“וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם” “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”
לכל תפילה ערך עצמי.
פתיחה
אחת מאבני הבניין שהניחו אבותינו ביסודות האומה היא התפילה. תפילות אבות תיקנום, כמאמר הגמרא במסכת ברכות (כו, ב): “אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר (בראשית יט, כז) “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם”, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קו, ל) “ויעמד פינחס ויפלל”; יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר (בראשית כד, סג) “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קב, א) “תפלה לעני כי יעטף ולפני ה’ ישפך שיחו”, יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר (בראשית כח, יא) “ויפגע במקום וילן שם”, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) “ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי” .
מצינו אצל האבות תפילות רבות, חלקן מפורשות בכתוב וחלקן מובאות בדברי חז”ל. אברהם מתפלל על אבימלך ועל סדום, יצחק ויעקב מתפללים לפרי בטן, ועוד. אך חז”ל בבואם ללמוד תפילות מהאבות, לא למדו מתפילות אלו שבאו בעקבות צורך מסוים וזמני, אלא מלשונות התפילות שלא התייחסו לצורך מסוים. מלשונות תפילה אלו למדנו מהאבות, שהתפילה, פניית האדם אל בוראו, נדרשת לא רק בעת צרה וצוקה, אלא היא חלק מסדר עבודת ה’ של האדם.
נתבונן בעז”ה, מתוך דברי הרב, במקומה של התפילה במסגרת עבודת ה’ של האדם, ובמה שניתן ללמוד על כך מתפילת האבות.
לכל תפילה ערך עצמי
הגמרא (ברכות ו, ב) אומרת: “אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה…”. מובן מדברי הגמרא שיש עניין מיוחד ומרכזי בתפילת המנחה. אך מיד לאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת: “רבי יוחנן אמר: אף בתפלת ערבית… רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפלת שחרית”, ואם כן משמע שכל התפילות שוות בערכן, כפי שמעיר הרב (עין איה ברכות פרק א, ס): “לכאורה יפלא, שנראה מדברי המאמר שהוא בא לספר יתרון התפילה של מנחה ביחוד, וכיון שאחר כך יאמרו אף בתפילת ערבית כו’, אם כן כל התפילות שוות ומאי רבותיה?
מסביר הרב: “נראה, דכמו שיש באדם איברים כפולים שהם רק לשמירה וליתרון”, “לשמירה”, שאפילו אם האחד ילקה ימשיך השני לתפקד, “וליתרון”, שבהיותם יחד תיפקודם איכותי יותר, “אבל בהפקד אחד יסתפק בהנשאר”, ואף על פי שהתיפקוד של האיבר הנותר לבדו יהיה קשה יותר, אך התפקיד שמילא האיבר שאבד עדיין יתקיים, כגון שמיעה באזניים וראייה בעיניים. “ויש איברים”, שאינם כפולים, “שאם יפקד אחד מהם אין ממלא מקומו”, כגון הכבד והלב. “והיה עולה על דעתנו לאמר, שהשלוש תפילות הם בערך הכפולים”, דומות הן לאיברים הכפולים, שמשמשים יחד לתכלית אחת, וריבויים נועד רק לצורך שמירה ויתרון, “דעל כל פנים משלושתן תעלה בידינו תפילה הוגנת אחת – על כן באו רבותינו וספרו לנו, שכל אחת מהן יש לה ערך עצמי, שבהפקדה אין חברתה ממלאה את מקומה”. לכל תפילה מתפילות היום יש תפקיד יחודי ותועלת מיוחדת בעבודת ה’, שרק היא בזמנה יכולה למלא.
מהו התפקיד המיוחד של כל תפילה?
הרב (עין איה ברכות פרק ד, ב) מברר זאת מתוך התבוננות בכינויים שמכנה התורה את תפילות האבות, ומתוך התבוננות ביחס של כל תפילה אל מתקנה ואל זמנה.
