כשהתורה אומרת לנו שמטרת “יציאת מצרים” היא “ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם”, למה היא מתכוונת? בכוונה זו נחלקו בן זומא וחכמים במשנה שבסוף פרק ראשון של מסכת ברכות, וכך מובא שם : “מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר (דברים ט”ז): למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל – להביא לימות המשיח.”
בהקשר ליציאת מצרים נאמרו ביטויים שונים, כמו במשנתנו: “שתאמר יציאת מצרים” או בהגדה של פסח: “לספר ביציאת מצרים” מדוע בחרה המשנה דווקא בביטוי: “מזכירים”? ההבדל בין אמירה וסיפור להזכרה הוא שבאמירה וסיפור האדם מוציא את הדברים מתוכו החוצה ואילו ב”הזכרה” האדם מפנים את הדברים אל תוכו. ואכן ביציאת מצרים אנו עושים את שתי הפעולות הללו, אנו מפרסמים את היציאה ממצרים לדורות, אך לא די בכך עלינו להפנים ולהטמיע את רעיון היציאה ממצרים כאירוע מכונן בהוויתנו ובמהלך חיינו.
מהו רעיון היציאה ממצרים? “מצרים” מסמלת את המיצר, את העבדות וההשתעבדות לכוחות זרים, את אובדן העצמאות והגילוי האישי, וה”יציאה ממצרים” הנחילה לנו את היציאה מהמצרים אל המרחב, מעבדות לחירות, לחיים שבהם אנו מגשימים את ייעודנו ושליחותנו.
בן זומא וחכמים נחלקו אם ההזכרה הזו מכוונת רק לכאן ועכשיו, לחיי היום-יום על יומו ולילו, כדי לשמור על הקיים, כאשר לעתיד לבוא, לימות המשיח, יהיו זכרונות אחרים ככתוב (ירמיהו כ”ג): “הנה ימים באים נאם ה’ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם”.
הימים והלילות מסמלים שתי תקופות בחיי האדם כמו שאמר דוד ע”ה: “להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות” – הבוקר הוא תקופת החסד, שההשגחה העליונה מאירה פנים לאדם, ואין לו לאדם אלא להודות לבורא עולם בלב שלם ובנפש חפצה. ואילו הלילה הוא זמן של הסתרת פנים, שדרכו של האדם לוטה בערפל של צרות וכישלונות, וכאן צריך להפעיל את האמונה, “ואמונתך בלילות”. לפי בן זומא, אם כן, הזיכרון של יציאת מצרים צריך ללוות את האדם בשתי התקופות הללו – לא לשבוע ולכחש בימי החסד ולא להתפקר בימי החושך.
אולם לדעת חכמים אין לצמצם את רעיון יציאת מצרים לחיי ההווה בלבד, להתנהלות היום-יומית של האדם, לפתח ולשמור את הקיים ולראות בו סוף הדרך, אלא יציאת מצרים צריכה לנהל את האדם גם אל העתיד, “להביא לימות המשיח”, היא מאורע מכונן לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי מראשית ועד אחרית, ולכן היא צריכה להניע את המרץ הלאומי גם לקראת אחרית הימים. לפי הדעה הזאת אין שתי תקופות בחיי העם היהודי, עולם הזה מחד וימות המשיח מאידך, אלא הכל שאיפה אחת ורצף אחד שראשיתו ביציאת מצרים ואחריתו באחרית הימים.
את המחלוקת של בין זומא וחכמים יכולים אנו לראות גם בחברה הישראלית של היום. עד קום המדינה היתה הכמיהה המשיחית מנת חלקו של רוב הישוב היהודי, רובם ככולם צפו לעתיד להקים מדינה, ליישב את הארץ ולקבץ את גלויות ישראל, אפילו בן גוריון וברל כצנלסון הכירו בכך שהכמיהה המשיחית היא שמעוררת את העם. בן גוריון כתב: “”בלי הכמיהה המשיחית לא היתה מופיעה הסגולה החלוצית” וברל כצנלסון כתב (ערכים גנוזים עמ’ 125):
“תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ, היא רואה את הציונות כחלק מן הגאולה האנושית”. המפנה חל מאז התבססה המדינה, חלקים מהחברה הישראלית החלו לראות במדינה החלקית את סוף הדרך, כל מעיינם היה בכאן ובעכשיו, להסתפק ולשמור על הקיים. “ימות המשיח” לגביהם היא אוטופיה שאינה שייכת לימינו, כל עולמם הוא ה”ימים והלילות” של עכשיו בלבד. לעומתם יש חלקים אחרים שאינם מחלקים בין ה”עולם הזה” ו”ימות המשיח”, לגביהם רעיון הגאולה שנחל עמנו ביציאתו ממצרים הוא גם לעתיד לבא, ל”הביא לימות המשיח”, ההיסטוריה היהודית היא רצף אחד שראשיתה ביציאת מצרים ואחריתה באחרית הימים, ולכן הם אינם מסתפקים בקיים אלא רוצים עם שלם החי בארץ שלמה על פי חיי תורה ישראל, כדרשתם של חכמים: ” ימי חייך – העולם הזה, כל – להביא לימות המשיח.”
