סיימנו את פינתנו הקודמת בשאלת הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א: “יש לברר איך לכתחילה צריך מלמד לנהוג כאשר יש [בכיתה] תלמידים טובים בינוניים וחלשים, ואם ישים מגמתו לאחד הסוגים ייגרע מהלימוד של שני הסוגים האחרים?” (“הל’ מלמדים” עמ’ רצב). עונה הגרז”ן גולדברג: “לכאורה, צריך לשלש את זמנו, לכל סוג שליש”. זאת אומרת, לחלק את זמן השיעור לשלושה חלקים, ולהקדיש לכל אחת מהקבוצות שליש מזמן השיעור. אבל, מעיר הגרז”ן, בדרך כלל זה לא ניתן לביצוע, ועל כן נדרש סדר קדימויות, מי קודם למי? התשובה נמצאת בחז”ל, בהלכות “תלמוד תורה”. נפסק בשולחן ערוך (רמ”ה ב) שאם אב ובנו צריכים ללמוד, ואין תקציב אלא עבור אחד מהם, קודם האב לבנו. אבל אם היה בנו “זריז וממולח [= בעל קליטה מהירה], ותלמודו מתקיים בנו [= בעל זיכרון]” (לשון הגמ’ קידושין כט ב), ורואה האב שבנו יצליח ממנו, הבן קודם לאב, והאב יטרח אחר מזונות ויספקנו. הסיק מכאן הגרז”ן גולדברג שביחס ללימוד תורה בעלי הכשרונות קודמים. בבואנו לחלק את המשאבים החינוכיים (כוח אדם, תקציב, שעות הוראה) העומדים לרשותנו, תינתן העדפה ברורה לבעלי הכשרונות.
על מי מוטל ליישם את ההנחיה החינוכית הנ”ל? משיב הגרז”ן שהנחיה זו מחייבת את מערכת החינוך הציבורית, הממומנת על ידי הציבור. היא אחראית לחינוכם של כלל התלמידים, לכן היא מחויבת לסדרי הקדימויות החינוכיים, ובכלל זה להקדים את בעלי הכשרון. אבל אם משכורת המורים משולמת על ידי ההורים (ובכך נעשים המורים לשלוחם האישי של ההורים), זכאים ההורים לדרוש מהמורה להשקיע בבנם כמו בכל תלמיד אחר גם אם הוא לא נמנה על המצטיינים. ההורים משלמים עבור חינוך בנם, ואין להם כל ענין בכך שבן חברם זריז וממולח יותר מבנם. הם אינם חייבים לממן את החינוך העודף של בן חברם, לכן הם זכאים לדרוש שבנם לא יופלה לרעה בגלל שהוא חסר כשרונות (כמובן, אם מראש היה ידוע להורים שיש כאן סדרי עדיפויות חינוכיים, הם כפופים להם).
למדנו מכאן שבאופן בסיסי, יש בלימוד תורה קדימוּת לבעלי כשרון. ועל כן מערכת החינוך חייבת להקדים את טיפוחם של בעלי הכשרון. מדוע להעדיף את בעלי הכשרון? או בגלל כדאיוּת ההשקעה (ההשקעה בבעלי כשרון מניבה “תשואה” יותר גבוהה) או על מנת להבטיח את העתודה של גדולי התורה של הדור הבא.
