עבודה וזהות, יהודית / לגעת בטבע

נתנאל לוי – לגעת בטבע
מפגשים עם לבו של הטבע
קבלת פנים
התרגשות וחשש התערבבו באוויר, זו הולכת להיות פגישה עם המלך. האחים קיבלו תדריך מיוסף והוכנסו לארמון. הוילונות נפתחו והשטיח נפרס לעבר כסאו של הוד מלכותו. קידה באוויר ושלום למלך. פרעה שואל באלגנטיות “מה מעשיכם?” דהיינו ‘במה אתם עובדים?’ אם הם לא היו בהלם, אז אני בהלם בשבילם. פרעה, לא מצאת שאלה אחרת? הגיעו אליך בני אדם לא מכונות ייצור.
בעוד אני קורא ברש”ר הירש עם ידידי זרחיה, הכתוב נהיה נוקב: ‘במדינה כדוגמת מצרים, האדם נחשב רק על פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, חקלאי או חייל…’ כן, במצרים העבודה היא הכל בחיים. אדם למפעל נולד.

הדרת אנשים
במצרים לא נהנו לדבר על הדרת נשים הם פשוט הדירו אנשים ‘וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ (יוסף כשליט) וְלָהֶם לְבַדָּם (עברים) וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם (עשירון עליון) כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם’ חס ושלום לשבת עם רועי צאן באותה מחלקה. המצרים הקפידו על הפרדה ברורה במקומות ישיבה, מחלקה ראשונה לאנשי עסקים ושרים הרוכבים על סוסי מנהלים. במחלקה השנייה, פועלים או רועי צאן מהעשירון התחתון. האמת שגם מאות שנים אח”כ מצאנו עדות להפרדת ישיבה לפי מקצוע, אך בקרב יהודי אלכסנדריא במצרים ‘ולא היו יושבין מעורבין (בתפילה), אלא זהבין בפני עצמן, וכספין בפני עצמן, ונפחין בפני עצמן…’ (סוכה נ”א) המקצוע היה תעודת הזהות. מבארת הגמרא שהיהודים לקחו זאת למקום של חסד וכך אפשרו לאורחים השתלבות מהירה כמובן… בשוק העבודה.

דרוש מנהל
העבודה מספקת כסף, העבודה מספקת מעמד. ידוע, שאנשים בישראל מעדיפים קידום בדרגה מאשר העלאה בשכר. להיות מנהל זה כבוד, אבל במצרים זה היה קיומי, שם כל אדם דורג בתוך פירמידה אנושית. בתחתית היו עבדים, מעליהם פועלים, שוטרים, נוגשים, שרים, ובראש הפירמידה, במקום הכי גבוה עמד לו האדם הכי נמוך, גובהו היה אמה (מ”ק דף י”ח).
במצרים הקדומה לקח פרעה לעצמו את כל התיקים. הוא היה הנשיא, החכם, שר הביטחון, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. מזכיר מאוד את מנהיגי מדינות ערב שנופלים היום. פרעה לקח לעצמו את כל הסמכויות, אבל ידע לחלק כבוד. היו לו המון שרים עם תיקים חשובים. לדוגמא, האופה המלכותי הוכתר כשר האופים. וכדי למזוג יין לפרעה זכית למעמד שר המשקים. בעלי הצווארון הלבן במצרים היו בעלי שררה. אפילו הקצב בארמון נקרא שר הטבחים, היתה לו שררה על בהמות העומדות לשחיטה.

איך נפלו גיבורים?
איך התמכרו המצרים לעבודה עד רמת הזהות האישית? איך נפלו המצרים עד תחתית והפכו לסמל הרהב והגאוה?
מצרים התבססה על חקלאות מעשי ידי אדם בלבד. כמות המשקעים השנתית שם היא 18 מ”מ והגשמים לא נראים באופק. מה שאומר שאם חפרת תעלת השקיה מהנילוס, השדה יצמח ואם לא חפרת אז לא יצמח! היבול שם נגזר מהשקעת האיכר, הוא יקצור את כל התהילה. האקלים הפיסי במצרים מזמין אקלים רוחני של כוחי ועוצם ידי.
כאשר היבול באחריותך המלאה בלבד, אפשר למדוד חריצות לפי תוצאות. ברור אם כן, מדוע יכול פרעה להציב יעדים נוקשים בתוצר “כלו מעשיכם דבר יום ביומו” הכל צפוי, הכל בשליטה וזו השפה.