תפילת אברהם
השרשת העניינים הקדושים בלב
כך אומר הרב: “אלו השלוש לשונות – ‘עמידה’, ‘שיחה’, ‘פגיעה’, מכוונות הנה נגד שלושה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד’ יתברך .
הנה התחלת פעולת התפילה”, הפעולה הראשונה שהיא פועלת ביום, “היא”, השרשת היראה והמוסר בנפש האדם, מפני “שכל יסודי היראה והמוסר שקנה האדם בנפשו”, יסודי היראה והמוסר שרכש האדם מתוך לימוד תורה ומוסר – לימוד שמפתח באדם תפיסות עמוקות ומעורר בו שאיפות נעלות – יסודות אלו עדיין אינם ממש חלק בלתי נפרד מאישיותו, ועדיין יש צורך לחזק אותם בנפשו, מפני “שהם עלולים להשתכח מן הלב מפני סערת יצר לב האדם ותאוות הזמן”. פעמים רבות בעולם הזה האדם נמצא במצבים המלהטים את יצריו ומפתים אותו לסטות מדרכו הטובה. עוצמת הפיתוי והרווח החומרי העומד בצידו, מסעירים את נפשו, ועלולים לסמא את עיניו להכהות את רגשותיו הטובים ולבלבל את מחשבתו הישרה. באותו הרגע נשכחים מהאדם כל יסודי המוסר והיראה שלמד, ומתגמדים כל שאיפותיו הטובות ורצונותיו הטהורים, עד שאין בכוחם למנוע אותו מלחטוא.
איך אפשר להתמודד עם הקושי הזה? – זהו אחד מתפקידי התפילה. “התפילה תשריש את כל הענינים הקדושים והציורים הנעלים יפה בלב, באופן שיהיה להם מעמד חזק שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה השלמה”. התפילה מחדירה באדם את המושגים האמיתיים שהשיג בשכלו, מחזקת בקרבו את הרצונות הזכים בהם מילא את לבבו, והופכת אותם להיות חלק מעצמיותו, לזרום בדם חייו, עד שכל הרוחות הרעות שבעולם לא יוכלו להזיזם ולעקור אותם מקרבו.
כיצד מועילה התפילה לחזק בלב האדם את המושגים הקדושים ואת השאיפות הטובות?
לימוד ותפילה והשפעתן ההדדית
ראשית יש להבחין בין הכח המשמש את האדם בלימודו לבין הכח בו האדם משתמש בעת תפילתו. בשעת הלימוד האדם מפעיל את כוחו השכלי, לנתח, להשוות, להבדיל, למיין, לברור ולהגדיר, ובכך מתפתח הצד השכלי שבו, ומתווספות לו ידיעות חדשות.
לעומת זאת, בשעת התפילה האדם מביע דברים באופן רגשי, בתחנונים, בשקיקה ובלהט הלב השואף לקרבת ה’. “איזו היא עבודה שבלב – זו תפילה” (תענית ב, א). אך הרגש אינו בעל תוכן מצד עצמו, אלא הוא מונחה על פי המושגים והאמיתות שבתודעתו של האדם. התפיסות השכליות הן אשר מעצבות את התכנים והכיוונים אליהם הרגש מתעורר ובהם יוצא אל הפועל.
נמצא שהאדם בעת תפילתו מבטא באופן רגשי את הידיעות וההבנות השכליות שבקרבו. ביטוי זה בעצמו מחיה את הידיעות השכליות, מטביע את רישומן על כח הרגש, ובכך הופך אותן להיות דבר חי ובלתי נפרד מעצמיותו של האדם, כפי שמבאר הרב (עין איה שבת פרק א ו): “התורה תתן לאדם מדעים חדשים בכל עת, הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמיתיות מתקיימות לעד” – זו התועלת העולה מן הלימוד, “אמנם התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמיתיות”, בשעת התפילה האדם אינו צריך לעסוק בחידוש חידושים והגיית פירושים, לא בזה עוסקת עבודת התפילה, “כי אם, תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר, להשתמש בהן על פי כח הרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש” .
