פתיחה
“זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד”, עד שרבש”ע במשפט צדקו מחליט להעביר את סדום כולה מן העולם. לקלקולים העמוקים והיסודיים של סדום אין עוד תקנה – תקנתם היא אובדנם.
לפני ביצוע הדין בסדום, אנו מוצאים דבר מיוחד – הקב”ה מגלה את אוזנו של אברהם אבינו את אשר הוא עומד לעשות: בקרוב תראה שירד על סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר מטר של גופרית ואש מהשמים, ויעלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, דע לך שאני עשיתי את זאת מפני רוע מעשיהם. עד כה לא מצינו כדבר הזה. אמנם הקב”ה הודיע לנח שהוא עומד להוריד מבול ולהשחית את הארץ, אך שם היה צורך לידע את נח בכך מבעוד מועד, מפני שההתרחשות שעמדה לבוא נגעה אליו באופן קיומי והיה עליו להתכונן לבואה, מה שאין כן בהפיכת סדום. אברהם אבינו איננו מתגורר בסדום ואין לו צורך קיומי לדעת על הפורענות שה’ עומד לחולל בה, כדי להתגונן מפניה.
התורה מגלה מה הטעם להנהגה מיוחדת זאת – “וַה’ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה” – בתמיה. לא ראוי להסתיר זאת ממנו, מדוע? – “וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ”. אברהם נבחר להיות לאב המון גוים, לקרוא בשם ה’ בעולם ובכך להוביל את העולם כולו לתיקונו, ולכן לא ראוי לעשות פעולת הרס כזו בעולם בלא להודיעו (עיין רש”י, ורד”ק). ומוסיפה התורה – “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”. אין כאן רק עידכון ותיאום מהלכים, אלא ישנה מטרה להודעה זו. אברהם אבינו מייסד אומה שתמשיך את המפעל האלוקי בעולם, הוא מצווה את בניו ללכת בדרך ה’, ולכן חשוב שידע ויבין את הנהגת ה’ בעולם, כדי שילמדה לבניו למען ימשיכוה במעשיהם (עיין רש”י), וגם יקחו מוסר ממה שקרה לסדום כאשר לא הלכה בדרך ה’, “ואם תאמרו מקרה היה, כמו שאנו רואים מקומות נשקעים מפני הרעש, והנה הוא אמר אלי קודם שישחיתם שישחית סדום ועמורה בעבור מעשיהם הרעים” (רד”ק).
אם כן, ההודעה לאברהם אבינו, שה’ הוא שהופך את סדום כעונש על דרכם המקולקלת, נצרכת כדי לכוון ולחזק את ההליכה ב”דרך ה'” של בית אברהם. אך הביטוי “לעשות צדקה ומשפט” לכאורה מיותר, למה דוקא ההגדרה הזו של ההליכה בדרך ה’, מהווה סיבה להודעה על כך שה’ הוא שמשחית את סדום?
נתבונן בדברי הרב, שעומד על שאלה זו, ומתוך דבריו נלמד יסודות אמונה חשובים הנוגעים ליחס אל הפורענויות, ההרס והרעות המתרחשים מעת לעת בעולם.
הטעיית אומות העולם
אומר הרב (ביאורי הראי”ה לפרקי אבות עמ’ קפה-קפו):
“רגיל הייתי לבאר מה שנאמר באברהם אבינו ע”ה: ‘כי ידעתיו למען אשר יצוה כו’ ושמרו דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט’. ומה זה נתינת טעם על ‘המכסה אני’?”
כדי לבאר זאת, מעמיד הרב לעומת הנהגת ה’ עם אברהם, את הנהגתו עם אומות העולם. לעומת אברהם, לו ה’ מודיע שהוא זה אשר מחולל את הפורענות, לאומות העולם ה’ לא מגלה זאת, ומניח להם לטעות ולחשוב שכוחות אחרים פועלים את הפורענות בעולם. מדוע הקב”ה מסתיר מן האומות את האמת, שאך הוא “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע”? –
“ולעניות דעתי טעם על מה שאמר הכתוב (דברים ד, יט): ‘אשר חלק ד’ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים’, ודרשו חז”ל, שהחליקן בדברים, וכדאיתא בעבודה זרה (נה, א), דאזלי כי מתברו וכו’, ואמר שחטו גברא וכו’ וכיו”ב”.
