לא קל היה לאברהם
אבינו לעזוב את כור מחצבתו-משפחתו, מקום
הולדתו וארצו, וללכת אל הבלתי נודע "אל
הארץ אשר אראך". אך קשה יותר היתה הבשורה,
הציווי האלקי שהופיע לאחר מכן, "ואעשך
לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה".
אברהם אבינו מקבל על עצמו תפקיד כפול שלכאורה
קשה ואולי בלתי אפשרי לממשו. מצד אחד "ואעשך
לגוי גדול" ממנו עתיד לצאת גוי – עם מיוחד,
עם ישראל, בעל אופי, אישיות ותפקיד ייחודי
עד כדי כך שעליו נאמר "הן עם לבדד ישכון
ובגויים לא יתחשב", ומצד שני "ונברכו
בך כל משפחות האדמה", "והיה שמך אברהם
כי אב המון גויים נתתיך".
כלומר אברהם אחראי
לא רק על עם אחד ומיוחד אלא על כל המין האנושי,
הוא האבא של כולם, ועליו מוטלת החובה כאב,
להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הכשרונות
והתכונות של כלל המין האנושי, כלל העמים
שלכאורה שונים ופעמים אף מנוגדים לאופי
ולכישרון הישראלי המיוחד. הייתכן? כיצד
יכול אדם אחד להתמסר באמת בכל כוחותיו המחשבתיים,
המנטליים, הרצוניים והמעשיים, מתוך שייכות
והזדהות אמתית לשני תפקידים אלו שלכאורה
סותרים זה את זה?
כאבי האומה הישראלית
עליו לגלות את ייחודו של עם ישראל שיבוא
לידי ביטוי בכל צדדי החיים הישראלים המיוחדים,
כגון חינוך הדורות הבאים למימוש המטרות
המיוחדות לישראל, ניהול המערכות הלאומיות
הציבוריות על פי הערך הישראלי המיוחד שפעמים
אף בא לידי ביטוי במאבקים קשים ונוקבים
מול עמים ולאומים אחרים. ומאידך, כאבי האנושות
כולה עליו לדאוג לא רק באופן טכני, אלא בהזדהות
פנימית עמוקה, להוצאתם מן הכוח אל הפועל
של כלל צדדי האדם שבאדם, ולתיקונו של עולם
באופן כללי. אז מיהו אם כן אברהם אבינו?
אברהם, אב המון גויים או אבינו – אביהם
של ישראל? את זאת מלמדת אותנו פרשתנו, שהוא
גם אברהם וגם אבינו.
אברהם, כיסודה
של האומה הישראלית, מגלה לנו שעם ישראל
הוא התמצית הפנימית של כלל האנושות, הוא
כולל באופן ריכוזי בקרבו את כל מגמות האדם
ותיקונו של העולם, ממנו מתחיל הכל ובו תלוי
הכל, כדבריו של הרב קוק (אורות ישראל א א):
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה".
אך דא עקא, כגודל התפקיד, החשיבות והאחריות
המוטלים עלינו, על עם ישראל, כך גם פוטנציאל
הבעייתיות שבמילוי מורכבות זו באופן מעשי
וממשי, באופן אמתי ונכון, מכוון ומדויק.
עם שאלה גדולה זו מתמודדים אנו לאורך כל
ההיסטוריה ופעמים רבות פתרוננו לשאלה זו
סוטה מן היושר, מן האמת ומרצון ה' מאתנו.
פעמים אנו זונחים כל קשר עם אומות העולם
ומתרכזים בשלנו בעיקר בתחומים הרוחניים
וה"דתיים", עד כדי בניין השקפת עולם
ושיטה מחשבתית שלמה שאין לנו כל קשר אל
השכל האנושי המתבטא בלימוד החוכמות והמדעים,
ואל המעשה האנושי הפרטי – במלאכה ובעבודה,
או כמאמר האומרים ח"ו, "הציונות אם
כל חטאת…".
ומאידך גיסא,
פעמים רבות יותר אנו נכנעים לערכי התרבות
הכללית, דעותיה, נימוסיה, התנהגויותיה ושאיפותיה,
עד כדי שכחת עצמנו, מה אנו ומה חיינו, ומה
עצמיותנו. אסור לנו לאפשר שום דריסת רגל,
ק"ו דריסת דעה, מגמה ושאיפה של אומות
העולם לתוכנו, הבאה היום לידי ביטוי במוסדות
האקדמיים, במערכת החינוך, בבתי המשפט, בפוליטיקה
ובתקשורת, ובכל מערכות חיינו. וכהסברו של
הרב קוק זצ"ל: משנכנסו יוונים להיכל טימאו
כל השמנים – עצם הכניסה להיכל ל'מקום' הישראלי
המיוחד לנו – היא בעצמה הטומאה.
הקונפליקט הזה
מופיע בעם ישראל מאז יציאת מצרים ועד ימינו.
ופתרונו בצורה מדויקת ומכוונת הוא משימת
חיינו, מצד אחד התרכזות מוחלטת ללא שום
חדירה מבחוץ בגילוי תפקידנו הישראלי המיוחד,
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב",
ומצד שני בניין השקפותינו ותודעתנו, שתפקידנו
בסופו של תהליך הוא לתקן את העולם כולו
על כל צדדיו, ומשום כך יש לשמור על 'ערוצים
פתוחים' עם אומות העולם בעניינים הקשורים
לצדדי החיים השונים ללא שמץ של פגיעה בעצמיותנו
הישראלית המיוחדת, ובכך להביא את העולם
ל"והיה ד' למלך על כל הארץ", "ביום
ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ומה נפלאים דברי
הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל ה ב) המסכמים
זאת בתמציתיות רבה: "צדקה עשה הקב"ה
עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום
אחד. לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת,
לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים
הם הכשרונות… אוצר סגולת עולמים (תמצית
כל הכשרונות) בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד
במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים
צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל
כדי שיושלמו על ידי העולם וכל נדיבי עמים.
ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם,
וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא
שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר
פנימיות החיים (עצמיות החיים) שלמה היא
בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם…
ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא
מבחוץ, 'יפיפותו של יפת באהלי שם'… ומשפע
פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת
ולא מקבלת – 'ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר'
".
