“במעלות קדושים וטהורים..” – ליום השואה ולפרשת קדושים

ביום 15 בספטמבר 1935 חוקקה גרמניה את ‘חוק אזרחות הרייך’ המכונה גם חוקי נירנברג, והחוק קובע ש:
הרייכסטאג החליט פה אחד, על החוק המתפרסם בזה:
Reichsburger2.1 הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו, המוכיח על ידי
התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך… (אזרח הרייך) על
4.1 יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה בעניינים פוליטיים ; הוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית …
ולאחר חוקים אלו הרחיבו את ההגבלות והסנקציות גם לקבוצות קטנות ונחשלות אחרות כדוגמת הצוענים, הסלבים כו’.
אם כן אנו רואים קבוצה שמחליטה לעצמה שהיא גזע נבחר ושמהחלטה זו נגזרים מהלכים שליליים ורצחניים הרי גורל כלפי העמים האחרים הנמצאים תחתיה.
וכאן הבן החכם שואל: והרי גם עם ישראל מכריז על עצמו כ’עם הנבחר’? הרי גם התורה מדברת על כך שעם ישראל הינו עם סגולה, ואם כן – גם אנו גזענים! גם אנו שווים יותר!
אלא שכאן באה פרשתנו, פרשת קדושים, ואומרת את הפסוקים הבאים: “וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם–לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”- התורה מצווה אותנו לאהוב את הגר, את האדם הזר והחלש- כמו שאנו אוהבים את עצמנו. אי אפשר שלא לשמוע את הביטוי המקביל המתנגן מאליו “ואהבת לרעך כמוך”- שאף הוא מופיע בפרשתנו.
התורה מדברת בעשרות מקומות על כך שהעבד והגר, שהינם אנשים חלשים ודחויים בחברה בדרך כלל, מקבלים יחס שווה ככל האזרחים במערכות המשפט, הרווחה, והכלכלה.
צריך גם לזכור שאנו חיים כיום בעולם מתקדם שבו דיקטטורות נופלות בזו אחר זו, והאדם המודרני מודע לביטויי החופש והשיוון השוררים בעולמנו. אך לא תמיד היה הדבר כך, מספיק לחזור לארצות-הברית שלפני כ-50 שנה ולראות את הקרע העמוק שהיה שם עקב צבע עור שונה, ויחסי גומלין מחפירים- ואין פוצה פה ומצפצף, ועל אחת כמה וכמה בעולם העתיק שבו עבד, או גר המנותקים ממדינתם וממשפחתם הפכו מהר מאוד לאנשים אומללים הנמכרים מאדון לאדון ומושלכים בהינף יד לגורלם.
על רקע כל זה מגיעה התורה ומצווה על עם ישראל להפיץ בשורה חדשה לעולם, בשורה מוסרית-חברתית אחרת ומיוחדת כל כך, שאף מעוגנת כחוקים נצחיים וכמצוות שאינן תלויות זמן ומקום, עד אשר אותו היטלר ימ”ש זיהה אף הוא ואמר בספרו מיין קאמפף:
“ואיה היא האומה, שעברה דרך מהפכות גדולות כאומה זו ויצאה תמיד בהוויתה העצמאית מכל השואות שבאו על האנושות?”
הוא הבין שיש באומה היהודית משהו מיוחד, נצחי וקבוע- וזה מה שהפחיד אותו והטריד את מנוחתו- ועליה ועל המוסר שלה הוא קרא שמד ותיגר.
אכן כן, היהדות הפיצה בשורה מחודשת ומיוחדת, מבחינה ערכית-מוסרית עם ישראל קידם את העולם ופיתח אותו, החל מהמוסר האנושי הפשוט ועד האמונה באל אחד שכיום רווחת ברוב רובו של העולם.
וכאן נעוץ ההבדל. עלינו להתפתח ולהתקדם, אך לא על מנת לפגוע באחר ולדכא אותו, אלא על מנת לרומם את העולם להפיץ את אור המוסר והיושר. דאגה אמיתית לעתיד האנושות, שאמור להיות מושתת על יסודות של צדק, יושר וקידום החלש, ולא, כאותה אומה שפלה- שדאגה להשפיל, להרוג ולהעלות השמיימה שישה מיליון יהודים.
יהי זכרם ברוך!
שבת שלום!
נקודות למחשבה ולדיון:
1. כיצד לדעתכם מתפרש הציווי “ואהבת לרעך כמוך”? האם באמת ייתכן שאדם יאהב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו?
2. האם הרצון למוסריות כלל-עולמיות הינה אשליה שלא תתממש או שמא ניתן להגיע למציאות כזו? ואם כן, כיצד ניתן לקדם את התהליך?