הסיפור הזה חרוט במוחי מאז הייתי בן שתים עשרה. כמו בכל כיתה היו בכיתתנו תלמידים טובים וטובים יותר, ילדים בעלי מידות טובות וטובות יותר, ובקיצור, כיתה ככל הכיתות, שאלמלי אחד בשם נעם, לא היה בה על מה לספר. נעם – אחר היה. נעם זה, כשמו לא כן הוא, תלמיד אחד שהטיל חיתתו על כיתה שלמה. לא תלמידים בלבד יראו מפניו, גם מורים ידעו היטב כי שומר נפשו מוטב לו כי ירחק. אף שהִרבה להפריע במהלך השיעורים מיעטו המורים לעמוד כנגדו, נדמה היה כי באותן הפעמים הבודדות בהן לא שלט מורה בעצמו והחל לצעוק על נעם, היה קולו הרועם הולך ונחלש שעה שפגשו עיניו במבטיו מזרי האימה של נעם, ולבסוף היה הופך קולו לתחינה של ממש… אלמלי הייתי חושש שייראו הדברים מופרזים, כי אז הייתי מזכיר את המורה ל’ערבית ספרותית’ שחווה את נחת זרועו של נעם באחד הימים. בצר לו הזמין המורה את אביו לשיחה, וזה האחרון השלים את אשר התחיל בנו, עד אשר נקראה המלאכה על שם גומרה… איני מספר כל זאת לשם גנותו של נעם אלא מפני רגע אחד שצדה עיני בבר המצווה שלו, רגע קטן שהוליד בי מחשבות הרבה. שמא תאמר, היאך אנו בני שתים עשרה שנה והוא חוגג בר מצווה, אל תתמה, שמחמת איומיו של אביו השאירו אותו רק פעם אחת כיתה.
כל ילדי הכיתה הוזמנו למסיבת בר מצווה שחגג נעם בביתו, בר-מצווה המיועדת לחבריו. אמת, המילה ‘חברים’ אינה הולמת כל כך את הקשר שהיה בינינו, אלא שכבר הקדימתנו תורה ואמרה “וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף”, אם כן אף אנו רעים היינו…
למותר לציין כי אף אחד מן התלמידים שקיבל הזמנה לבר המצווה לא העלה על דעתו אפשרות שלא להופיע בה, לא מחמת אהבה ביקשנו לבוא כי אם מחמת היראה והפחד… כל תלמיד ותלמיד הפציר בהוריו כי יתירו לו לקנות מתנה מהודרת וגדולה, סגולה בדוקה לשמירה.
בין הערביים הגענו אל ביתו. נעם לא היה שם, שאף לביתו דרכו להיכנס אחרון ולהביט בבוז על המקדימים. כיון שנעם לא היה שם היו העיניים חופשיות לבחון את הנמצאים. הייתה שם עוגת בר מצווה גדולה במיוחד, צורתה צורת תפילין המונחות על שריר של יד. היו שם צלוחיות עם מיני מתיקה, ילדים מן הכיתה, ומשפחתו של נעם, שלושה אחים שנבראו בצלמו, שתי אחיות קטנות, זוג הורים והאישה ההיא, הזקנה שישבה במרכז החדר על כורסא. פניה של אותה אישה חרושים קמטים עמוקים שכמותם לא ראיתי בתריסר שנות חיי, גופה נדמה כמי שאינו יכול לנוע אלא מכוח נס גלוי ואילו היו שערות על ראשה ודאי היו צחורות כשלג.
יודע אני היום כי דרכם של ילדים להעתיר שנות חיים רבות על המבוגרים מהם, עד שכל שקדם להם שני עשורים על פני האדמה נדמה בעיניהם כזקן מופלג. אותה שעה בה הבטנו באותה הזקנה נחלקו ילדי הכיתה, אלו אומרים בת חמש מאות שנה היא, ואלו אומרים כי הפריזו ראשונים על המידה ואינה אלא בת ארבע מאות שנה, עד שפסק אחד הילדים בנחרצות כי כבר ראה בעיניו זקנה בת דמותה והרי היא כבת מאה ועשרים שנה.
עם כניסתו של נעם לסלון הבית פסק הויכוח והשתררה דממה. נעם התעלם מכל הנוכחים ופנה היישר אל עבר הזקנה. לרגע עלה בנו החשש שמא קמט שבפניה נדמה לו כמבקש ללעוג עליו והרי הוא פונה לנקום כדרכו, אלא שפנים חדשות העלה נעם. בצעדים מדודים ניגש אל אותה זקנה, בצעדי הכנעה שכמותם לא ראינו בו מעולם. שעה שעמד למולה התחיל מרכין ראשו בהכנעה, נטל ידה בעדינות מופלגת. מתון מתון קירב כף ידה אל פיו ונשקה, נשיקה שכולה כבוד וענווה. משהשיב ידה אל מקומה אמר מילה שלא הבנו, אולי אמר ‘סבתא’ בלשון זרה ואולי נקב בשמה. כבדרך נס העלתה הזקנה חיוך רחב על פניה שהיה בכוחו לסלק את כל הקמטים. ידיה הונחו על ראשו ופיה מלמל ברכה. שוב נשקה לעינינו המשתוממות. אשכנזים שבנו, שמעולם לא ראו ילד נושק כף ידה של זקנה, בוודאי התפלאו, אלא אף בני עדות המזרח הביטו על הנעם הזה בתדהמה. יראה אחזה בנו לנוכח התנהגותו של נעם, יראה שביישה את היראה הראשונה.
פנים חדשות שעלו בו, לא עזבו אותו עד תום המסיבה. שעה שהתחילו החברים לשיר לו: “שתזכה לשנה הבאה” התחיל משתיק את כולם שמא ימשיכו “עד מאה ועשרים שנה” ותיבהל הזקנה.
הלוואי הייתי יכול לומר כי למחרת נותרו בו פניו החדשות. נהפוך הוא, כיון שראינו אותו כך, בבר המצווה, בהול היה נעם להשיב את הסדר על כנו ומכות חדשות שהפליא בנו עוררו געגועים למכותיו הישנות. לא עברו ימים אחדים עד שנמחה מזיכרוננו יום בר המצווה, נשכחה הזקנה ולא נותר זכר לרגע החסד וההכנעה. שנים חלפו ונעם בשלו, ידו בכל ואין יד מעיזה לפגוע בו, כיפה שהייתה על ראשו התחילה מצטמצמת בהיקפה וככל שחוטיה נפרמו כן הפכה כבדה וכבדה עד אשר סרה לחלוטין והוקל לנושאה.
לימים פשטה שמועה, נעם שב בתשובה, החל לומד בדבקות תורה, נשא אישה מעוטרת בכל המעלות ונעשה גם הוא בעל מידות טובות, כיון שלא היה במקומנו איש שלא נשא צלקת ממפגשיו עם נעם, החלה כל העיר מגלגלת אותו בלשונה, כיצד ואיך ומה קרה? הללו אומרים תאונת אופנוע שעבר חוללה בו מהפכה והללו אומרים כמעט שמת מסמים וזכה להארה. אולי כך היה ואולי כך היה, אך את האמת לאמיתה יודעים רק באי בר המצווה, היו אלה כבוד, הכנעה ונשיקה על ידה של זקנה.
