משפחת המוצא

אחת הסיבות הנפוצות למתחים ולסכסוכים בין בני זוג, היא התרבות השונה ודפוסי ההתנהגות של משפחת המוצא. בתקופת חגים וימים טובים הולכת דילמה זו ומתעצמת ויוצרת אווירה עגומה בחג.
בליל הסדר הסבנו איש למשפחותיו מתוך תחושת חרות ופעמי גאולה. על השולחן ערוכים הסימנים המסמלים את זמן הגאולה ויציאת מצרים.
על שולחן אחד מונחים מגוון של מנהגים תרבויות ומסורות שכל אחד מבני הזוג מביא אתו מבית אבא… “כך נהגו בבית הורי” משפט שנשמע הרבה בין בני זוג.
הדילמה שזוגות רבים עסוקים בה היא – איזה דפוס ניקח וניישם בבית, אילו מנהגים נאמץ, מה נכון יותר, מה טוב יותר. משפחת המוצא תמיד ברקע..
מגלים שלבן הזוג דפוסי התנהגות שונים ותגובות למצבים שאינם מקובלים במשפחת המוצא שגדלנו בה… רואים מנהגים ומסורות שלא הכרנו. אני נפגש עם תרבות שונה לגמרי ממה שחשבתי וציפיתי. אומרת לי אישה, “אצלו במשפחה לא הביעו בכלל רגשות, רב הזמן שתקו. אצלנו דיברו על הכול, שמו הכול על השולחן…”
המחלוקת הולכת ומחריפה כאשר אחד מבני הזוג מנסה לכפות על השני את הדרך שלו, כמי שאומר – כך נכון יותר לנהוג. מה שאני מביא חשוב יותר ממה שאצלך… ולפעמים זה גם נאמר בפירוש, והרבה ויכוחים בין בני זוג מסתבכים ומתדרדרים עד הקנטות וזלזול במשפחות המוצא, בהורים. ויכוח שהופך מכוער, ריב לא פתור שחוזר על עצמו במשך שנים ומתדרדר לפסים של איזו משפחה טובה יותר. לפעמים עד כדי ניתוק מההורים “לא רוצה לנסוע לחג להורים שלך”…
כאשר הויכוח נסוב על מי טוב יותר, מי שווה יותר, אין לו פתרון והוא רק ילך ויחריף, ויחזור על עצמו בכל הזדמנות. ויכוחים אלו סביב ‘ההורים’ טעונים ומעוררים סערת רגשות.
כמה סיבות לכך:
א. חוסר ביטחון בקשר. אף אחד לא מוכן להרפות או לוותר על הויכוח הסוער, כיוון שיש פחד, שהזהות שלי כבןבת זוג תימחק ואני אבלע בתוך הזוגיות. שורש ויסוד של ההגדרה העצמית שלי הוא הרי משפחת המוצא, וכל פגיעה וזלזול בהם כ”אני לא סובל להיות אצלם” זה כמו להגיד לבן הזוג “אני לא מקבל אותך”, “את כמותם – מבוזה…”
ב. חוסר הביטחון נובע גם בגלל הקושי לראות את בן הזוג נבדל ממני, לקבל את העובדה שהוא שונה, ישות בפני עצמה. ולכן אני רוצה להפוך אותו לחלק ממני.
ג. הסיבה העיקרית – חוסר כבוד והערכה לתרבות של הזולת. כותב הראב”ד (‘בעלי הנפש’ עמ’ טו): “ועל כן ראוי לאדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה ולרחם עליה, ולשומרה כאשר ישמור אחד מאיבריו וכך היא חייבת לעבדו ולכבדו ולאהוב אותו כנפשה כי ממנו נלקחה”.
אלו היסודות החשובים ביחסי זוגיות הדוקים, הדגש על ההיבט הפיזי והנפשי – רגשי אהבה, כבוד, רחמים ושמירה.
בזוגיות, הבסיס לקשר חזק ויציב הוא יחסי כבוד ושמירה על הערך העצמי של כל אחד לעצמו וכל אחד לזולתו. ולכן בויכוחים על ההורים והמסורת המשפחתית, הרגשות מתלהטים ומגיעים למצבים לא נעימים שפוגעים מאוד בקשר, לכן החגים הם מקור ל’ריבים’ ולסערת רגשות חוזרים ונשנים.
ד. יש מי שמכריחים את בן זוגם להתנצל ולהתחרט, אם לא, הם ‘שותקים’, ‘כועסים’, ‘ברוגז’. וזה טקס קבוע שבו תמיד אותו בן זוג צריך להתחרט ולהתנצל. זה נובע מ’אגו’ חבוט ומתוך התנשאות שאין לה שום הצדקה “פגעת בכבודי? עכשיו תתנצל!”. זהו מעגל יחסים פתולוגי שלא מעודד כבוד הדדי אלא להפך, ריחוק והתנגדות.
איך יוצאים מן המצר?
יציאת-מצרים הפרטית של כל אחד, היא לצאת מהמְצרים, מהמקום הצר והחונק שלא מאפשר לי לגדול ולהתרחב ולהסתכל על עצמי ועל הסביבה במבט רחב וחיובי.
איך אני יוצא מהמקום הזה שחוזר שוב ושוב על עצמו, שבכל פעם אני נופל לאותו מקום שמיצר את הקשר ויוצר מתח ומרחק, זלזול וניכור, שהוא מקום צר וחשוך כמו בגלות?
שלב ראשון לעצור, לעשות פסק זמן, להתבונן פנימה בתוך עצמי ולזהות בדיוק מה גורם לי להתלהם ולא להתחשב ברגשות בן הזוג, מה גורם לי להיות חסר רחמים, מה אני משחזר בהתנהגותי מבית אבא, מה הציק לי בויכוח הזה שגרם לי לאבד עשתונות, על מה אני מתחרט ולא רוצה לחזור על כך, ואיך אני רוצה לעשות זאת אחרת, בצורה שונה…
שלב זה הוא ארוך ולוקח שעות וימים, עוד לפני שאני עושה שינוי כלשהו לגאול את הזוגיות שלי.
מחשכה לאורה – אפשר לצאת בימים אלו שאווירת שיר השירים מרחפת באוויר “קול דודי דופק… פתחי לי אחותי רעייתי…”.