המעבר מהעיקרון למעשה מעורר הרבה דילמות חינוכיות. השאלה המרכזית היא כיצד ליישם את העיקרון החינוכי הנ”ל. מתי אנחנו קובעים שתלמיד פלוני הוא בעל קדימות חינוכית בגלל כישוריו, ותלמיד פלמוני איננו בעל קדימות. מהו העיתוי? ב”אבות דרבי נתן” (פרק ג) מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: “בית שמאי אומרים: אל יִשנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”. בית שמאי מתנים את קבלת התלמיד בעמידתו במספר דרישות, וביניהן שהוא יהיה “חכם”. בית הלל מוותרים על כך. גם אם כרגע אין התלמיד עומד בכל דרישות הקבלה, אין לדחותו, מפני ש”שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”. הדוגמה של בית הלל לקוחה מתחום ההתנהגות המוסרית, אבל יתכן מאוד שגם ביחס לחכמה ניתן לומר את אותם הדברים: הרבה תלמידים שלא הצטיינו בחכמתם, התקרבו ללימוד תורה ויצאו מהם תלמידי חכמים מופלגים. בית הלל דורשים לתת סיכוי לתלמיד. אל תשפוט אותו כרגע, אולי מצבו ישתנה. השאלה היא עד מתי נותנים לתלמיד סיכוי? בגמרא (סנהדרין צא ב) מובא שכל מי ש”מונע הלכה מפי תלמיד [= כל מי שנמנע ללמד לתלמיד אפילו הלכה אחת] כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. קשה להבין על מה מדובר, מדוע נמנע הרב ללמד תורה את תלמידו. השיב המהרש”א שמדובר ברב אשר סבור ש”אין התלמיד ראוי והגון לכך”, כלומר: איננו מסוגל להבין. לכן אין הרב רוצה לטרוח ולהשקיע בו לשווא. על כך אומרים חז”ל ש”כאילו גוזלו מנחלת אבותיו” – פירש המהרש”א: התורה היא מורשה לישראל, מטבע בריאתם מוכנים ישראל ללמוד תורה.
העידו כמה מגדולי ישראל, שבקטנותם החשיבו אותם לתלמידים בינוניים ומטה, ובכל אופן עלו ונתעלו בתורה עד שהפכו למאורי הדור. ומי לנו גדול מרבי עקיבא שלא למד כלום עד גיל ארבעים, אבל רבותיו ראו את חשקו בתורה ולימדוהו עד שידע את כל התורה כולה. מסופר על המהר”ם שיק שבילדותו אמרו עליו שהוא איננו ברוּך בכישרונות והבנתו חלשה, ועל ידי התמדתו בלימוד והשקעתו בחזרות מרובות, התחדד שכלו עד שכולם שיבחו את שכלו השנוּן.
חשוב להעיר שדברי חז”ל, לתת הזדמנות לכל תלמיד ושאין למנוע הלכה מתלמיד, אינם עוסקים בסדרי עדיפויות או קדימויות אלא בגודל האחריות החינוכית כלפי כל תלמיד ותלמיד. אם יש לפנינו רק תלמיד אחד, לעולם אין להתייאש ממנו. גם אם הוא מתקשה, צריך לתת לו הזדמנות. על כן, מי שיכול להשקיע בתלמיד מתקשה ולחזור איתו ארבע מאות פעם (כפי שמסופר על רבי פרידא), ונמנע מכך בגלל שהתייאש ממנו, הרי זה כאילו גוזלו. אבל, כאשר יש לפנינו שני תלמידים, אחד מוכשר ואחד מתקשה, ושעות ההוראה מועטות והתקציבים מוגבלים, הורו לנו חז”ל שנכון להשקיע בתלמיד המצטיין. הדילמה החינוכית היא מתי מתבצעת ההתפלגות בין “הזריזים והממולחים” לבין אלו שאינם מצטיינים בזריזותם. מהו השלב הקובע להכרעה זו? ברור לכל, שכאשר מגדילים את ההשקעה בבעלי הכישרונות, גדלים סיכוייהם להתפתח ברוח ובידע, ומנגד כאשר ממעיטים בהשקעה החינוכית בתלמידים המתקשים, קטנים סיכוייהם לגדול ברוח ובידע, ובכך מנציחים את מצבם. לכן השלב הקובע הוא קריטי. מהו אותו שלב? המשך בפינה הבאה.
—-
תגובות, הארות והערות – יתקבלו ברצון. פקס: 025353947. מייל: [email protected]
