הרמבם כותב: “הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל ענינים הרבה. (עור שיער, בגדים בתים) וזה השינוי אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל ולא באוה”ע כדי להזהירם מלה”ר”. (הלכות טומאת צרעת טז, ה”י). לפי זה הצרעת נובעת מהידרדרות מוסרית ורוחנית היכולה להביא את האדם עד לכפירה באלקים. (ועיין בפירוש המשניות לרמב”ם נגעים יב ה).
הכלי יקר על הפסוק “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת” (יג ב), אומר כי הנגעים אינם מחלה גופנית כי אם באים על האדם בשל נגעי נפשו. השם ‘מצורע’, מוציא כל רעה שבקרבו. ואכן חז”ל (ערכים טז) אמרו: על שבעה דברים נגעים באים, אך גם אמרו (ויק”ר יז ד): על עשרה דברים באים. ושני המקורות מסתמכים על פסוקים מכל התנ”ך.
הכלי יקר מתמקד בשלושה גורמים מרכזיים המביאים לצרה, שמקורם בפרשת תזריע-מצורע בלבד.
1. לשון הרע – אשר קורבנו שני ציפורים המסמלות פטפוט וציוץ רב ומהוות כפרה על לשון הרע. 2. גסות הרוח וגאווה, כי בכפרת המצורע לוקחים להזאתו עץ ארז ואזוב כי מי שהגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. 3. צרות עין (וחמדת ממון) המסמלת יותר מכולם את השם צַרַעת – צר עין. ונרמז בנגעי בתים “ובא אשר לו הבית”. מי שמייחד את תכולת ביתו אך ורק לעצמו ואינו משאיל לאחרים, סופו שיתיצנו, ושלושת אלה נרמזים בפסוק “שאת”, “ספחת”, ו”בהרת”. שלושה סוגי נגעים אלו בשמותיהם מורים על נגעי הנפש. א. השאת מלשון התנשאות וגאווה, הגורמת לשכחת ה’ “ורם לבבך ושכחת…” וגו’. ב. ספחת מלשון טפלה, והיא מציינת את צרות העין ומחמדת הממון, כי קניין הממון באדם חיצוני לו, נספח אליו, ואינו חלק מאישיותו של האדם. וכדברי הרמב”ם בשמונה פרקים “כי כל הקניינים כחכמה, וגבורה ומעלת המידות, מתעצמים עם האדם ודבוקים בו, חוץ מהעושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק בו כלל”. ג. או בהרת (לבנוּת) מסמלת את המספר לשון הרע. “מין זה בא על המספר לה”ר ומלבין פני חברו… כי אזיל סומקא, ואתי חורא” (הלְכה אדמימות הפנים ובא החיוורון). אין בו צבע עצמי, ומנסה להיבנות מחסרונות של אחרים. ולא לחינם טהרתו של המצורע על ידי הכהן, אשר בתכונותיו מציין שלוש מידות טובות המנוגדות לגורמי הצרעת והן: אהבת השלום, ענווה ומידת ההסתפקות. “יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרון, נמצאו בו שלוש מידות טובות הופכיים לאלו: כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע, בין אחים יפריד, על כן יבוא אהרון שאחז במידת השלום וירפא לזה… וכן חטא גסות הרוח=גאווה, ראוי שיתוקן על ידו, כי הוא היה עניו ביותר כאומרם ז”ל (חולין פט) גדול מה שנאמר במשה ואהרן, ממה שנאמר באברהם, כי באברהם כתיב: ‘ואנכי עפר ואפר’, ואילו במשה ואהרון כתיב: ‘ונחנו מה’.” וכמו כן חטא חמדת הממון וצרות עין, לא היה באהרן יען כי הכהנים אין להם חלק ונחלה בארץ, וכל פרנסתם משולחן גבוה. על כן היו שלמים במידת ההסתפקות ולא היו הכהנים בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ובמיוחד אהרן שעליו נאמר ‘וראך ושמח בלבו’. מן הראוי שכל שלושת מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם ע”י כהן” אשר עליו נאמר “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ג) ודיבורו בקדושה.
ומיום טהרתו של המצורע בו מביא הוא שני ציפורים, אחת אשר שוחטה, והשניה אשר משלחה, מסביר הכלי יקר (יד ד, סוף הקטע) “שמא פרשת המצורע תגרום לכך שהאדם יתעטף בשתיקה, באה פרשת שתי הציפורים ללמדנו שיש דיבור שאנו צריכים לשחוט, לשַתק כלשון הרע, אך יש דיבור שמצוה להרבות בה ודברת בם בד”ת’ אמונה ופרגון. והיא הציפור אשר מצווה עלינו לשלחה ולשחררה לאוויר העולם כדברי הגמרא (חולין פט, על הפסוק “האמנם אלם צדק תדברון תהלים נח. מה אומנותו של אדם … ישים עצמו כאילם, יכול אף לד”ת ת”ל צדק תדברון”.