אופן הביטוי של הידיעות השכליות בתפילה
כיצד באות לידי ביטוי האמיתות שבשכלו בתפילה? – הן באות לידי ביטוי בשני דברים: בעצם עמידתו בתפילה לפני ה’, ובתכני התפילה אותה הוא נושא.
בעצם העמידה מול בוראו לבקש ממנו את כל מחסורו, הפרטי והכללי, מבטא האדם באופן חי את היחס האמיתי שבין הבורא – המכלכל חיים בחסד, הטוב ומטיב, המשגיח על כל חי, הכל יכול והשומע תפילת כל פה, לבין האדם, הפרטי – חדל האישים, בעל המגבלות, התלוי בחסדי ה’ עליו, ואשר עם כל זאת ניתנה לו היכולת לפנות בוראו בתפילה.
בתכני התפילה שהאדם נושא לפני ה’, ובסדר בו היא ערוכה, באה לידי ביטוי השקפת עולמו הרוחנית על ערכם של הדברים המקיפים את חיי האדם בעולם. ישנם דברים שכלל אינם מוזכרים בפני עצמם בתפילה, משום שהם עניינים פעוטים שלא ראוי לדאוג ולהתפלל עליהם כשלעצמם, וגם בין העניינים המוזכרים בתפילה ישנה הדרגה וסדר מכוון.
בלשונות התפילה המדויקות שתיקנו חכמים, מקופלים אוצרות רוח רבים: העמדה הנפשית והחברתית של המתפלל, התכלית של תפילותיו והיחס הנכון שבינו לבין אלוקיו.
לדוגמא, אדם יכול להבין את גודל החסרון שיש בכך שבית המקדש חרב, הוא יודע שכל חיי האומה בלא עבודת המקדש אינם חיים, אך הבנה שכלית זו לא תחדור לדם חייו אם הוא לא יעמוד בתפילה ובתחנונים יום יום ויבקש מה’ שיבנה המקדש ותשוב העבודה בו. כמו כן האדם יכול להבין באופן עמוק שחיי היחיד בלא חיי הכלל אינם שלמים, ושעליו לחשוב על כלל האומה ולא על עצמו בלבד וכדו’, אך הבנה זו תשאר ברמת ידיעה שכלית בלבד אם הוא לא יחדיר אותה לנפשו על ידי כך שאת כל תפלותיו ובקשותיו יאמר בלשון רבים.
ברור הדבר, שככל שירבה האדם ויעמיק ללמוד ולברר לעצמו את המושגים הרוחניים, וככל שיותר ילמד ויעיין בלשונות התפילה ובמשמעות סדר התפילה, כך תרשים התפילה בנפשו אמיתות יותר עמוקות .
מדוע אין להסתפק בידיעות השכליות
מדוע בכלל יש צורך לבטא את האמיתות השכליות בכלי הרגש. מה חסר באותן אמיתות בהיותן שוכנות בשכל האדם? – מסביר הרב (שם), שבאמת מצד הכח השכלי כשלעצמו אין חסרון – “הנה השכל אינו צריך מצד עצמו להשתדלות הזאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנצחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם מצד כבדות כלי הגוף המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם”. מכיון שהאדם מורכב מנפש וגוף, מצד רוחני וצד גשמי, הוא אינו יכול להסתפק בבירור האמת בשכלו. השכל לבדו אינו עמיד בפני סערת החיים החומרית, כפי שתיארנו קודם, ולכן יש צורך להטביע את האמיתות השכליות על כח הקרוב יותר אל החומר, הוא הכח הרגשי. הרגש הוא כח טבעי יותר, שאינו עומד מחוץ לזרימת החיים של האדם כמו הכח השכלי הקר. הרגש משפיע באופן טבעי על מהלך חיי האדם; על החלטותיו, על תגובותיו ועל מעשיו, ולכן כה חשוב שהתפילה תפעל עליו, כדברי הרב (עין איה שבת פרק ב, קח):
“תוכן התפילה היא לחזק ביותר ההכרה ההרגשית בדברים השכליים, באמונות הברורות והדעות הטהורות, באופן שימלאו לא לבד את השכל הקר שאינו ממלא את עצמיותו של האדם בחייו בעולם החומרי, כי אם שימלאו גם כן את הלב והנטיה הטבעית והרגשית, ורק בהיות מצטרפת בריאות הרגש וההכרה הפנימית הבאה מכוחה של השרשת התפילה עם התורה, עם הכח השכלי המשפטי, רק אז יוכל עמוד לנצח כל מסטין ומבלבל”, רק כך יוכל האדם לעמוד איתן מול כל ריגושי החיים השליליים השוטפים אותו ומנסים להשפיל את חייו.