אנשי רוח
פתאום מגיעה למצרים משפחה בת חורין, משפחה שלא משתעבדת לפיסת קרקע לאורך הנילוס, משפחה שמסוגלת לנדוד ובכל זאת להתפרנס, הם לא צפויים כי הם רועים. אצלם השליטה מוגבלת מאוד, מספר הוולדות בכל המלטה לא בידי הרועה ובכלל, יש לצאן רצון משלו. במיוחד בתחום הכלכלי הצאן לא רוקד לפי החליל של הרועה. ‘גורם עליון’ נכנס לתמונה ושליטת פרעה מתחילה לקבל רעידת אדמה. לפני שהמשפחה הזו תקלקל את החינוך של פרעה הוא מרחיק אותם לארץ גושן. “הן עם לבדד ישכון” גם בתפיסה כלכלית.

שקועים בבניין
להפוך חמר ללבנה, פירושו לייבש לגמרי את המים מעניקי הגמישות לטיט ומייצגי הענווה, וכך להגיע לנוקשות של אבן. זו התנועה גם בנפש פרעה. לימים, עיני פרעה פגשו את יד ה’ משדדת חוקי טבע, אך לב האבן סירב להשלים את הפאזל ואחז בקרנות המזבח של מדע עיוור. כשרוצים להבין איך העולם עובד, פונים לחוקי הטבע המתחילים לרקום תמונה, עיקר התמונה תתגלה רק כשנבין את חוקי הרוח. פרעה התעקש לשלוט לגמרי וכפר בממד הברכה הפורץ תבניות, במו ידיו הוא דחה את ברכת החיטים הבריאות וברכת הפרות השמנות. ארץ מצרים לא בנויה לחיבור עם הקב”ה דרך העבודה.
המצרים לא ויתרו על הנצח וניסו לכבוש אותו דרך הקיבעון, הם האמינו שבחניטת גופה והקפאת מצבה הגשמי הם מעניקים לה חיי נצח. נצח גשמי מקובע ודומם. אומר השפת אמת, זה בדיוק העיתוי לקבל את מצוות קידוש החודש. מצווה המגלה התחדשות בטבע ובקדושת הזמנים.

מחשבות חירות
הצאן רועה ומחפש מזון, והיהודי רועה ומחשבתו משוטטת בין הרים. כרי המרעה מספקים לשניהם מזור, לצאן – אוכל ולרועה – רוח, שניהם בתנועת חיפוש ובקשה. ביאר הרש”ר הירש בפרשת בראשית כי רועה מלשון רעיון, ובארמית מלשון רצון. רועה הוא בן חורין בנפשו וקשה לממש בו “תכבד העבודה על העם ואל ישעו” יש לו זמן לנפשו והוא עוד יגלה חזון חדש. אצלו העבודה מאפשרת דרור לרגשות חמלה ובמיוחד לזהות הפנימית.
ירדנו למצרים כרועים ויצאנו ממנה עם שותף מרכזי בגידול הצאן, שם נצטווינו להעניק לו באהבה את הראשית, “פטר שור ושה”.
אחר הצאן נבנו לנו רועים שלקחו אותנו לארץ ישראל בה החקלאי מתפלל לגשם. ארץ שלא מפסיקה לאמר לנו שבסוג עבודה יציבה, הרכיב הכי חשוב בה הוא הרכיב המשתנה שסודק תבניות ומעורר חששות. כי דווקא הוא מרומם את הזהות שלנו, מהעבודה והמעמד, לזהות של יהודי המחובר לשמים.