ללא מזל. מספר פעמים נכתב בספר ‘פלא יועץ’ כי ישנן מצוות ‘בנות מזל’ ולעומתן מצוות ‘נטולות מזל’, “שהרי כמה מעות אדם מפזר לעשות מצות פתיחת ההיכל או להיות סנדק וכדומה, אף שאין בזה לא מצווה מן התורה ולא מצוות חכמים, אלא חיבוב מצווה בעלמא, ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו מקיים מצווה רבה מן התורה, ופתאים עברו ונענשו” (שם, ערך כיבוד אב ואם).
בתודעתנו הדתית ישנם מעשים הנראים רוחניים במיוחד והעושה אותם נחשב ירא שמים, ואילו מעשים אחרים הנטולים הילה רוחנית אינם מזכים את המקיים אותם במעלת צדיקים. ככל שמעשה נראה משונה ופחות מותאם לחשיבה הרציונאלית כך הוא נדמה בעינינו כאלוקי יותר וכמסוגל לקרבת ה’, ואילו מעשה הגיוני נתפס בעינינו כפעולה שהקדושה ממנה והלאה. זוהי הסיבה לכך שיום הכיפורים נחשב בציבור יותר מן השבת אף שלמען האמת קדושת השבת למעלה מקדושת יום הכיפורים, וזוהי הסיבה לכך שאדם הנזהר בפסח ממצה שרויה ומקטניות ומדקדק בסוכות לרכוש ארבעה מינים מהודרים נחשב מחמיר במצוות, ואילו אדם המקפיד לשלם לשכירים אשר לו את משכורתם בזמן ולנהוג בעסקיו ביושר אינו נחשב בהכרח לירא שמים מופלג.
נראה כי מצוות “ונשמרתם מאד לנפשתיכם” (דברים ד) ממנה למדה הגמרא כי על האדם מוטלת חובה לשמור עצמו מסכנות (ברכות לב, ב), היא מצווה נטולת מזל באופן מיוחד. קשה לנו לחבר הימנעות ממאכלים מזיקים עם יראת ה’, עד כי באדם שכרסו התפוחה בין שיניו אין אנו מזהים חיסרון ביראת שמים, ובלבד שמילא כרסו גם בש”ס ופוסקים. קשה עוד יותר לצייר בתודעתנו כי זהירות בדרכים ונהיגה על פי חוקי התנועה הנן עבודת ה’ מן המעלה הראשונה. דעתנו אינה סובלת אדם מאמין המנבל את פיו ומתנהג בגסות, אך אין בדעתנו סתירה בין איש ירא אלוקים לבין נהיגה המסכנת חיי אדם, סוף סוף קו לבן אינו בשר לבן…
תורת הדרכים. למען האמת תחום הזהירות בדרכים מכיל בקרבו עולם אין-סופי של עבודת ה’. ראשיתם של הדברים ביחס הנכון לחיים. הבנה עמוקה מהי קדושת החיים באמת לא תאפשר לאדם לסכן את חייו ואת חיי סביבתו. מודעות לפיקדון הנדיר שהופקד בידינו, נשמתנו הטהורה, לא תתיר לאדם להשיב את הפיקדון לבעליו עבור ריגוש חולף אחד. ככל שיכיר אדם בצלם אשר בקרבו ובשליחות שעליו למלא בעולמו, כן ינהג במשנה זהירות, וכיון שכל הסובבים אותו בדרכים אוצרים בקרבם פיקדון דומה, לא יוכל לנהוג בקלות ראש. דקדוק במצוות וזלזול בנפשות אדם הינן תרתי דסתרי!
התורה לא הקלה ראש בנוטלים חיי אדם ואפילו עשו כן בשגגה, המקפח חיי חברו מוגדר בתורה “רוצח” וביד גואל הדם רשות להמיתו ואולי אף מצווה אם יצא מעיר המקלט. אם כך הדבר בעושה כן בשוגג, קל וחומר העושה כן מתוך רשלנות או שוגג הקרוב למזיד, דבר שכיח מאד בכבישינו.
ההתנהלות בדרך קשורה במישרין לעבודת המידות. בידי הענווה והגאווה, הפחד והגבורה, לחתוך חיים לחסד או לשבט, בידי התחרותיות והמחילה, החסד והתאווה, להכריע לחיים או למוות. אין כמו הזמן הרב שאנו שוהים בדרכים על מנת לעבוד על מידותינו באמת ובתמים. התבוננות כזו על המפגש עם הדרכים ממילא מעניקה ערך לדרך המייגעת לעתים והופכת אותה מלאת עשייה, מלאת חיים.
נהיגה שלא כשורה הנה פגם יסודי באמונה וחיסרון מובהק במידותיו של האדם!
כל זמן שהתודעה, כי נהיגה מסוכנת ויראת שמים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אינה נחלת הציבור כולו, יש להיעזר בכלים נמוכים יותר. המשטרה מכוונת צעדיה אל יראת העונש, ואנו, כחברה, חייבים ליצור מערכת חברתית שלא תאפשר את מרחץ הדמים. חכמים נתנו משקל רב ללחץ חברתי חיובי. ר’ יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו: “יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם… תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר ‘שלא יראני אדם’…” (ברכות כח, ב). ר’ עמרם חסידא הציל עצמו מן החטא על ידי הבושה מתלמידיו (קידושין פא, א). איננו גדולים מרבותינו. לעת עתה יש להתחיל ליצור אווירה חברתית שבה יבוש אדם לנהוג בפראות, אווירה שבה אדם יהא נבוך לומר כי צלח את הדרך ממקום למקום בזמן קצר כל-כך. עלינו לייצר סולם ערכים חדש לפיו המחמיר בפיקוח נפש ונוהג במתינות ובאדיבות אינו נופל במאומה מן המחמיר בשאר דברים, שהרי הציווי ‘וחי בהם’ נאמר על כל התורה כולה מלבד שלושה איסורים חמורים. עלינו לחנך כי יראת שמים אמיתית באה לידי ביטוי בהתנהלות בדרכים.
“אשר קרך בדרך… ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים”!…