תפילת שחרית – בניית כח העמידה
פעולת התפילה הזו, של הטמעת הידיעות השכליות בנפש האדם, דרושה ביותר בתחילת היום, כפי שממשיך הרב (עין איה ברכות פרק ד, ב הנ”ל) ומבאר:
“וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים”. כשהאדם עסוק בחיי העולם הזה, הוא נקלע לעיתים קרובות למצבים מסובכים ומורכבים – מידות שליליות רבות, כגאוה, כעס, שנאה ונקימה עלולות להתעורר בו מתוך המעורבות שלו עם החברה, והתעסקותו ברכוש ובכספים מזמנת לפתחו נסיונות רבים בענייני ממון. השימוש ההכרחי בכוחות הגופניים עלול לצאת מגבולו ולעבור את המידה הראויה. לכן בטרם פונה האדם אל שדה החיים, עליו “להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהיה לו עמידה נכונה וקיימת, שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בנסיונות של הכוחות המתנגדים” .
כיון שזו היא התכלית של תפילת השחר, לכן ראוי לכנותה ‘עמידה’ – “לזאת תערך התפילה לתכלית זה בשם ‘עמידה’ , על אודות פעולתה”, שהיא בונה באדם מעמד מוסרי חזק, שנותן לו יכולת עמידה איתנה בפני כל הגלים העכורים שמנסים לשטוף אותו, ומאפשר לו לעמוד בכל הנסיונות שמתעוררים במהלך היום .
ייחוסו של אברהם לתפילת השחר
מדוע תכלית זו של התפילה מיוחסת דוקא לתפילת אברהם אבינו? –
“והוכשר לזה ביותר אברהם אבינו ע”ה שהיה ראש המאמינים, והעומד בעשרה נסיונות נפלאים, אשר נלחם עם כל המתנגדים אל הדרך העולה לראות אור ד’ שהסתערו להפיצו ולהדיחו, ומצא מעמד נכון וקיים לעד”. אברהם אבינו, “האדם הגדול בענקים” , היה בעל כח עמידה עצום. הוא ניצב באמונתו כצור איתן מול עולם אלילי שלם, אברהם בעבר אחד וכל העולם כולו מן העבר השני , ולא נרתע, לא ויתר ולא נחלש, אלא עמד בעוז, ונלחם בכל מתנגדיו – נלחם בארבעת המלכים אשר באו לעקור אותו ואת דרכו מן העולם , ונלחם מלחמת תרבות חסרת פשרות באלילות, כפי שמתאר הרמב”ם (הלכות עבודה זרה א, ג):
“כיון שהכיר וידע (אברהם את בוראו), התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו…
והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ‘ויקרא שם בשם ה’ אל עולם’, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו…”.
אברהם אבינו חידש בעולם את עוצמת העמידה של בעל האמונה והמוסר, ואת יכולת ההתמודדות של המאמין אל מול כל גלי הרשע ורוחות התאוה שבעולם. גם תפילתו כיוונה לנקודה זו ולכן בצדק נקראת ‘עמידה’. אולי משום כך קרא אברהם אבינו למקום המקדש – ‘הר’ (פסחים פח, א). ‘הר’ מסמן מציאות חזקה ותקיפה שכל רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזם. לכן המקום המרכזי של הפניה כלפי מעלה, ‘תל שכל פיות פונות אליו’, נקרא בפי אברהם ‘הר’, על שם התכלית שפועלת עלינו הפנייה כלפי מעלה.