הגמרא שם מספרת שיהודי אחד ושמו זונין אמר לרבי עקיבא: “לבי ולבך יודע דעבודת כוכבים לית בה מששא” – אין בה ממש, אך יש על כך לכאורה תמיהה – “והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי, ואתו כי מצמדי”. כלומר, הרי אנו רואים, אנשים ההולכין לעבודת כוכבים מחמת שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין, ומתרפאים מכח העבודה זרה, וחוזרין באיברין מצומדים (ע”פ רשי), “מאי טעמא?”
אמר לו רבי עקיבא, שבאמת הרפואה לא באה מכח העבודה זרה, אלא שמצד ההשגחה האלוקית הגיע הזמן להתרפא, ובדיוק באותה העת הוא הלך לעבודה זרה, כך שנראה שהם התרפאו מחמתה, והקב”ה לא שינה את הנהגתו כדי שלא יטעו, וידעו שלא העבודה זרה היא שריפאה אותו – “יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודת כוכבים, אמרו יסורין: דין הוא שלא נצא” – כדי שלא תתפאר העבודה זרה שיש בכוחה לרפא, “וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו?”.
.עוד מספרת הגמרא שם ששאל רבא בר רב יצחק את רב יהודה על תופעה לא מובנת שמתרחשת בבית העבודה זרה שבמקומו: “דכי מצטריך עלמא למטרא, מתחזי להו בחלמא ואמר להו: שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא”. כאשר יש לעולם צורך במטר, האלילים מתגלים להם בחלום ומצווים עליהם לשחוט תרנגול כדי שירד גשם, וכך אכן קורה. הכיצד?
השיב רבי יהודה ואמר: ההסבר לכך מונח בדברי רב, שדרש: “מאי דכתיב: ‘אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים’ – מלמד שהחליקן בדברים” – מניחן לטעות (רש”י), “כדי לטורדן מן העולם”.
“והדבר צריך טעם על מידותיו של הקב”ה שאינו בא בטרוניא על בריותיו, ורוצה בטובת כולם, מה ראה ית’ להשגות גויים שיתנו כבוד ההנהגה למערכת כוכבים ומזלות”. אמנם הגמרא שם אומרת שבהנהגה זו בא לידי ביטוי העיקרון ש”הבא לטמא פותחין לו”, וכיון שהאומות חפצי רשע ומרחקים את לבם מרצון ה’, לכן ה’ מאפשר להם לטעות. אך נראה ששאלת הרב היא, שמכל מקום, למה להסתיר מהם מידע? שהקב”ה יציג בפניהם את האמת כפי שהיא, ואז אם יחפצו לכפור בה ולעוזבה יניח להם, אך למה להטעות אותם במתכוון, ולהציג בפניהם מקסם שווא, כאילו באמת יש כח בעבודה זרה?
הרב הולך ומבאר, שאף על פי שלישראל טוב ונכון להודיע שהטובות והרעות מעשה ה’ הם, לאומות העולם אין הדבר כן. אילו הקב”ה היה מגלה לאומות שרק ממנו יוצאות הטובות והרעות, היה הדבר מזיק להם, ודוקא ההטעיה כאילו יש כח בכוכבים ובמזלות היא לטובתם.
שאיפת האדם להדמות לבורא
כהקדמה אומר הרב:
“אמנם הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ג, כז) אמר”: שמהפסוק: “‘בד’ יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל’ (ישעיה מה, כה)”, אנו לומדים, “שזֶכר שלמות אדון הכל ית’ ומידותיו הטובות, מביא את האדם לכל שלמות וצדקות אמיתית”, ידיעת טוב ה’ והכרה תמידית במידותיו הטובות מעוררות באדם רצון תקיף להיות אף הוא בעל מידות טובות ושלמות. מדוע? – “והוא מפני שמושכל ראשון הוא באדם” – הנחת יסוד בסיסית המושרשת בעצם טבע האדם, “לדובקה במידותיו של הקב”ה השלם האמיתי ית’, כדי לדובקה בשלמותו ית'”. בורא העולם נתפס כדבר השלם ביותר, שאין בו את אותם חסרונות ומגבלות שישנם בבריאה. השלמות הזו משתקפת בהנהגת הבורא את העולם, המבטאת את אמות המוסר, את החוקיוּת ואת החכמה השלמה העומדות ביסוד העולם. ההולך אחר דרכי הבורא, אחר מידותיו של הקב”ה, הרי הוא חי על פי השלמות האמיתית, ולא לפי ‘שלמות’ דמיונית ושיקרית.
