הבדידות הציורית.
שְאל אדם ממוצע מיהו האדם הבודד ויאמר לך – אדם המצוי לבדו, בלא אנשים סביבו, מרוחק מן הקלחת החברתית, אדם שאין לו חברים ומכרים, מי שאין שותף לדעותיו ולמעשיו. אסיר בבית כלא בוודאי יוגדר בודד, וישנו אפילו תא מיוחד המכונה ‘בידוד’, מפני שבעינינו בדידות היא ההימצאות לבד.
הרב חרל”פ בפירושו לפרקי אבות מדריך אותנו לראות את הדברים באור אחר. בעקבות מאמרו של ר’ יהושע בן פרחיה, “עשה לך רב וקנה לך חבר”, שם הרב חרל”פ את הדגש על השאלה הנפשית, מהו יחסו של האדם לסביבתו ופחות על ההיבט המעשי בדבר כמות חבריו. לדבריו, יתכן מצב שבו אדם מוקף חברים, מצוי כל כולו בהתחככות חברתית, ובכל זאת הוא בודד מאד מפני שבאמת אין לו קשר פנימי עם חבריו. הוא מגדיר את התופעה כ”בדידות ציורית”, שהיא הבדידות האמיתית:
“יש מי שהוא מעורב עם הבריות במעשה, ובציוריו הוא בודד, וזה לו לאסון נורא. הסיבה העיקרית להבדידות הציורית היא בעיקר מצד הגאווה… שמפני זה הוא מתרחק מהגדולים ממנו ובועט בהם, מוצא בהם חסרונות ועוולות ומתכעס עליהם. בין כך ובין כך איננו מתקשר גם בציוריו עם מי שגדול ממנו, והרי הוא כרות מכל הגדולים שמפיהם אנו חיים. וכמו כן רחוק הוא מדיבוק חברים ומביט על חבריו בעין רעה, בחמה ובקצף. וגם בכל המון בני אדם מוצא בהם רק קושיות וחסרונות ומפני זה הוא בודד בציוריו”.
אם כן, האדם הבודד אינו דווקא זה המרוחק פיזית מן החברה, הוא יכול להיות במרכזה של החברה ובכל זאת להיוותר בבדידות עצומה, בדידות ציורית – בדידות הכרתית. בהכרתו הוא אינו שמח בבריות מפני גאוותו המדמה כי אינו צריך להן, או מפני עינו הרעה המוצאת מומים ופגמים בכל אשר לחבריו. בשל יהירותו הוא אינו מסוגל ללמוד מן הגדולים ממנו וגוזר על עצמו בדידות אמיתית גם אם היא מסתתרת ברעש ההמון החברתי הסואן.
לעתים הבדידות הציורית היא פרי של תפיסה דתית מסולפת הבוחנת עולם ומלואו בעיניים ביקורתיות, כל אשר אינו עולה בקנה אחד עם תפישותיה וצפיותיה כלֹא נחשב הוא. כך הולך הוא האדם ובשם התורה מצייר לו ציורי ביקורת רושפת אש על כל הסובב אותו ומתמכר לבדידות הציורית.
בעיניים אמתיות של אמונה הכל מתחבר, אין בדידות ואין ריחוק. אברהם אבינו שנצטווה ללכת לבדו קשור בעומק נפשו לכולם, אפילו לאנשי סדום החוטאים. דוד המלך שמוצא עצמו לא פעם לבד יודע כי המאמין לעולם איננו בבדידות “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי”. תלמידי חכמים נקראו ‘חברים’, בני תורה אמתיים המתחברים אל כל איש מישראל, קרוב או רחוק.
ערבות ציורית.
לאור דברי הרב חרל”פ ניתן לומר גם את ההפך. אדם השרוי בריחוק חברתי אינו בהכרח האדם הבודד. דמיינו את שנות המאסר הקפואות בבדידות חברתית מופלגת שעברו על אנטולי שרנסקי (לימים השר נתן שרנסקי) בכלא הסובייטי. האם באמת היה אדם בודד? טכנית כן, אך באופן אמיתי- לא ולא. אדם שנכלא עבור כלל עם ישראל, מתוך ערבות אמת וקשר אמיתי לכל אחד מאתנו, בוודאי אינו בודד גם אם הוא מרוחק משאר בני אדם.
דומני שגם יהונתן פולארד המבודד בכלא האמריקאני אינו בודד באמת, מי שסיכן עצמו עבור כל אחד מישראל אינו שרוי בציורי בדידות. הבודדים האמיתיים הם המתנכרים למעשיו, גם אם סביבם רוחשים אנשים רבים כל שעות היממה.
לעתים מצויים בני זוג במרחק רב זה מזו שעות רבות, ולעתים ימים חודשים ושנים. הם בודאי מתמודדים עם קשיי המרחק יום יום, ובכל זאת הם אינם בהכרח בודדים. האם רחל, אשתו של ר’ עקיבא הייתה אישה בודדה? למראית עין בודאי חייתה בבדידות נוראית, כך גם חשבה שכנתה היקרה שראתה את הבדידות המעיקה הגלויה לעין ואמרה לה: “עד מתי תנהגי כאלמנה שבעלה בחיים” (על פי כתובות סב, ב). בניגוד גמור לתפיסתה של השכנה רחל איננה מרגישה בודדה, המרחק אינו מפריד בינה לבין ר’ עקיבא באמת, אין שם בדידות ציורית. לכל מקום לוקח אתו ר’ עקיבא את רחל, בכל לימודו היא שותפה, והאהבה היוקדת שלהם חוצה מרחקים ושנים. הוא תמיד היה אתה: “שלי ושלכם – שלה הוא”, והיא תמיד היתה אתו: “אם לקולי ישמע ישב בבית המדרש תריסר שנים נוספות”.
נשים שבעליהן משרתים בקבע, נמצאות לבד אך אינן בודדות, כך גם נשות תלמידי חכמים שאינן זוכות ל”ביחד” הרגיל אך זוכות לערבות ציורית אמיתית.
כמה אנשים מוקפים בבני אדם כל שעות היום אך בעומק ליבם – דבר אין להם עם סביבתם, כמה זוגות מצויים בקרבה פיזית שעות רבות אך בבדידות נפשית נוראה, כמה אשליה יש בדבק החברתי וכמה אמת יש בציור הנפשי. האם בודד אתה? תלוי בהכרתך, תלוי בנפשך!