תפילת יצחק
‘שיח’ – כח הצמיחה הפנימי
תפילתו של יצחק נקראת ‘שיחה’ – “ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב”. על איזו תכלית של התפילה מורה הכינוי ‘שיח’ ועל איזה מתפקידיה הוא מלמד? –
“‘שיחה’, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו ‘שיחים'”. הדמיון שבין שמם של האילנות והצמחים -‘שיחי השדה’, לבין השם ‘שיח’ ביחס לעבודת התפילה, מלמד אותנו שיש לשניהם תכונה טובה משותפת שעל שמה הם קרויים – “על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע”י רגשות הנפש בעבודה שבלב”. בצמחים ובאילנות ישנם כוחות צמיחה ורעננות טבעיים. אמנם כאשר האקלים חם ויבש, וכאשר הצמח אינו מקבל את מזונו, כוחות הצמיחה שלו לא יצאו אל הפועל, אך כאשר מטפלים בצמח כראוי ומשקים אותו כנדרש, הרי הוא עולה ופורח מאליו.
כן הדבר גם ביחס לנפש. בטבעיות הנפש טמונים רגשי קודש ותשוקות דבקות אדירות , שפעמים רבות הם מכוסים ודחויים מפני רגשות ותשוקות חומריים, הממלאים את לב האדם ומסיחים את דעתו משאיפות הקודש שחקוקות בטבעו. אך כאשר מניחים את הבלי העולם הזה, ומתרכזים בקומה הרוחנית של החיים; כאשר מטפלים בנפש כראוי ומספקים לה את צרכיה הרוחניים, אז פורצים רגשות הקודש הטבעיים בצמיחה אדירה ופורחים מאליהם.
בשעת התפילה – כאשר האדם משליך את גאוותו וניגש בהכנעה להתפלל לפני הקב”ה; כאשר האדם נפרד לרגע מכל הבלי העולם הזה ודמיונותיו, וניצב בתפילה אל מול האמת האלוקית; בעת שהאדם מניח את כל דאגותיו השפלות, ומתרכז בדברים האמיתיים והנצחיים – נפשו הטהורה קמה לתחיה. ההכנעה לפני ה’ ומילוי הלב באמת האלוקית, מרעננים את הכוחות הטובים הגנוזים בנפשו, עד שהם עולים מאליהם, צומחים ופורחים – “אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה” .
אם כן, כינוי התפילה כ’שיח’, מורה על תכונת הצמיחה והפריחה של רגשי הקודש הטבעיים, הנובעת מאליה מתוככי הנפש בעקבות התפילה. וכך אומר הרב (עולת ראיה ח”א עמ’ קסב):
“שיהא שיח שפתותינו חשוב, ומקובל ומרוצה, לפניך – פרי השפתים היא הפעולה שהדיבור עושה, שהוא מחשיף את האור הפנימי של הנשמה, המלאה תשוקה עליונה וחזון קודש נורא”. השפתיים יוצרות את הדיבור, אך פרי הדיבור – ‘שיח שפתותינו’, התוצאה התכליתית של הדיבור – היא חשיפת האור הפנימי .
תפילת מנחה – לעורר את רגשי הקודש הטבעיים
פעולת התפילה הזו, המעוררת ומפריחה את רגשי הקודש שבלב האדם, שייכת במיוחד לשעת המנחה, כפי שממשיך הרב ומבאר:
“וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו [את] הטרדות הזמניות”. לעת ערב, כאשר האדם עומד לסיים את עבודתו – המתח, הדאגות והמאמץ בהם היה נתון במשך היום מתרפים, והוא הולך ונפרד מהמיית החיים שהסעירה את לבבו. בשעה זו נפשו פנויה להקשיב אל חפציה הפנימיים ולהתרכז ברגשי הקודש הגנוזים בה, “אז תוכל נפשו”, על ידי התפילה, “להתרומם בטבעה, ורגשי הקודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים”.
