“ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים”

הפרט והכלל בישראל

פתיחה o ‘שם’ ו’שמות’ הכוכבים o התכלית במעשי האדם ובמעשי ה’ o הפלא שבקישור התכליות הפרטיות לתכלית כוללת אחת o קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע o ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים o התכלית הפרטית מיוחדת לישראל o סדר בירור התכלית של ישראל

פתיחה
בפרשתנו אנו נפגשים עם השלבים הראשונים של הנחת היסודות לעם ישראל. אבינו הגדול, אברהם, מצווה ללכת מארצו, להתנתק מעברו, כדי לייסד אומה חדשה בארץ ה’, והקב”ה מבטיחו שהעם שיצא ממנו יהיה ‘גוי גדול’ – “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל” (יב, א-ב). בהמשך הפרשה הקב”ה מבטיח לאברהם שוב שהעם שיצא ממנו יהיה גדול ורב, אך שם לא נאמר התואר הכללי – ‘גוי גדול’, אלא ישנו תיאור מפורט יותר – “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה” (יג, טז), ולאחר מכן – “וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (טו, ה).

מהי משמעות הדימוי לעפר הארץ ולכוכבי השמים? לכאורה דימויים אלו לא באו להשמיענו את הריבוי הכמותי שיהיה בעם ישראל, שהרי מבחינה כמותית אין כלל דמיון ביניהם לבין עם ישראל. עפר הארץ וכוכבי השמים באמת לא ניתנים להמנות, אך בני אדם כן ניתן למנות, כפי שמצינו כמה פעמים שמנו את עם ישראל, במדבר ובימי דוד. כמו כן, לא מצינו שעם ישראל מרובה באנשיו יותר משאר עמי התבל, להפך, “לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים” (דברים ז, ז). זאת ועוד, אילו דימויים אלו באו להשמיענו עניין כמותי, מדוע נצרכים שני דימויים ולא די באחד מהם?

לכן מסתבר שהדימויים לעפר הארץ ולכוכבי השמים לא נבחרו כדי להשמיענו את כמות אנשי בני ישראל, אלא את איכותם. לעפר הארץ ולכוכבי השמים ישנן תכונות נוספות מעבר לריבויים, ובתכונות אלו התברכו בני ישראל, לכן נמשל ריבויים לעפר הארץ ולכוכבי השמים.
הרב זצ”ל במדבר שור (דרוש י”ד) מבאר מה הם התכונות הרמוזות בעפר הארץ ובכוכבי השמים, וכיצד תכונות אלו באות לידי ביטוי בעם ישראל.
‘שם’ ו’שמות’ הכוכבים
הרב פותח בבירור תכונת הכוכבים, ובהתבוננות בחכמה האלוקית הטבועה בהם:
“בערך הכוכבים מצינו כתוב אחד אומר בישעיה (מ, כו): ‘המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא’, אמר ‘שם’ לשון יחיד, ולא שמות, אמנם בספר תהילים (קמז, ד) כתוב: ‘מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא’, ‘שמות’ לשון רבים. וצריך לבאר אופני הדברים, באיזה אופן יצדק לשון רבים על הכוכבים בשמותיהם, ובאיזה אופן יצדק תואר ‘שם’ לשון יחיד”. מה הן הבחינות השונות שיש בכוכבים, שמצדם נכון לפעמים לקרוא אותם בשם ולפעמים בשמות רבים?
כדי להבין זאת, מסביר הרב מה היא משמעות ה’שם’ – “וביאור הדבר: ידענו גדר השם, הוא צורת הדבר העצמית, במה שיגדור הויתו, שיהיה בו הוא מה שהוא”. השם של הבריות והיצורים אינו סימן מוסכם בלבד, אלא מבטא את טבע עצמיותם, את מהותם. השם משקף בנאמנות את תוכנו של המכונה בו. וכיצד נקבע התוכן העצמי של כל דבר? – “ועיקר צורת כל הדבר נקרא על שם תכליתו, כי תכלית מציאות כל דבר היא צורתו ומהותו העצמית, אשר רק מצד זה ראוי הוא להקרא בשם”. היעוד של כל דבר, שלשם מילואה הוא נברא, מגדירה את מהותו, מפני שהיא נקודת הקיום שלו, ובלעדיה הוא לא היה ראוי כלל להווצר ולהתקיים בעולם.
אם כן, כשאנו באים להבין את ערכם של הכוכבים, ואנו רואים שלפעמים הם נקראים ב’שם’, ולפעמים הם נקראים ב’שמות’, אנו מבינים שיש כאן עניין של תכלית אחת לעומת תכליות שונות.

