רבים מאתנו ודאי
זוכרים את מה שלמדנו בגן על צדיקותו של
אברהם היושב בפתח האוהל כחום היום, ביום
השלישי והכואב ביותר למילתו, יושב ומחכה
לאורחים כדי שיוכל להכניסם לביתו. והנה
מרחוק הוא רואה שלושה אנשים, הוא רץ
לקראתם מכניסם אליו ודואג לכל מחסורם עד
כדי כך שהוא נאלץ לומר לקב"ה שנגלה אליו,
שימתין עד אשר יסיים למלא את כל צרכיהם,
כי "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".
אך אם נתבונן
בפסוק (יח ב) נגלה שאברהם ראה את אורחיו
פעמיים כנאמר "וישא עיניו וירא
והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא
וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה".
מיד נשאלת השאלה מהו ה"וירא" השני,
מדוע היה צריך אברהם לראותם שנית ורק לאחר
מכן רץ לקראתם, וכי מה היה חסר בראייתו הראשונה?
את השאלה הזו שאל כבר רש"י (במקום) ותשובתו
קצרה אך יסודית מאד: "מהו וירא וירא שני
פעמים? הראשון כמשמעו, והשני לשון
הבנה, נסתכל שהיו ניצבים (עומדים) במקום
אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על
פי שיודעים היו שיצא לקראתם עמדו במקומם
לכבודו… וקדם הוא ורץ לקראתם".
אם כן, שתי ראִיות
ראה אברהם אבינו. הראשונה – ראִיה חושית
חיצונית והשניה, והיא העיקר, ראִיה
שכלית, פנימית, אמונית, רוחנית. ולמדנו
מכאן שני דברים: הראִיה השכלית והאמונית,
היא שורשה ומקורה של הראִיה החושית ב.
אך מאידך אל לנו לזלזל בראִיה החושית
כי גם היא "כלי" שה' שם בנו ובו אנו
אמורים להשתמש.
ולאקטואליה.
חיינו מלאים "ראִיות חושיות". אנו
רואים, שומעים, קוראים וכו' כל הזמן. המאורעות
שוטפים ברצף. אירוע רודף אירוע. עוד לא סיימנו
'לראות' את האירוע הראשון וכבר 'מתפרץ' לחיינו
האירוע השני. שיטפון הראיות החושיות מטלטל
אותנו ממקום למקום ומעניין לעניין, מה שפעמים
לא מאפשר לנו לראות באמת את מה שאנו רואים.
איננו מספיקים
להתבונן ולהבין, האם יש קשר בין המאורעות?
האם ישנן סיבות עמוקות ושורשיות יותר לתופעות
השונות, אם טובות ואם טובות פחות, המתגלות
לנגד עינינו? והחשוב ביותר מהי הדרך לטפל
באמת באופן יסודי בכל אלו? התרגלנו
לראות את החדשות ב'מבט' לחדשות ולא בשורש
החדשות ובמגמתן.
מה הקשר, יאמרו
לך, בין חורבן גוש קטיף, השחיתות הפוליטית,
הקסאמים בדרום, האבטלה והעניות במדינה,
מצב החינוך בישראל, מצעד התועבה בירושלים,
ההשתלטות הערבית על עכו, מלחמת לבנון על
כל משמעויותיה, תאונות הדרכים, פריחת הקניונים,
חוסר הכבוד לעובד וזכויותיו, ישיבתו של
יונתן פולארד זה עשרים ושתיים שנה וכו'.
את זה לימדנו אברהם אבינו בפרשתנו.
עלינו לא רק
לראות בעיני הבשר אלא בעיקר בעיני השכל
והאמונה, ולהבין שכל המאורעות והתופעות
שאנו רואים וחווים הנם גילויים של מהלכים
עמוקים ופנימיים יותר, ופעמים אף שונים
והפוכים לגמרי ממה שנראה מבחוץ. ממש כמו
גיל ההתבגרות שבו מאבד הנער את ה'ציות המוחלט'
להורים ומורים, מה שמתגלה לפעמים כלפי חוץ
בצורה שלילית ומקולקלת מאוד, דווקא מתחת
לפני השטח צומחת אישיות עצמאית הבונה את
עצמה לא מתוך כפייה והכרח, אלא מתוך בחירה
והזדהות פנימית העתידות להופיע בהמשך בצורה
מתוקנת, עמוקה ועליונה יותר.
הדברים כך בחיי
היחיד וקל וחומר בחיי העם, וכדבריו של הרב
קוק (אורות התחיה לב) "אופיה של הגאולה
הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים
הוא בתוכיותה של כנסת ישראל, מתפתחת היא
האומה בכל כוחותיה, מגדלת היא את רוחה, את
טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק
היישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה, עינה
לארץ ולשמים עודנה לא תביט". כמובן אין
זה סותר כלל את הצורך לטפל באופן מעשי על
מנת לתקן את כל הקלקולים גם בצורה חיצונית
על מנת למנוע נזקים שאותם אפשר למנוע, אך
יסוד הכל הוא הראִיה הפנימית העמוקה, ומתוך
כך "וירא וירץ לקראתם"…