בכל אדם ישנה דחיפה להיות מושלם, להתקדם עוד ועוד לקראת המצב השלם, לכן בכל אדם ישנה שאיפה להדמות לבורא, וככל שיזכור יותר את דרכיו הטובות של הבורא, כך יוטבו דרכיו.
“על כן”, מפני שהדבקות בדרכי הבורא, המוטבעת בנטיה הטבעית, עשויה להוביל את האדם לשלמות האמיתית, לכן יסודית ו”גדולה מאוד מצוות ‘והלכת בדרכיו’ הכוללת כל התורה כולה כמעט”.
ייחס המאמין לנקמה האלוקית בעולם
“והנה רוב מידותיו של הקב”ה ועלילותיו ית’, אף לפי ראיית שכל האנושי”, המביט במציאות ביושר, “הוא רק טוב וחסד, אם כן אנו למדים מזה לבוא לאהבת חסד והטבת הבריות. ואם אנו רואים לפעמים, נודע השי”ת משפט עשה “, שהקב”ה נוהג לפעמים על פי מידת הדין, וזורע הרס וחורבן בעולם, “ונדמה” במבט חיצוני ושטחי “כעניין פעולה נוראה ונקמה ח”ו”, שלא תצמיח כל תועלת – “דרך אמונה בחרנו, כי הטוב כרוך בעקבו וממנוּ נעלם”. אנו מביטים על הפעולה הנוראה שלפנינו מתוך אמונה. האמונה מאפשרת לנו לבחון את המציאות לא רק על פי הלבוש החיצוני שלה, היא משחררת אותנו מהשיעבוד להבנה המוגבלת של שכל האדם. האדם המאמין מבין שישנה מציאות פנימית, מטרה ותכלית שלא תמיד נגלית לעיני בשר ודם, ולכן למרות שכלפי חוץ הפעולה נראת כנקמה חסרת תכלית, אנו יודעים כי הטוב יבוא בעקבותיה, אף על פי שאיננו מבינים כיצד יתרחש הדבר.
מתוך הכרה בטוב ה’ ורחמיו על כל מעשיו, אנו יודעים שהנקמה האלוקית אינה כנקמה האנושית הנובעת מתוך שנאה וכעס, כפי שאומר הרב (עולת ראיה ח”א עמ’ ריד): “אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצויירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר”, והשנאה והקצף הללו מבטלים את אהבת הבריות ומתגברים על חפץ ההטבה – אם זו היא מהות הנקמה, אם כן היא “אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממידותיו של הקב”ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלהית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזוהר של הטוב, החכמה והרחמים”, אנו צריכים להבין שהנקמה האלוקית איננה נובעת מכעס בלתי נשלט, המביא בעקבותיו הרס וחורבן ללא כל תועלת, “אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד’ אשר אמר ‘יהי אור’, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ד’, אל נקמות הופיע”.
השפעת הנקמה האלוקית על דרכי המוסר
ממשיך הרב (בביאורי הראי”ה לפרקי אבות הנ”ל) ומבאר, שכיון שאנו מתבוננים באמונה על הנקמה האלוקית, על הפורענות והחורבן שה’ עושה בעולם, לכן “לא די שלא נלמוד ח”ו מזה להרע”, שהרי אנו מכירים בכך, שמאחורי אותן פעולות נוראות עומד חפץ ההטבה של הקב”ה, ואנו בטוחים שתצמח מהן טובה, “כי אם עוד נוסיף להרבות ולהעמיק בעשיית טוב בעצה עמוקה, כמו שהקב”ה מפליא מחשבותיו בהנהגתו, ובחכמה נוראה יסבב טובות בריותיו עד שקצרו דעותינו מהבין”. כשאנו נפגשים בטוב ה’ המופיע בעולם בין באופן גלוי ובין באופן נסתר דרך הנהגת הדין הקשה, אנו נחשפים אל החכמה האלוקית העמוקה, שיודעת לפעול למען הטבת העולם במידות השונות, ואנו מתרגלים ללכת בדרכה. פגישתנו עם הנהגת ה’ המסבבת את הטוב דרך הפעולות הרעות, מעמיקה את יכולת ההטבה שלנו. אין אנו מדמים שתמיד יש לנקוט במידת החסד והרחמים, אלא אנו מבינים שלפעמים, מתוך רצוננו להיטיב, עלינו לנהוג במידת הדין, ולפעול באופן שכלפי חוץ נראה אכזרי, שלילי והרסני .