התכלית במעשי האדם ובמעשי ה’
כדי לחדד את ההבנה במשמעות הדבר, משווה הרב את התכליות שבכוכבים לתכליות שבמעשי האדם:
“והנה אנו רואים במעשה בני אדם, שגם הם אינם נעשים זולת לתכלית”, אדם בר דעת אינו פועל פעולות סתמיות ללא תכלית, “כי כל פועֵל, בכוָנה פועל אל תכלית”. אך ישנם שני אופנים של התייחסות הפעולה אל התכלית –
“ישנם דברים שיעשה הפועל המון רב של פעולות, ואין לכל אחת מהנה תכלית רשומה” – חשובה ומשמעותית “בפני עצמה, רק לכולן תכלית אחת, שבהתאחד המון הפעולות תצא מהן התכלית האחת, ואז לא יעלה ערך כל פעולה בפני עצמה לענין חשוב, כיון שאין לכל אחת בפני עצמה תכלית מיוחדת”. לכל פעולה כזו יש ערך כמותי, בהיותה אחת מתוך פעולות רבות, שיחד מצטרפות לממש תכלית כלשהיא. אך אין לה חשיבות עצמית, היא כשלעצמה אינה מביאה להשגת תכלית, וגם אין בה ייחוד על פני שאר הפעולות הדומות לה. למשל, אדם שצובע קיר, אין בכל משיחת מברשת שלו תכלית עצמית חשובה ומיוחדת, אלא היא מצטרפת אל כלל המשיחות שמכולן יחד מושגת התכלית – צביעת הקיר. גם במעשה ה’ ישנה הנהגה כזו. למשל, מציאות החתולים בעולם ממלאת תכלית כלשהיא, אך תכלית זו יוצאת אל הפועל מכלל המין, ולא שלכל חתול וחתול יש תפקיד חשוב ומשמעותי בדרך למימוש התכלית החתולית בעולם, תפקיד כזה שאף חתול אחר לא היה יכול למלא.
“וישנן פעולות כאלה, שלכל אחת מהנה יש תכלית מיוחדת”, פעולות חשובות, המוציאות אל הפועל מטרה משמעותית ומיוחדת. למשל, רכישת בית. הרוכש בית למשפחתו פועל פעולה גדולה וחשובה, בעלת תכלית עצמית.
“וכפי הנוהג בבני אדם, כשתהיה תכלית מיוחדת לכל פעולה בפני עצמה”, כשכל פעולה תפיק תכלית כלשהיא, “אז אין צורך לתכלית אחת רשומה המקשרת כל הפעולות”. האדם שפעל פעולה שהושגה בה תכלית חשובה, מרגיש סיפוק. הוא אינו מרגיש שמעשהו לא הושלם, ושיש פגם וחסרון בפעולתו אם היא אינה מתקשרת עם שאר פעולותיו בהרמוניה, למען תכלית כללית יותר.
“אמנם במעשה השי”ת” אין הדבר כן. הקב”ה, שהוא אחד יחיד ומיוחד, הוא מקור כל הבריאה כולה, וכל מה שברא – לכבודו ברא, למען מטרה עליונה אחת, ולכן בהכרח שכל מעשיו, אף אלו שיש להם תכלית עצמית וחשובה, יהיו מאוחדים ומשמשים אל תכלית עליונה, כללית יותר מכל תכליותהם הפרטיות – “יאתה להבורא האחד ב”ה, שיהיו מעשיו מורים על אחדותו, על כן כל הבריאה כולה נתכוננה באופן כזה שתהיה ראויה לקבל ענין אחדות, שתצא ממנה תכלית אחת גבוהה ונשגבה” (מדבר שור דרוש א עמ’ יד).
בכוכבים ניכרת התכליתיות הכפולה הזו שבמעשה ה’, התכלית הפרטית והתכלית הכללית – “הכוכבים הם נבראים גדולים ועצומים, יש לכל אחד תכלית רשומה ומיוחדת ידועה על מה נברא”, גודלו, עוצמתו וייחודיותו של כל כוכב ממחישה שיש לכל כוכב חשיבות עצמית, כל כוכב מהווה מערכת בפני עצמה בעלת תכלית מיוחדת ועצמאית שאינה נגזרת מהמטרה הכללית של כלל הכוכבים, “ועם כל זה יש לכל המון הכוכבים, שהם רבים עד אין חקר ותכלית, תכלית כללית אחת גם כן, גדולה ונשגבה מאוד, ידועה ליוצרם יתברך”. כל צבא השמים ככלל ממלא יחד תפקיד במבנה היקום וקיומו.
על שתי התכליות שבכוכבים, הפרטית והכללית, רומזים שני הפסוקים שהזכרנו –
“והנה ישעיה הנביא דיבר על התכלית הכללית שיש לכל צבא השמים בהקשרם אחד בחבירו, והתכלית העליונה הכללית מקיפתם. על כן אמר: ‘המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא’, שם אחד ותכלית אחת שיש לכללם. והתכלית הכללית הזו היא מכוונת ומצומצמת כל כך לכל המון הכוכבים”, היא אינה מתקבלת מריבוי סתמי של הכוכבים, אלא מורכבת מהמון כוכבים, שלכל אחד מהם יש תפקיד מיוחד, מדויק ומשמעותי, שרק הוא יכול למלא; תפקיד שמפאתו כל כוכב וכוכב נקרא בשם בפני עצמו – ‘מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא’, “עד שבהחסר איש מהם, אי אפשר שתימצא זו התכלית, כי התכלית תצא דוקא מקיבוץ כולם”.

