שבת פרשת נח, שנת תשס”ו, ואני בתוך הגולה, בין אחיי ורעיי שגלו מביתם בנווה דקלים אשר בגוש קטיף ושוהים בבית מלון בציפייה למצוא מנוח לכף רגלם. והנה אור חדש מאיר על פרשת השבוע, מתוך אותה מציאות עגומה וחשוכה.
עד לרגע האחרון, לא האמין נח שהמבול אכן יבוא. אמנם הוא לא אמר ‘היו לא תהיה’, אמנם הוא התכונן לאותו רגע במשך 120 שנה, אמנם הוא שיתף פעולה עם הגזירה הא-להית; אולם בכל זאת… מציאות החיים של הדור כה חזקה היתה, עוצמתה של הקטסטרופה הצפויה כה גדולה היתה, כך שלא ניתן היה להאמין כי עולם שלם יבוא אל קצו בתוך ימים ספורים. “אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים” (רש”י). ניכר היה כי בעל כורחו הולך הוא מארצו, ממולדתו ומבית אביו, תוך שהוא נוטל עמו את כל זכרונותיו ואת המעט שניתן היה לו להציל מפני מי המבול.
המבול יורד ויורד, ונח ומשפחתו סגורים בתוך התיבה. לא עוד המרחבים בהם חיו עד כה, אלא קופסה סגורה, מגבילה ומעיקה. צפוף שם, רועש שם, עם כל החיה והבהמה, עם כל ציפור כל כנף, באין מקום שקט להתבודד, להירגע.
אין זה הבית המוכר מזה שנים רבות. לא עוד היציבות של החיים. לא בית קבע היא התיבה, אלא משכן זמני. נעה ונדה היא התיבה על פני המים מבלי יכולת להטיל עוגן של קבע. חותם הארעיות והתלישות מונח בכול. ועל הכול מעיקה תחושת אי הוודאות. רק משך ימי המבול היה ידוע מראש, ארבעים יום וארבעים לילה; אך לא יותר מזה. לא היה תקדים לתופעה כזאת. איש לא יכול היה לדעת כמה זמן יקח עד אשר ניתן יהיה לעזוב את התיבה. ובאין יודעים מתי יימצא מנוח לכף רגלם והיכן יימצא אותו מנוח, באין יכולת לשער את המציאות החדשה אליה ייקלעו לאחר מכן, לא ניתן אף לתכנן את העתיד. בכיליון עיניים רואים הם סימן אחר סימן להתייבשותה של האדמה וליכולת לשוב ולהתיישב על פניה, אולם עליהם להמתין עוד ועוד. שולח נח את העורב ואת היונה כדי לקבל שביב של מידע, אך העורב מאכזב והיונה לא מוצאת מנוח לכף רגלה. רק בפעם השלישית מקבל נח אות חיים בדמותו של עלה זית טרף בפיה. רק עוד יותר מאוחר “יונה מצאה בו מנוח”, ועוד יותר מאוחר “שם ינוחו יגיעי כוח”.
בודדים הם נוח ובניו בעולמם. ניגוד משווע שורר בין העולם החרב במבול שמסביבם לבין בועה קטנה של קיום הנמצאת בתיבה. אין הם יכולים לשאוב כוח אפילו מכך שמה שעובר עליהם עובר גם על אחרים. כל עולמם הקודם – חרב ואיננו. העתיד – לוט בערפל כבד. וההווה – קשה מנשוא.
גם נפגעה היכולת לשאוב כוחות מן המסגרת המשפחתית. בעוד שכל בעלי החיים נכנסים אל התיבה שניים שניים, נפרדים הזוגות בקרב בני משפחתו של נח. הגברים חיים בנפרד והנשים בנפרד. איום מרחף על חוסנו של התא המשפחתי, והדבר מגביר את המצוקה.
מה עובר על אנשים הנמצאים שנה שלמה, שלוש מאות ששים וחמישה ימים (על פי רש”י) במציאות כה מטורפת ומטריפה את הדעת? מהן ההשלכות של מציאות כזאת? כיצד מתמודדים אתה?
כל מצב של ייסורים, לא רק אסון הוא, אלא גם אתגר. לא רק מקור נפילה וצניחה, אלא גם מקור גדילה וצמיחה. את התוצאות ההרסניות שמצב כזה מזמין ניתן לראות בתקופה שלאחר היציאה מן התיבה. נח, אשר לא אזר כוח לשוב ולהתחיל מבראשית את מפעל חייו, שוקע בשכרות ומתגולל ביינו. המבנה המשפחתי מתפורר. כבודו של נח יורד בעיני בנו המוסיף ביזיון על ביזיונו. גורלו של נח תלוי בשני בניו האחרים הנחלצים לעזרתו. חם, לאחר שאיבד את היכולת לכבד את סמכותו של אביו, מאבד גם את הסמכות המציבה בפניו מוסר וערכים ושוקע בזימה ובזוהמה מוסרית. אולם תוצאה זו איננה הכרחית. אם הקב”ה מזמן לאדם מציאות חדשה, אף אם קשה היא, עליו לחפש בתוכה את תפקידו החדש, ואף את אישיותו המתחדשת. חורבנו של עולם, מציאות חיים חדשה, בה מוטלת על קומץ בני אדם האחריות להמשך קיומו של עולם החי כולו, לקיומה של האנושות כולה, למשמעות קיומה של הבריאה כולה – בכוחה להפוך אנשים פסיביים המתגוננים מפני איומי הסביבה לאנשים אקטיביים, פעילים ואחראים, ואף מנהיגים. זה מה שקורה לשֵם. שנה תמימה של אחריות ודאגה יומיומית לאלפי בעלי חיים עיצבה את אישיותו. אין הוא נגרר אחר הנסיבות ולא נותר אדיש אל מול מצבים מבישים ומביכים. להפך, מתגלה הוא כמנהיג, ומוביל בעקבותיו את יפת אחיו. שנה קשה זו שעברה עליו, עשתה לו מה שעשתה לדוד המלך תקופת בריחתו מפני שאול – הכשרה למלוכה. על כן מברך נח את שם בנו: ברוך ה’ א-להי שם, ואף מברך את יפת ההולך אחריו: יפת א-להים ליפת וישכון באוהלי שם.
* מוגש בהערצה לגיבורי גוש קטיף, הצומחים ומצמיחים מתוך העקירה החורבן. ויתקיים בהם: “העם אשר נע, כצאן תעה, יזכור לפוקדו ברית ושבועה, לבל יעבור בם מקרה רעה, כאשר נשבעת על מי נח”.
