטה היה’. ושני הכוחות היסודיים האלה מגלים את כל מלוא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ומרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום דבר מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה”.
ספירת העומר מוצלחת!