הפלא שבקישור התכליות הפרטיות לתכלית כוללת אחת
“וזהו כח נפלא לקשר כל הפעולות הנשגבות”, שלכל אחת מהן תכלית חשובה כשלעצמה, “אל נקודה אחת בעיקרה”. בבניין המציאות באופן כזה, שיש לכל נברא תכלית בעלת ערך עצמי, ועל ידי הוצאתה אל הפועל הוא משרת גם תכלית כללית יותר, המצטרפת מהמון הנבראים, באה לידי ביטוי חכמתו הנפלאה של בורא העולם ה’מפליא לעשות’. כי “הנה לפי המובן”, לפי המושגים המובנים והמורגלים אצלנו, “שני מיני תכליות כאלה מחלישים אחד את חבירו”, כשדבר משמש לשתי תכליות שונות נוצר ניגוד אינטרסים, המחליש את היכולת למלא באופן שלם את הנצרך לכל תכלית. “כי כשאין לדבר כי אם מטרה אחת”, ניתן להיות מסור ונאמן אל מטרה זו באופן מוחלט, “אפשר להשלימו הרבה אל מטרתו, אבל כשיהיה הדבר נתון לשתי מטרות”, שכל אחת בעלת ערך עצמי, יש כאן נאמנות כפולה, הפוגעת בשתי המטרות ו”כל אחת מכחשת את כח זולתה. אבל מחכמת השי”ת וגבורתו הבלתי תכליתית” – הבלתי סופית, “הוא, שכל אחד מאלה”, מהמטרות הללו, “עומד בכל תוקפו כאילו לא היה זולתו”. מצד אחד ישנה נאמנות ומסירות מוחלטת להוציא לפועל את התכלית הפרטית, ומאידך ישנה מסירות גמורה אל מימוש התכלית הכללית.
“על כן מדבר בתהלים מתכלית הפרטית שיש לכל אחד מהכוכבים, אמר: ‘מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא’, שיש שמות רבים, לכל אחד ואחד שם פרטי מיוחד, המורה על תכליתו מצד עצמו” .

קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע
חכמת היצירה האלוקית, הבאה לידי ביטוי בכוכבים, רמוזה היתה במשכן. הגמרא (שבת צט, א) המתארת את מבנה המשכן, מדמה את הקרסים שבגגו לכוכבים שברקיע – “נראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע”. היריעות שבגג המשכן היו עשויות משני חלקים שחוברו בעזרת קרסים. בשפת כל חלק היו לולאות המכוונות זו כנגד זו, והקרסים הוכנסו בלולאות וחיברו את שתי חלקי היריעות להיות המשכן אחד. מה באה הגמרא להשמיענו בדימוי הקרסים לכוכבים? – מסביר הרב (עין איה שבת ב פרק יא, כא), שכל המשכן הוכן בדומה לצורת העולם, כדי להורות לנו את כבוד ה’ והשגחתו המופלאה בעולם. ואם כן, הקרסים שבמשכן מלמדים אותנו על עניין הכוכבים:
“הבניה הכללית של כל עולמי עד, צבאות השמים וכסיליהם” – מזלותיהם, “הכוכבים המתנוצצים בשפרירי שחקים”, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, מערכת בעלת ערך עצמי, “כולם אינם כי אם התנוצצות של כוחות משתלבים ומתחברים זה לזה, כדי לכונן על ידם עולם אחד מלא ואדיר, מופע מרום עולם של המחשבה האצילית האלוהית.
והקרסים, בשביל כך”, מפני שהם “מחברי היריעות, עושי המשכן אחד, נראים בלולאות, הקרובים להם”, מבחינת תיפקודם, שגם הם משמשים לחיבור היריעות “ומסמנים את החיבור וההתאגדות הכללית יחד עמהם, ככוכבים ברקיע, שעם כל עמדתם הגדולה בפני עצמם, הרי הם באמת בעלי תוכן של קרסים, מחברים אוהל ומשכן גדול ונעלה של ההויה הכוללת על פי תוכניתה הגדולה של היצירה, אשר בחכמת ‘אלהים חיים ומלך עולם’. ויחד עם שימושם” של הכוכבים “בתור מאחדים, הינם בעלי ערך רם ונישא לעצמם, אף על פי שהלולאות מורים על יחסם המאחד, בכל זאת הרי הם מלאים זיו ומפיקים נוגה בבחינתם העצמית. והרי זה בא ללמד ונמצא למד על דבר הערך של הכוכבים ברקיע, וכל נויו של עולם וזיוו, אחדותו והדרו”, שאף על פי שיש תכלית ויופי עצמי בברואים אלו, עם כל זה הם מתאחדים להוציא אל הפועל גם תכלית כללית, המקיפה את כל הברואים, תכלית העומדת ביסוד יצרת העולמים כולם.

ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים
מתוך הבנת עומק המשל של הכוכבים, ממשיך הרב ב’מדבר שור’ (דרוש י”ד הנ”ל) לבאר את הנמשל:
“וזהו שתיאר השי”ת ריבויים של ישראל ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים – כי לכוכבי השמים מצד גודלו של כל אחד ואחד וחשיבותו, ניכרת בהם התכלית הפרטית של כל אחד ואחד”. הדימוי לכוכבי השמים בא להורות על התכלית הפרטית, כי גודלם ועוצמתם של הכוכבים מדגישה ומבליטה את היעוד העצמי והמיוחד שלכל כוכב וכוכב, אף על פי שודאי ישנה גם מטרה כללית המקיפה את כל הכוכבים יחד. “וחול הים אין להבחין לכל גרגיר חול מיוחד תכלית בפני עצמו, רק שמקיבוץ כולם יוצאת תכלית גדולה שהיא קיום העולם, כמו שכתוב (ירמיה ה, כב): ‘אשר שמתי חול גבול לים חק עולם'”. הדימוי לעפר הארץ ממחיש את מציאותה של תכלית כללית, המתקבלת מצירופם של המון גרגירי חול חסרי חשיבות עצמית.
“והנה לישראל ישנם גם כן שני אלו מיני תכליות – שלכללות מציאות האומה הישראלית בעולם, תכלית נשגבה וגדולה מאוד”, עם ישראל הוא ‘לב העולם’, אשר נוצר לקדש שם שמים בארץ ולתקן עולם במלכות שדי. יעוד כללי זה רמוז בדימוי לעפר הארץ. אמנם בישראל גם לפרטים ישנה תכלית עצמית – “אף גם זאת, לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו יש תכלית פרטית, והיא גם כן גדולה מאוד”. כמו שבצבא הכוכבים בולטת הגדלות והיחודיות של כל כוכב וכוכב, כך בישראל ‘כל אחד כוכב’, לכל אחד יש יעוד עצמי ויחודי בעל ערך רב. “על כן אמרו חז”ל (ב”ב יא, א): ‘כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'”. מצד הערך העצמי שבכל אחד מישראל הם דומים לכוכבי השמים, אשר יחד עם המטרה הכללית שהם ממלאים ביחד, לכל אחד מהם ישנה מטרה פרטית.

