בא אל התיבה
תיבת נח היא תגובת ה’ על עולם שקלקל דרכו. הרב קוק [מוסר אביך פרק ב’] מביא את דברי הרמח”ל שהקב”ה בחר להתחיל את הכל מחדש. לא ממש בריאה חדשה, אלא להכניס את כל מרכיבי העולם למעבדה פנימית ושם לתקן הכל. הרמח”ל אומר שעקרון “הכנסת הקווים לנקודתם הפנימית”, שייך גם לדרך התיקון של האדם הפרטי.
בגיל צעיר החיים זורמים בעוצמה בכל ערוצי החיים ללא מחשבה והכוונה. בשלב מסוים, כאשר השכל שדרכו להתבונן ולחשב את דרכו מוצא שיש כל מיני עיוותים, לא קל לו לתקן. לא קל לתקן כל כך הרבה פרטים, וכן לא קל לתקן תוך כדי תנועה והמשך החיים. יותר מכך – לא קל לתקן כאשר הפסולת והקלקולים הם כבר חלק מובנה מהחיים.
להתכנס פנימה
העצה שלומד הרמח”ל מפרשת נח היא לעצור לפרק זמן את החיים מזרימתם החופשית, כמו שנח הכניס את כל בעלי החיים אל התיבה. כאשר האדם מתנתק מהמים הסואנים של החיים ומהבוץ והרפש שבהם, הוא קשוב יותר לזרמים תת קרקעיים בנפשו. כאשר האדם מתכנס אל תוכו פנימה, שם הוא פוגש את השכל והרצון בטהרתם. במצב כזה, השכל יכול לנקות ולטהר את כל השאיפות ונטיות החיים. במצב שבו אין זרימה חזקה קל יותר להטות את הזרם ולהתכוונן לפי האמת של החיים.
הקושי שבדרך
קשה מאוד לעצור את החיים. הרב קוק מתאר באופן חי מאוד את הקדרות והלחץ שבהם נמצא האדם בתחילתו של פרק זמן זה. הרי בעצם הוא לא חי נורמלי, ערוצי חיים רגילים לא באים לידי ביטוי. נוח לאדם לזרום חופשי ללא מחשבה על טוב ורע, ההגבלות שהוא מטיל על עצמו מכבידות עליו כאילו הוא נתון במאסר. “וזהו באמת עוול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש,…ע”כ ילך קודר בלחץ בראשית דרכו” [שם]. אמנם בעיה זו שייכת יותר להתחלה שהרי סוף סוף יש בתוכנו נקודה פנימית שמאוד סובלת מכך שהחיים זורמים באופן עיוור, בערוצים שלא מתאימים לה. ולכן אומר הרב קוק שם “אמנם במעט זמן ישובו הקוים אל טבעם וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם”.
חזרה הדרגתית
המטרה הסופית היא כמובן חיים שלמים ומלאים שכולם מונחים על פי עצת השכל ודרך האמת. לאחר תקופה של עבודה אינטנסיבית בתנאי מעבדה נוחים, יכול האדם לחזור ולתת לקווים לזרום בבטחה. הרמח”ל לומד מתיבת נח שגם את שלבי החזרה לשגרה לא עושים בבת אחת. קודם כל משלחים את העורב והיונה לבדוק הקלו המים. “והוא ענין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהי’ חשש הפסד וסכנה, כמו נח ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול” [שם]. וגם אז אם רואים שעדיין המצב עוד לא לגמרי מתוקן, חוזרים לתקופה נוספת כפי שעשה נח. עד שאדם שומע בתוכו את מאמר ה’ שאומר לו צא מן התיבה.
“רוחו ונשמתו אליו יאסוף”
עצתו של הרמח”ל היא כנראה הכרחית אולם קשה ליישום. מאוד לא פשוט לעצור את החיים לפרק זמן, אולם יש פרק זמן שבו קל יותר לעשות זאת. התקופה של הישיבה היא זמן נהדר להיכנס אל התיבה. עיקרה של ישיבה הוא התורה. הישיבה הנה מבצר התורה של העם, ומקום התגדלות בתורה לכל היחידים. אולם יחד עם זאת יכולה תקופת הישיבה להיות גם תקופה של תיבת נח אישית. זה לא קורה אוטומטית, צריך להחליט שאכן מעוניינים להתנקות ולהיטהר. צריך להחליט על תקופה של עבודה מאוד פנימית על האישיות. אם עושים זאת יש סיכוי לשינוי מהותי ולצמיחה של אדם חדש.
השקט שכולם רודפים
לפעמים ההורים נלחצים הם אינם מבינים מה קרה לבנם. לפני שהלך לישיבה הוא היה כל כך מעורה בכל מה שקורה סביבו, ופתאום הוא כאילו נעלם… אל חשש, הוא לא נעלם הוא רק נכנס אל תוכו פנימה, משם הוא יצא הרבה יותר טוב וחזק ממה שהיה קודם. לפעמים הסביבה אינה מבינה את גודל ההכרח של השינוי, החברים קוראים לו להפסיק לרחף… הם אינם מבינים שהאושר שאותו כולם מחפשים, הוא מצא שם, בפגישה עם הפְּנים. “השקט הנכסף שכל העולם רודף אחריו שרוי הוא אז בתוכו” [אורות הקודש ג’ ע’ רס”ט]. יש הטוענים שישיבה היא חממה וצריך לצאת לחיים שלמים. יש בזה פן מסוים של אמת אולם זה כמו שתיל רך זקוק לתקופה של חממה. כדי שהאדם ידע לחתור, על פי דרכו, במים הסואנים שבחוץ מבלי לטבוע ביוון המצולה, צריך תקופה של התכנסות פנימית. גם ההחלטה מתי לצאת מהישיבה צריכה לעמוד במבחן ”העורב והיונה”. רק לאחר שניסה עצמו והוא מרגיש מספיק בטוח שהמים בחוץ קלו לגביו, אז שייך לצאת. במובנים מסוימים שייך לומר שעקרון זה נכון גם לחלק מהבנות. בתקופתנו, שבה המים בחוץ רועשים מאוד, שייך אולי לחשוב על כך גם לבנות. אמנם באופן אחר, במינונים אחרים, אבל גם זה סוג של תיבה.
יהי רצון שנזכה גם אנו, כמו נח לאחר צאתו מן התיבה, לברית בין הקב”ה לבינינו, ולברכת פרו ורבו ומלאו את הארץ.
