הדרך כתאונה. הביטוי ‘תאונת דרכים’ מפליא בדיוקו. עבור רוב האנשים הדרך היא סוג של תאונה. המטרה היא להגיע למקום מסוים. אילו רק היה מתאפשר לנהג להגיע אל מחוז חפצו ברגע אחד, אילו היה זוכה לקפיצת הדרך, היה נפלא, וכיון שאין הוא זוכה לכך, הרי הדרך היא בבחינת רע הכרחי עבורו, מעמסה שיש לסובלה על מנת להגיע. כיון שכך כל רגע בדרך נחשב לבזבוז זמן, והנהג הממוצע משתדל למעט מן הכורח הזה ככל יכולתו, הוא מחיש את מהירותו כפי כוחו, עוקף מכוניות רבות בדרך, ועסוק כל העת רק בדבר אחד, להגיע! היחס הזה כלפי השעות הארוכות שבהן שוהה האדם בכבישים יוצר עצבנות מרובה, כעס בפקקים, ונטילת סיכונים מיותרים. לפני מספר שנים נאמרה סיסמה בהקשר זה: “מוטב לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע”, אלא שאין בכוחה של אמירה כזו לחולל מפנה, שהרי כל זמן שבתפיסתנו הדרך היא אובדן רגעים יקרים בחיים, נמשיך לדהור אל יעדנו. המפנה יתחולל כאשר היחס אל הדרך, אל שעות הנהיגה, ישתנה, כאשר הדרך לא תהא על האדם למעמסה, כי אם תיראה בעיניו חיונית ובעלת ערך.
המתח כלפי הדרך בכבישים הוא קצה קרחון של המתח כלפי הדרכים בחיינו. אנו נגועים בתרבות המקדשת את המטרה בלבד, את השגת היעד, את ההישגים, והיא בזה לאמצעים המובילים אל המטרה. העמל נחשב למעמסה מיותרת. האדם העמל מוערך פחות מן האדם המבריק שבכשרונו מצליח להגיע להישגים בנקל. התרבות של כיבוש היעד במינימום מאמץ מייצרת אווירה של תסכול מתמיד, שהרי רוב חיינו מורכבים מן הדרך אל היעד, ורק לפרקי זמן קצרים אנו מגשימים מטרות וכובשים יעדים.
המטרה מקדשת את האמצעים. ניתן לומר באופן כללי כי תרבות השגת המטרה היא תרבות החומר. בעולם החומר אין משמעות למאמץ, זהו עולם של תוצאות. הכל נבחן במבחן התוצאה. בעולם הרוח, לעומת זאת, יש מקום משמעותי מאד לדרך: “חישב אדם לעשות מצווה ולא עלתה בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה” (ברכות ו). נכון, במבחן התוצאה האדם נכשל, באופן מוחשי לא עשה דבר, אך בעולם הרוח העיקר טמון בכוונה ובהשתדלות, ואפילו לא הושגה המטרה המעשית, העמל אינו לשווא. לדרך חשיבות משל עצמה: “ארבע מידות בהולכי בית המדרש: ‘הולך ואינו עושה – שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך – שכר מעשה בידו. הולך ועושה – חסיד, לא הולך ולא עושה – רשע”. (פרקי אבות ה, יח). ההולך ועושה גדול מן העושה בלא שילך, הוא מכונה ‘חסיד’ מפני שכל אורחותיו ניזונים מן היעד החשוב, התפילה והתורה מתחילות אצלו כבר בדרך. בתרבות החומר המטרה מבטלת את האמצעים, בתרבות הרוח המטרה מקדשת את האמצעים ומעניקה לדרך ערך וקדושה.
זמן יקר. כאשר אדם נוהג בדרכו אל דבר מה בעל ערך, בדרך לחתונה, ללימוד תורה, או סתם כך בדרך חזרה אל חיק משפחתו, הרי שיש בדרך הזו משהו מן המתיקות של היעד. הוא עמל לקראת דבר חשוב, וממילא כבר עתה הוא עסוק באותו דבר בעל ערך ונקשר אליו.
אכן לעיתים אדם מתקשה לחבר בתודעתו את הדרך עם היעד. אף על פי כן לדרך יש חשיבות מרובה. ניתן למלא את הדרך בתוכן. הדרך היא הזדמנות לאדם לשמוע שיעורי תורה או סתם כך להיות לבד עם עצמו ולחשוב, להתבונן על אורחותיו ולשקול את צעדיו. בדרך כלל אנו נותנים לעולם הסובב אותנו להסיח דעתנו מן הדברים החשובים באמת. אדם המתרגל לנצל נסיעותיו למחשבה רואה ברכה גדולה. אדם הנוסע בצוותא עם אשתו או ילדיו יכול להפוך את הדרך לשעה קסומה של שיחה אמיתית, הרי בשגרת יומנו ‘אין זמן’, והנה הקרתה הדרך לפנינו הזדמנות נדירה, זמן יקר מפז, במקום לנסות לברוח מן הזמן הזה ניתן לנצלו, ולהרוויח שעת חסד של משפחתיות מבורכת. איש איש בדרכו המיוחדת יכול לגלות את צפונותיה של הדרך, לזכות לאושר הצפון להולכי דרכים. כך אין אנו מאבדים אף לא רגע קט בחיים ובעזרת השם לא יאבדו חיים ברגע.