התכלית הפרטית מיוחדת לישראל
תכונה זו, שלכל יחיד ויחיד ישנה תכלית עצמית בעלת ערך רב, מעבר לחלקו בהשגת המטרה הכללית, היא מיוחדת לישראל. באומות העולם אין תכלית עצמית לכל אחד ואחד, אלא תכלית כללית העולה מתוך סך חיי כל היחידים. לכל אדם נוסף באומות עולם יש ערך כמותי, בהיותו מוסיף כח וממשות בכלל, אך במסגרת הכלל הוא אינו בעל תכלית יחודית בעלת ערך, שאף אחד אחר מלבדו לא יוכל למלא. אמנם ישנם מדענים, הוגים ויוצרים חשובים מאומות העולם שתרמו רבות לפיתוח האנושות, אך אין זה מחמת גודל יעודם העצמי, ואילו הם לא היו עושים זאת, היו באים אחרים ופועלים את שפעלו אלו. “על כן נתיחסו ישראל אל החול, ואומות העולם אל המים, כמו שכתוב (ישעיה יז, יב): ‘המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון’. כי המים למראה עין אינם מתחלקים, והם מתאחדים לגוף אחד”, בלא שנותר שום רושם לפרטים המרכיבים אותם, “להורות שאין למציאותם כי אם התכלית הכללית”. מעלתם של אומות העולם אינה כה חשובה, עד כדי שתהא מעלה עצמית בכל אחד ואחד מהן, כפי שמבאר הרב (עין איה שבת פרק א, כ): “האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר אורחות החיים הפרטיים שלהם על פי אורחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל”.
“מה שאין כן ישראל, שכל אחד מחולק לתכליתו”. למרות שכל ישראל יחד מממשים תכלית כללית גדולה אחת, היחידים אינם נבלעים בה, כל יחיד ויחיד מישראל אינו רק ‘בורג’ במכונה הגדולה, אלא לכל אחד מישראל יש ערך וחשיבות עצמית. הגוון העצמי והתכלית המיוחדת של כל יחיד מישראל אינה יכולה לצאת אל הפועל אלא על ידו, ואם הוא יחסיר את החידוש המיוחד של אישיותו, ישאר העולם חסר.
יחודו של כל אדם מישראל בא לידי ביטוי במאמר חז”ל (סנהדרין צ, א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, כפי שמבארו הרב (עולת ראיה ח”ב עמ’ קנז):
“אין היחיד” בישראל “נטבע בים הכלל בתור דבר אבוד במציאות”, אלא “כגודל האחדות של כלל האומה, כגדולתה של הנשמה הכללית הרוכבת ‏בגאון ד’ על במתי שמים וארץ, כן היא הפרטיות הגדולה של כל נפש מישראל, של כל נשמה פרטית. עולם מלא הוא כל יחיד, ‏עולם מלא הוא בפני עצמו, כלול ועשיר, גדול ונשגב”. אותו עולם פרטי זה “הוא חלקו הפרטי בהוד הנצח, וגוון מיוחד וצבע בהיר וחדש הוא נותן בעוזו ‏על מלא כל. חלק חטוב, חשוב וניכר, יש לכל אחד מיוחד שבישראל בעולם הבא” – במטרתו העליונה והנשגבה של העולם, “והחלק הזה, בעושרו וגודל קודשו, עִם זה הוא אחוז ‏ואחוד בכללות כל ישראל” . ‏
אם כן, ישראל נמשלו לכוכבים להורות על מעלתו העצמית של כל אחד ואחד מהם, כדברי הרב (המשך עין איה שבת פרק א, כ הנ”ל): “עם ד’ אלה התנשאו למידה זו, שהם ככוכבי השמים, שלכולם” – לכל אחד ואחד מהם “בשם יקרא, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז, א). הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה, שיש בכוחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה.
אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברוב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט”. וכפי שממשיך הרב ב’מדבר שור’ (דרוש י”ג הנ”ל) ואומר, שאמנם יש לכל אחד מישראל תכלית עצמית גדולה, “אלא שהתכלית הכללית עצומה מאוד, עד שאין התכלית הפרטית ניכרת בערכה”, ולכן התכלית הכללית אינה נמשלת לכוכבי השמים, אלא לחול הים, המורכב מגרגירים רבים חסרי חשיבות עצמית. ומכל מקום התכלית הכללית שבישראל אינה מדומה למים, שאין הפרטים ניכרים בהם כלל, אלא לחול הים – “על כן הדבר דומה לחול הים, שאם” – שאף על פי, “שהם מחולקים לגרגירי חול”, חלוקה המורה שיש עניין גם בפרטים, מכל מקום “אין ניכרת התכלית הפרטית, לעומת גודל ההשקפה אל התכלית הכללית”.