הרב מסביר (עין איה ברכות פרק ה, קג), שהצורך בהעמקה הזו בעבודת ה’, המאפשרת לנקוט אף בפעולות אכזריות, כביכול, למען הגדלת הטוב – היא טעמו של הסובר, שהאומר ‘על קן צפור יגיעו רחמיך’ – משתיקין אותו, מפני שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים:
“מתועלת התפילה וסיפור שבחי השם ית’, הוא שילמד אדם כפי כוחו מדרכיו ית’. ובאשר המידה המצויירת לייחסה לשם יתעלה היא המידה הראויה להיות שלטת על כל דרכי האדם, על כן בהיות האדם מצייר שמידת הרחמים היא המידה הכללית, וישים תכליתו להשתמש במידת הרחמים, יבוא מזה לידי הפסדת הסדר וירחם גם על הראויים להתאכזר עליהם, ‘וכל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים’ כדחז”ל (קהלת רבה ז, לג). על כן ראוי להשכיל כי המידה היותר שלמה, היא מידת החכמה והיושר האלהי, שהוא מחלק בקו לכל מידה פרטית להשתמש בה במקומה, ומציין מקום גם למידת הרחמים… אמנם ‘כל ארחות ד’ המה חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו’ (ע”פ תהלים כה, י), שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו”.
השפעת הנקמה האלוקית על המוסר באין אמונה
אם כן, כאשר מביטים על המציאות באמונה, אז הפורענות והנקמה האלוקית אינן משפיעות לרעה על אורחות המוסר, להיפך, הן עוד מעמיקות אותן. אך ממשיך הרב (בביאורי הראי”ה לפרקי אבות הנ”ל) ומבאר שכשחסרה אמונה התוצאה היא שונה –
“אבל לולא האמונה”, כאשר מתבוננים במציאות בלא אמונה, הפורענות והנקמה האלוקית עלולות להזיק למוסר. מפני, ש”על פי המוסד ביצירת נפש האדם להדמות בפעולותיו ככל האפשרי לקונו ית’, וזה עיקר משקל שלמות הפעולות” – זה המדד לשלמות בעיני האדם, ומפעולות ה’ יש ללמוד מהי הדרך הנכונה והאמיתית בה ראוי לנקוט בעולם, “כי דעותינו חלשות מהשיג ערך שלמות אמיתית – אם כן, ח”ו לולא אמונת אומן, היה הלימוד מפעולות של נקמה ורעה ח”ו לעשות גם כן כמוהם”. ללא בחינה אמונית של הנהגת ה’, היתה מוסקת מסקנה שכיון שההנהגה האלוקית המושלמת פועלת נקמות ורעות, כך נכון וראוי גם לבני האדם.
ומסביר הרב את גודל האסון העלול לצמוח מתפיסה זו. כי אף על פי, שכאמור, גם לפי ראיית השכל האנושי, רוב פעולות ה’ בעולם הם פעולות של הטבה וחסד, מכל מקום, ברגע שמייחסים פעולות רעות לבורא, היצר הרע התאב בהריסת המוסר לגמרי, עלול לבלבל את הדעת ולהוביל למסקנה, שרוב מעשי ה’ בעולם רעים הם, “והפתי ימצא הרבה רעות בסכלותו”, ולא רק ההמון עלול לטעות בכך, אלא אף המתיימרים לאחוז בחכמה, כפי שמצינו חלק מ’חכמי האומות’ שטענו כך, “וכמו שנכשל והכשיל רבים הפתי אל-רזי בפחזותו ואיוולתו, כמובא במורה נבוכים (ח”ג, יב) וכיוצא בזה רבים שר”י (שם רשעים ירקב)”. ומתוך השקפה זו יבוא האדם, השואף להדמות לבורא, ויתנהג בכל דרכיו באכזריות ונקמנות.
