סוף טוב. הכל טוב?- לפעמים נדמה לי שסיפורי צדיקים מתחילים מן המקום הלא נכון, במקום להתחיל מן ההתחלה הם מתחילים משום מה מן הסוף. בסיפורי הצדיקים דמותו של הצדיק ניבטת לעינינו כפי שהיא בסופה, מלאה ביראת שמים, דבקות ללא סייג בתורה וחסידות למכביר. למתבונן בסיפור נדמה בטעות כי כך עלה בגורלו של הצדיק מאז ומעולם, שלמות עילאית שכזו… אין לו לצדיק ספקות וחיבוטי נפש, הוא נטול יצרים ונקי מחטאים. יש בו משהו כל כך שלם וקסום, כמעט לא אנושי. הסיפורים הללו דילגו על החלק הכי חשוב, על האמצע, על הדרך. שומע הסיפור נקלע לעולם זך וטהור שיש בכוחו להשפיע עליו מעט מאד. נכון, הוא מתוודע לעולמם המושלם של קדושי עליון ויכול לסגל לעצמו ביתר קלות אמונת חכמים, (אם כי לעתים עולמם מצטייר באופן שטחי במקצת), ובכל זאת ישנה בעיה, הקושי הוא בזה שאיו לגודל המופלא הזה מגע עם העולם שלנו, מפני שהחוליה החשובה ביותר נעדרת ממנו, חסרה הדרך. השאלות החשובות ביותר נותרות ללא מענה: איך זכה הצדיק לגדולה הזאת? כיצד התמודד עם מעקשי הדרך. היאך נלחם? האם נפל? ואם כן, כיצד מצא תקומה מנפילתו? המחשבה כי ישנם אנשי סגולה מופלאים שבאורח פלאי זכו לכל המעלות המשובחות אינה מועילה להתמודדות שבה שרויים רובנו (כולנו?).
לא ייפלא כי התורה בחרה לספר את הסיפור השלם על כל חלקיו, ובמקום שהתורה צמצמה הרחיבו חז”ל. ניסיון העקדה, למשל, מופיע בתורה באריכות ומועשר במדרש על קשיי הדרך, שמערים השטן המחופש לזקן ונכנס בדברים עם אברהם ויצחק ובפיו טענות מוסריות (תנחומא וירא כב): “בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשוחטו?!… למחר אומר לך שופך דם אתה ששפכת דמו של בנך!”. ניסיונו של יוסף עם אשת פוטיפר מתואר אף הוא, והמדרש מאריך בגודל המלחמה שניהל יוסף עם יצר הרע (עי’ מדרש רבה פז, ז). התבוננות במדרש מורה כי יוסף כבר צעד צעד אחד לעבר החטא, ובגבורה עילאית הכוללת תחבולות שונות וכוח רצון אדיר, הפך את הקערה על פיה. בדמותו של דוד בא העיקרון לידי ביטוי מופלג. דמותו של דוד מלך ישראל איננה דמות מושלמת, היא דמות משתלמת, דמות של דרך ותנועה, דמות של התמודדות תמידית, שאף אם תחטא תהא לה תשובה ואחרית תקווה. כל ספר תהילים הוא תשפוכת הנפש של אדם ענק הצועד, מועד ומתמודד.
ההבדל בינינו לבין ענקי עולם אלה אינו נעוץ בכך שאנו עמוסי יצרים ואילו הם קדושי עליון שיצר הרע אינו מתגרה בהם. אילו כך היו פני הדברים אזי ניתן היה לומר כי אין להם יתרון אמיתי על פנינו, שהרי בלא יצר הרע גם אנו מסוגלים היינו להגיע לגדולות… הפער בינינו נובע מן ההכרעה של הענקים הללו להילחם, להתמודד ולהכריע לאורך זמן את הקרב. אבותנו נקראו איתנים מפני שהיו עקשנים, כך מבאר ר’ צדוק הכהן מלובלין. אף ש”כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”, הגדול האמיתי יכול ליצרו. לעתים מבקשים אנשים להאיר את חולשותיהם של אבותנו על מנת לקבל גושפנקא לחולשותיהם, אנו מבקשים להאיר את דרכם והתמודדויותיהם על מנת לקבל השראה והוראה, כיצד עלינו לסלול את דרכנו שלנו.
סוכות. חג סוכות שאנחנו חוגגים בשמחה, הוא סיפורה של הדרך. איננו מציינים את ט”ו בתשרי מפני מאורע שאירע בו, אלא כביטוי לתהליך ארוך טווח: “למען ידעו דורתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים” (ויקרא כג, מג). בפסח אנו חוגגים את ההתחלה, את היציאה לחירות, בשבועות את רגע הפסגה של קבלת התורה, אך בסוכות אנו מעלים על נס את הדרך כולה. למראית עין בפסח ובשבועות יש סיבה אמיתית לשמוח, שהרי אירע שיפור מהותי במצבנו, זכינו לחירות פיזית (פסח) או רוחנית (שבועות), אך סוכות אינו מבטא נקודת מפנה, ובכל זאת זכה הרֶגֶל הזה לכינוי “זמן שמחתנו”. בעומק הדבר – השמחה טמונה דווקא בתהליך כולו, בדרך. בניגוד לרבים, שאושרם מצוי רק בפסגות של החיים, וממילא אושרם קטוע, התורה מחנכת אותנו למצוא את אושרנו בכל עת ובכל שעה, בחיים של התפתחות מתמדת, חיים של דרך.
שמעתי מהרב יו”ט חשין שליט”א כי מטעם זה ההקפות מסמלות את תפילות החג, המעגלים האין סופיים שאין להם ראש וסוף, כי אם תנועה בלתי פוסקת. בחג נידונים על המים ומנסכים את המים על המזבח, סמל למעגל התנועה של המים מלמעלה למטה וחוזר חלילה, מעגל אין סופי הרמוז בשרשרת האותיות מ-י-מ. גם המנהג לעטר את הסוכה בשרשראות מרמז על חשיבותה של הדרך. אולי בשל כך המצווה בחג היא להכניס את החיים הרגילים לתוך הסוכה, תחת כנפי השכינה. לא ברגע שיא של קודש עסקינן כי אם ביחס אחר לכל מהלך חיינו, יחס של שמחה כלפי הדרך.
בחג הסוכות אנו זוכים לארח בסוכתנו את האושפיזין, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. נדמה כי בחג הסוכות המפגש עם הדמויות הללו צריך להתמקד בעיקר בהבנת הדרך שעברו, ובזכותה זכו להגיע למעמדן הרם כאושיות אומתנו. מפגש כזה עשוי לסלול גם לנו את הדרך.