נמצינו למדים שהדימויים לכוכבים, לחול ולמים מורים על שלוש מדרגות ביחס של הפרטים אל הכלל. הכוכבים מורים מדגישים שלכל יחיד ערך ותכלית עצמית; החול מורה על המצאות תכלית כללית נשגבה, שאמנם כלולים בה הרבה פרטים בעלי ערך, אך חשיבותם אינה ניכרת לעומת גודל תכליתם הכללית; והמים, אליהם נמשלים אומות העולם, מורים על המצאות תכלית כללית בלבד, שהפרטים המוציאים אותה אל הפועל אינם בעלי ערך עצמי כלל, אלא בטלים לגמרי אל עניינם הכללי.

סדר בירור התכלית של ישראל
על פי דברי הרב ניתן להבחין בהדרגה שבבירור התכלית של ישראל. אברהם אבינו בראשית דרכו התבשר שהעם שיצא מזרעו יהיה “לגוי גדול” (יב, ב), בעל תכלית עצומה ונשגבה, שכל העולם תלוי בעבודת ה’ הנפלאה שלו. “‘ואעשך לגוי גדול’, אמר לו (אברם): ומנֹח לא העמדת שבעים אומות. אמר לו: אותה אומה שכתוב בה ‘כי מי גוי גדול’, אני מעמיד ממך”. אך ככל שאברהם אבינו מתקדם בבירור עניינו המיוחד של העם שהוא מייסד לעומת שאר העולם, מתבררת לו התכלית של העם הזה ביתר שלמות.
לאחר שאברהם אבינו נפרד מלוט, הנוסע מקדמונו של עולם לשבת בחברת אנשי סדום, הגדרת התכלית מתחדדת, ומתברר שגדולת התכלית הכללית של ה’גוי גדול’ אינה כזו שאינה מותירה שום ערך לפרטים, אלא יש קצת ערך גם לכל אחד ואחד – “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (יג, טז).
ובהמשך, לאחר המלחמה בחמשת המלכים, שבאו לכבות אורו של עולם, מתעצמת הגדרת תכלית שבישראל, ומתברר שבנוסף לתכלית הכללית העצומה של ישראל, ישנו גם ערך רב מאוד ותכלית נפלאה לכל אחד ואחד מהם – “וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (טו, ה).
בסוף פרשת וירא (כב, יז), לאחר שיא התעלותו של אברהם אבינו במעשה העקידה, באה הברכה האלוקית בביטוי שלם, הכולל את המעלות כולם – “כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם”.

הבנת מציאות התכלית הפרטית והתכלית הכללית שבישראל חשובה מאוד, ונובעות ממנה השלכות רבות, שהרב מאריך לבארן בכתביו. למשל, מתוך הבנה זו יש ללמוד שאין סתירה בין המימוש הפרטי לבין הדאגה להצלחת הכלל, להפך, אי אפשר להשיג שלמות פרטית אמיתית בלא שהיא פונה לשרת את הכלל , ומאידך, הצלחת הכלל לא תושג בלי שיושלמו כל היחידים, כל אחד ואחד לפי עניינו המיוחד .