כדי למנוע את המצב הנוראי הזה, מטעה הקב”ה את אומות העולם – “על כן החליק הקב”ה להם בדברים, שיאמרו שעיקר ההנהגה למערכה, אם כן אין הרעות תלויות לפי דעתם בבורא ית’, ולכולי עלמא הוא ית’ המטיב הכללי”. עדיף שיטעו לחשוב שהאל הטוב הוא אך טוב ובדרכיו ראוי ללכת, ומה שאנו רואים נקמות ורעות, זה נגרם מצבא השמים ומערכות הכוכבים. אילו הקב”ה לא היה מטעה אותם בזה, ומגלה לפניהם את האמת שגם הרעות ממנו הן, מצבם היה רע יותר, כל אורחותם היו מלאים ברשע, אכזריות ונקמה, עד שהעולם לא היה יכול עוד להתקיים. לכן עדיף להניח להם לטעות ו”אם כן על כל פנים יהיה מקום ליישובו של עולם”.
הרב מסביר זאת במשל (אוצרות הראי”ה חלק ב עמ’ 191): “משל למה הדבר דומה, לתינוק שאביו משחרהו תמיד מוסר להיות טוב ומטיב ומרחיק עצמו מהרע לשום אדם. והנה הבן שאינו בר דעה שלמה ואינו יכול להתרומם לפלס דרכיו ודרכי אביו על פי משפט השכל”, אין לו יכולת להבין שישנם מהלכים עמוקים ומורכבים שטובתם אינה גלויה, מפני ש”לפניו אין כי אם משפט הרגש – אז כאשר יזדמן שהאב רואה שאחד מבניו הגדולים או הקטנים עיוות הרבה”, קלקל מאוד את דרכיו “עד שצריך לייסרו בחימה, צריך” האב “להסתיר עצמו” מהבן הקטן “ולהכותו, כדי שלא ישבר אצל הבן הקטן כל פרי חינוכו. ואם ישמע הקטן קול צעקת המוכה, טוב שידון שאיזה עבד בזדון מכה את אחד מאחיו בלא ידיעת אביו, כדי שלא ישבר היסוד המוסרי הרפה שלו”.
(המשך ביאורי הראי”ה לפרקי אבות הנ”ל -) “אבל מי שמבין ומאמין שדרך המשפט היא גם כן טובה גמורה, הוא יכול לדעת סוד ד’ ליראיו שהוא ית’ עושה כל, ‘עושה שלום ובורא רע’ (ישעיה מה, ז), ועם כל זה נלמוד להשתמש במידת משפט במקום הראוי המביא לטובה”.
חורבן סדום
והנה הריסת סדום כולה היה נראה ח”ו כעין פעולת נקמה להשמיד ערים מלאות טף ובהמה הבלתי יודעים כלל, ומי שאין לבו שלם באמונה במה שאין שכלו מסכים ומבין, יקולקל מזה מאוד ללמוד ח”ו שהנקמה” היא “מהשלמות בפעולות ומידות” אף שהיא, על פי השקפתו, “בלא תכלית טוב ח”ו, על כן מוטב שיתלו במערכה ולא ירעו על כל פנים בהנהגתם.
אבל אברהם” ראש למאמינים, “התנהג הוא ובניו על פי דרך ד’ לבטל טבעו ורצונו לרצון הקב”ה”, ולהתייחס באמונה אף להנהגות האלוקיות שאותן אין השכל מבין. ומתוך כך למדו כיצד להרבות טוב בעולם “ולעשות גם צדקה וגם משפט, וזה ילמוד מדרכי השי”ת שעושה משפט ומביא לטוב נשגב בהפסד טוב פחות ומדומה. אם כן הגילוי טובה רבה לו”, כי על ידו ימשיך להעמיק וללמוד את דרכי המוסר האמיתיים הכוללים גם צדקה וגם משפט.
לכן אמר הקב”ה: המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, הרי לאברהם תצמח מהודעה זו תועלת מוסרית, מפני שהוא באמונתו לומד מתוך הנקמה האלוקית לפעול בעולם לא רק בצדקה, אלא לעיתים, בשעת הצורך, גם במשפט – “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”.
להערות והארות ולקבלת השיעור לתיבת המייל – אבנר שלו – [email protected]
