“אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ”

שיחה לפרשת פינחס התשע”ח

איש על העדה
אחת הסוגיות שמסעירות את האומה הישראלית מאות ואלפי שנים, ואולי חלק ממנה מתברר השבת, היא סוגיית המנהיגות. לא ניכנס כרגע לשמות, לתפקידים ותדמיות, אלא יותר אל המהות. המהות, מקורה בהתעוררות של משה רבנו, המבקש מהקב”ה “יִפְקֹד ד’ אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה “. “אלוקי הרוחות”, הוא ביטוי מיוחד, כפירוש רש”י על פי מדרש ספרי: “גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו”.
ה’ עשה אותנו שונים, וכל אחד גלוי וידוע לפניו. אך איזה מנהיג יכול לסבול ולהלוך כנגד רוחו של כל אחד? אם נחשוב לרגע שהכוונה לביטוי המודרני ‘הכלה’, שמחלחל להרבה חלקות טובות ומטשטש אותן, נגלה את ההפך מזה. ממשיך הכתוב: “אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ד’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה “. לאן הוא צריך לצאת? את מי הוא צריך להוציא? איך יוציא ואיך יביא? עונה לו הקב”ה: “וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו “. מסביר רש”י לפי המדרש, קח לך: “קחנו בדברים”.
מנהיגות דורשת המון מסירות והקרבה, וממילא, זו מנהיגות אמתית. אז קח לך בדברים, תגיד לו, אומר הקב”ה למשה רבנו: “אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום”. שבח כזה, כדאי להתמסר ולהקריב בשבילו. והוא ממשיך: “וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם “. מה פירוש וציווית? אומר רש”י לפי המדרש: “על ישראל דע שטרחנין הם סרבנים הם על מנת שתקבל עליך”. מצד אחד ‘אשריך’ ומהצד השני, הם ‘טרחנים וסרבנים’, איך זה עולה בקנה אחד?
בנים אתם
התירוץ לכך הוא ששני הצדדים אינם על אותו מישור. על פי הפסוק “בָּנִים אַתֶּם לַד’ אֱ-לֹהֵיכֶם ” פוסק ר’ מאיר ש”בין כך ובין כך נקראים בנים “. “בין עושים רצונו של מקום ובין לא עושים רצונו של מקום”. בנים, הוא תואר נשמתי, שאינו מתחיל ולא מסתיים במעשים, גם לא בדעות. מגדיל הבן איש חי ואומר שמשיח יבוא מטבריה, כי שם קבור ר’ מאיר. המשיח גם יגלה את האמת שבמשפט הזה.
אם כך, “אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום” זה מצד נשמתם. זה דורש מהמנהיג אמון. אמון מוחלט ובלתי מסויג, שמה שנראה כטרחנות וכסרבנות, הרי זה רק מבחוץ, מהקליפה, ולא מגיע מבפנים, מהנשמה.
מנה עליהם מנהיג “שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד “. אין שום הצדקה, שום מקום, להכיל את הקליפות. יש מקום, ויש הצדקה, להכיל את הנשמה. נכון, כשמאמינים בנשמה אפשר להתמודד עם הקליפות. זה לא מייאש, לא גורם כעס ולא גורם שנאה, זה לא גורם לנפילת הרוח.

אשר יצא… לפניהם
אין זה קל. מי שמסוגל להנהיג את עצמו מסוגל גם לעורר את נשמתם של אחרים. מנהיג הוא קודם כל זה המנהיג את עצמו. “אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם “.
וכותב על כך רש”י לפי המדרש:
לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנא’ (במדבר כא) אל תירא אותו וכדרך שעשה יהושוע שנא’ (יהושע ה) וילך יהושוע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו’ וכן בדוד הוא אומר (ש”א יח) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש.
כדרך שעשו משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך. לעמוד בראש זה להתגבר על הפחד, על החששות, על המחשבה שמא המפקד לא יחזור הביתה. לעמוד בראש זה להיות לטובת החיילים, זוהי דבקות במשימה, זו אמונה בכלל ישראל, זוהי מסירות נפש לתקומתה של מדינת ישראל. ולכן מנהיגות היא מעל כל החשבונות האישיים.
אם הוא מסוגל לצאת ולבוא לפניהם; לשים בצד את כל הקטנות, את כל הקליפות, את כל הטרחנות, את כל הסרבנות ולגלות את נשמתו, את אחריותו ואת מסירותו, תהיה לו סייעתא דשמיא לעשות את זה גם מול כל המונהגים, מול כלל עם ישראל. הדרישה האמתית הזאת להנהיג את עצמו היא התנאי להנהגה אמתית של עם ישראל.