אין תמימוּת דעים מהי מטרת החינוך. יש המרימים על נס את האידיאל החינוכי של הקניית חינוך לכל, לכל הילדים, ללא יוצא מן הכלל. אמנם לא כולם גאונים, לא כולם מוכשרים, לא כולם יטפסו במעלות החכמה והידע, אבל אידיאל החינוך הוא להקנות דעת לכולם, לכל אחד לפי כישוריו. אין להפלות בין תלמיד לתלמיד בחינוך. ההשקעה בחינוך צריכה להיות שוויונית, בהתאם לממוצע הכללי של הילדים בגיל חינוך. לעומת זאת, יש אשר מרימים על נס את הטיפוח למצוינוּת, לקדם את מי שיכול להתקדם, לדחוף אותו על ידי השקעה חינוכית מסיבית ממוקדת. בלשון אחרת: להשקיע במוכשרים, באלו שחנן אותם ה’ בבינה יתרה.
יש המבטלים במחי יד את הדילמה החינוכית הזו, בטענה שגם מזה וגם מזה אל תנח ידך: נכון לפעול בשתי החזיתות – גם להעניק חינוך לכל וגם לטפח את המוכשרים. אכן, לפעול בכל החזיתות הוא האידיאל המושלם, ונכון להשתדל בכך. אבל, למעשה, בדרך כלל נדרשת הכרעה חינוכית בין המטרות השונות, כיוון שהתקציבים מוגבלים, וכוח האדם המוצלח בהוראה אף הוא מוגבל. ואז – נדרש סדר עדיפויות: טיפוח מצוינות או חינוך לכל?
ההשקעה במצוינים תקדם אליטה משכילה בחברה, והחברה תרוויח מכך רבות. אבל, מנגד, היא תשאיר את האחרים מאחור. היא תיצור פערים. דוגמה עדכנית לפערים בחינוך היא הפער ברמת הידע בגמרא של בוגרי כיתות י”ב בישיבות תיכוניות. מישיבות אחדות יוצאים בוגרים עם ידע בכמה מסכתות מהש”ס, ובישיבות אחדות חלק מהבוגרים מתקשים בקריאה רציפה של שתי שורות בגמרא, ואפילו קטעי אגדה אין הם מסוגלים לקרוא נכון. פער זה נובע מהפער הראשוני באוכלוסיית התלמידים במוסדות השונים ומאיכות ההשקעה בהם, ועוד. האם זה נכון מבחינה חינוכית? השאלה מתחדדת כאשר כיתה אחת מורכבת מילדים בעלי רמות שונות, האם להשקיע בחלשים, או במוכשרים? או להתעלם מהשוליים ולהשקיע בבינוניים?
להמחשת הדילמה, נפתח בציטטה מדברי הרב מנשה קליין שליט”א, מחבר שו”ת “משנה הלכות” (מובא בס’ “הל’ מלמדים” עמ’ רעז): “כבר כתבתי ואמרתי כמה פעמים שענין הכיתות ב’חדרים’ בזמן הזה הִרבה בני תורה ולקח עם-הארצות מהרחוב, אבל מצד שני גזל מאתנו את ה’גדולים'”. הביקורת של הגר”מ קליין היא על החלוקה לשכבות גיל, המקובלת גם בשיטת החינוך של ה”חדר”. החלוקה לשכבות גיל בישרה את החינוך לכל, מפני שהיא מאפשרת לכל ילד ללמוד תורה, לכן היא מיעטה את תופעת העם-ארצוּת. אבל היא פגעה בצמיחתם של יחידי הסגולה, של ה”גדולים”, כי מערכת החינוך השוויונית חנקה את צמיחתם. הם נדרשו לצעוד יחד עם כולם, בקצב של כולם, ולא ניתנה להם אפשרות לזנק במהירות קדימה. מה היה בעבר? משיב הגר”מ קליין: “וזאת לפנים בישראל, שמי שהיה חריף ומצוין היה עולה ולומד עם בחורים גדולים לומדי תורה”. מערכת החינוך היתה גמישה, מי שהיה מוכשר הוקפץ קדימה וזכה להשקעה חינוכית מיוחדת. החינוך היה מותאם לכישורים האישיים. “ודכירנא כד הוינא טליא [= זכורני כשהייתי ילד] היינו לומדים יחד, ילדים מגיל בר מצוה עד גיל עשרים וארבע, ואפילו יותר. והצעיר הזדרז שיוכל להמשיך ולהתחרות עם הגדולים, והיה ענין של קנאת סופרים תרבה חכמה”. מה שנהג בעבר, לבטל את החלוקה לשכבות גיל, תרם לדרבוּן המוכשרים, אבל היה מתכון בטוח לנשירת החלשים שלא יכלו להתמודד בתחרוּת הקשה עם המבוגרים. “לא כן בזמן הזה, שהולך עם הסדר [= שיש קצב אחיד לכולם], ממילא מונעים את המצוין [= עוצרים את התקדמותו] שהיה יכול לעלות פי כמה מהנמנים והולכים עימו בכיתה [= פי כמה מיתר תלמידי הכיתה]. ולוּ היו שומעים לי, היה ראוי לעשות כמה כיתות ממצוינים מכמה ישיבות ושיגדלו גדולי ישראל”.
הצעתו של הגר”מ קליין מדגימה היטב את ההתנגשות בין המטרות החינוכיות השונות: טיפוח מצוינים על מנת להבטיח עתודה של “גדולי ישראל” או לחילופין – חינוך לכל, שוויוני, על מנת למגר את עם-הארצוּת מהעולם! מה עדיף?
הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א נשאל על “מלמד שמפנה את עיקר תשומת ליבו לטובים שבכיתתו ומניח את החלשים, האם הוא בכלל עושה מלאכת ה’ רמיה?”. היטיב הגרז”ן גולדברג לנסח את הדילמה החינוכית: “יש לברר איך לכתחילה צריך מלמד לנהוג כאשר יש [=בכיתה] תלמידים טובים בינוניים וחלשים, ואם ישים מגמתו לאחד הסוגים ייגרע מהלימוד של שני הסוגים האחרים?” (שם עמ’ רצב). על כך בפינתנו הבאה.
—-
לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232.