ייחוסו של יצחק לתפילת המנחה
מדוע תכלית זו של תפילת המנחה מיוחסת דוקא לתפילת יצחק אבינו? –
אופיו של יצחק אבינו אינו כאופיו של אברהם אביו. אברהם אבינו פעל רבות – הוא התמודד עם עובדי האלילים, נלחם ולימד, הלך ממקום למקום וקרא בשם ה’, מל את עצמו ואת בני ביתו וחפר בארות. לעומת זאת, יצחק אבינו לא היה פעיל כל כך, הוא צדיק נסתר, יושב בביתו ושקוע במחשבות נשגבות ובסודות נפלאים. רבנו הרב צבי יהודה מאריך לבאר בשיחותיו לפרשיות השבוע את ההבדל שבין הפעיליות של אברהם לבין הנפעלות של יצחק. אברהם אבינו עומד מול כל העולם כולו ויכול לו, אך יצחק אינו מתמודד עם הרוחות הסוערות בחוץ, אלא דבק ברצון ה’ העליון, האידאלי, הנסתר שכלל אינו יכול להופיע עדיין בפועל במציאות המוגבלת. יצחק אבינו אינו חי על פי המידה בה המושגים האלוקיים יכולים להפיע במציאות, אלא לפי צורתם העליונה, המקורית והשלמה. לכן יצחק מניח להשגחה האלוקית העמוקה ולשליחיה לנהל את חייו – במילה, הוא נימול על ידי אביו; בעקידה, אביו עוקד אותו; את אשתו בוחר לו אליעזר בדרך מופלאה, ואף סדר נתינת הברכות מתנהל סביבו בלא ידיעתו.
הבדל זה שבין אברהם ויצחק בא לידי ביטוי גם בתפילותיהם. תפילתו של אברהם מתייחסת אל הקניין השכלי שנקנה בעמל הלימוד, שאותו התפילה משרישה בנפש. לעומת זאת תפילת יצחק באה לחשוף את האור הטמון בעומק הנפש האלוקית מצד טבעיותה.
מפני שייכותו המוחלטת של יצחק אבינו אל עומק הרצון האלוקי, מיוחסת אליו מידת הדין. מידת הדין תובעת שהמציאות תתנהל כפי שהיא צריכה להיות מצד האמת האלוקית, בלא ויתור ובלא פשרות. רגשי הקודש וחפץ הדבקות הטבועים בנפש האדם, אשר אותם מעוררת התפילה, מציבים תביעה להוציאם אל הפועל – “ההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש, היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מידת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לו חק טבעי”, המעיד שהוא שייך באופן ברור אל סדר המציאות, “שהמשנה דרכו ונוטה מנתיבו יקבל עונש מוטבע. והיא מידתו של יצחק, כדכתיב קרא (בראשית לא, מב) ‘ופחד יצחק היה לי’ , על כן יאתה שם ‘שיחה'”, המורה על חשיפת הטהרה הטבעית שבנפש ועל הפרחתה, “לתפילת המנחה”.
על פי מגמת התפילה של יצחק ניתן להבין שהוא נשא אותה דוקא בשדה, מפני שהשדה הוא מקום הצמיחה וההפרחה. ואולי משום כך קרא יצחק למקום המקדש, המקום המרכזי של הפניה כלפי מעלה, ‘תל שכל פיות פונות אליו’ – ‘שדה’ (פסחים פח, א) , על שם התכלית שפועלת עלינו הפנייה כלפי מעלה – הצמחת הרגש הטהור שבקרבנו.
להערות והארות ולקבלת השיעור לתיבת המייל – אבנר שלו – berina@neto.net.il
