שתי פרשיות דומות
להפליא מופיעות בתנ"ך, וההשוואה ביניהן
מאלפת ומלמדת הרבה על שתיהן: פרשת סדום
ופרשת הפילגש בגבעה, ואנו נעמוד רק על חלק
מן הנקודות.
גם
פה גם שם מגיע עובר אורח אל המקום ואיש אינו
מוכן לארח אותו. גם פה גם שם נמצא אדם זר
המתגורר במקום המכניס את האורחים לביתו.
בשני המקומות באים אנשי המקום ומבקשים
לפגוע בגופם של האורחים באופן מחפיר ובעל
הבית מציע את בתו או את בנותיו כתחליף לפגיעה
בגופם של גברים. גם גורלן של הערים דומה
ושתיהן נחרבות. אלא שבסדום התערב הקב"ה
בכבודו ובעצמו ובא להפוך את העיר באש ובגופרית,
ואילו בגבעה השאיר את הדבר לשיפוטם ולשיקולם
של בני אדם, ואף מבטא בהנהגתו ביקורת על
גזר הדין החמור שנגזר על אנשי העיר: בני
ישראל ניגפים פעמיים במלחמה לכיבוש הגבעה.
כדי
להבין את ההבדל בהנהגה הא-להית, עלינו לתת
את הדעת על כך שלצד קווי הדמיון ישנם גם
הבדלים בולטים בין המקרים. בסדום באים כל
בני העיר "מנער ועד
זקן, כל העם מקצה",
ואילו בגבעה היו אלו "אנשי
העיר, אנשי בני בליעל",
ומבין השתין ניתן לראות כי לא היו אלו כל
התושבים. בסדום מציע לוט את בנותיו כתחליף,
אך אנשי המקום מסרבים בתוקף, ואילו בגבעה
מקבלים אנשי המקום את הפילגש כקורבן חלופי
להתעללות הנוראה.
התבוננות
זו מצביעה על ההבדל המהותי שבין המקרים.
התנהגותם המחפירה של אנשי הגבעה נבעה מתוך
התלהטות יצרים. לא היו אלו כולם, וכאשר הוצע
להם תחליף מספק לתועבה אותה ביקשו לבצע,
קיבלו אותו. בסדום היו אלו כולם, כולל זקנים
שיצרם כבר תש. גם כאשר הוצע להם תחליף הולם,
לא הסתפקו בכך. הם לא חיפשו הנאה או סיפוק
של תאוות. הם עמדו על העיקרון. גם הימנעותם
של אנשי סדום מהכנסת אורחים, מחסד ומצדקה,
לא נבעה מהתפרצות של רגש אנוכי, אלא כך היו
חוקי המקום. ומערכת המשפט המקומית אכפה
את חוקי הרשע על כל הציבור. אצל אנשי הגבעה,
לעומת זאת, היתה זו אנוכיות גרידא, ולא עיקרון
חוקי.
נמצאנו
למדים כי לא רק חומרתו של החטא היא הקובעת
את התגובה הא-להית כלפיו, אלא גם מקומו בעולמם
של החוטאים. ככל שהחטא ממוסד יותר, ככל שהוא
מעוגן יותר בתודעה הציבורית ובחוקי המקום,
כך התגובה חריפה הרבה יותר.
על
כך עומד ר' יצחק עראמה, בספרו 'עקידת יצחק',
לפרשת וירא (שער כ):
"שהחטא הגדול
אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר
ושלא לדעת הרבים וברשות בית דין – חטאת יחיד
הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של
מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים… אמנם החטא
הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה
בבתי דיניהם שלא למחות בו – הנה הוא זימה
ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן
למחילה אם לא בפורענות הקהל".
ועל כן בא הקב"ה
בכבודו ובעצמו להפוך את סדום ועמורה, אדמה
וצבויים, עד כדי "גופרית
ומלח שריפה כל ארצה, לא תיזרע ולא תצמיח".
בגבעה,
לעומת זאת, מכיוון שהחטא היה גחמה מקרית
ופרטית, אף שהקיפה אנשים רבים, הקב"ה
אינו מתערב. הדבר הנכון היה להעניש את החוטאים
לבדם ולא להחריב את העיר ואת השבט כולו.
שבט בנימין לא נענש אלא מפני שלא מחה על
הפשע, ואף הגן על החוטאים. העם כולו נענש
בשתי מפלות קשות מפני שלא יצא למלחמה בידיים
נקיות: לא שאלו את הקב"ה אם לעלות למלחמה,
ואף לא דאגו להתנקות מחטאיהם האישיים בטרם
יצאו למלחמה נגד המחפים על החוטאים.
דברים
אלו צריכים שיהיו לנגד עינינו במאבק אל
מול 'מצעד התועבה' המתוכנן להתקיים בעיר
קודשנו. אלה שיש להם נטיות הפוכות, צריכים
טיפול פרטני: לעתים בחינוך; לעתים בהדרכה
ובעצה כיצד להשתחרר מן הנטייה או להתגבר
עליה; לעתים בהשתתפות אוהבת ותומכת בצערם
על מר גורלם; לעתים אף בענישה ובגערה. אולם
לא זה הנושא העומד על הפרק. המצעד לא בא
אלא כדי להפוך את הסטייה לחלק מהנורמה,
את החטא למעשה חוקי ולגיטימי, את הבושה
לגאווה, את מעשה הגבעה למעשה סדום ועמורה.
מטרתה
של המחאה היא למנוע את הלגיטימציה מן הסטייה.
על כן עליה להיות מחושבת ומדודה. לא להשתמש
באמצעים הנחשבים בלתי לגיטימיים, ובכך
לגרום לתוצאה ההפוכה, כאילו צועדי מצעד
התועבה הם הלגיטימיים ואילו המוחים הם
הבלתי לגיטימיים. עליה להיות גם כן נקייה
וטהורה. לא לחזור על חטאם של בני ישראל בדור
הפילגש בגבעה, שיצאו למלחמה נגד אחיהם בלי
לשאול את פי ה' ובלי לטהר ולנקות את עצמם
מכל שמץ של חטא ועוון.
נטהר
את עצמנו, נטהר את לשוננו ומעשינו, נטהר
את מחננו, ומתוך כך נעזור בטהרתו של עמנו.
ויתקיים בנו:
"כי ה' א-להיך
מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך,
והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר,
ושב מאחריך".
