שיחה לפרשת חקת התשע”ח
בשם ה’ נזכיר
בפרקים שנקרא השבת יש כמה סוגיות, שלאחת מהן יש אולי השלכות גם בהפטרה, ונוגעת לכל סוגיית המנהיגות בישראל. כיוון שהדברים נלמדים ונאמרים בסמוך ל-ו’ בתמוז, יום הקרב הגדול באנטבה, ב’מבצע יהונתן’, נקדיש את הלימוד הזה לעילוי נשמתו של יוני נתניהו הי”ד.
מתוך התבוננות בדברי ימי ישראל, הבירור שעושה יפתח עם מלך בני עמון , יסודו בדברים שמופיעים בתורה בפרשתנו . התורה עוסקת במערכת החסים הבינלאומית עם האמורי, עם עוג מלך הבשן, ועם עמים שחוששים מאוד מכניסתם של ישראל לארץ ישראל ומצפים לשעת כושר לתקוף את ישראל בנקודות התורפה. זוהי דרכם מקדם של שונאי ישראל. וכשהם מוצאים מקום של חולשה בגלל הסתלקות ענני הכבוד, בעקבות פטירתו של אהרן הכהן , הם חושבים שעם ישראל הולך להפסיד את המערכה וזה הזמן לתקוף.
ואויבינו, כאז כן היום, אינם בוחלים בשום אמצעי לתקוף ולהציק לעם ישראל, כולל לקיחה בשבי. לעם מוסרי כעם ישראל יש קושי נפשי לשאת את הרשעות והאכזריות הזאת של אויביו. גם במוסריותנו רואים אויבינו חולשה וחושבים שאולי סוף-סוף יוכלו לנצח את עם ישראל.
אלא שמתגלה כי מה שחרש בתלם הוא משה רבנו, בהביאו את דבר ה’ אל המערכה, בהצמיחו כוח של אמונה בישראל – שאת היכולת להילחם אנחנו לא מגייסים מעצמנו, אלא “וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ד’ אֱ-לֹהֵ?ינוּ נַזְכִּֽיר “, שלימים מופיע במשנה, “הן בָּאין בניצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום “.
ואמנם, בעקבות התורה, מופיע יפתח, שעל פניו לא היה מגדולי עולם ויצאה לו תדמית שכשירותו וכשרותו מוטלים בספק, ובכל זאת הוא יודע להגיד:
“הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ד’ אֱ-לֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ “.
מלחמות ה’ נלחם יפתח. גם אם הוא שופט זמני, גם אם לזמן מסוים עם ישראל צריך אותו, הנה -ככתוב בגמרא , בעקבות פסוקים משמואל – שולח ה’ נביאים, שופטים, מנהיגים, גיבורים, שחלקם לא נראים מתאימים, וחלקם ודאי מתאימים. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום.
משעבדים ליבם לאביהם שבשמים. מבצע יונתן,
היכולת של ישראל, כפי שמוזכר באופן לכאורה עקיף סביב נושא נחש הנחושת וההשוואה במשנה באותו העיקרון גם במלחמת עמלק – היא ההסתכלות כלפי מעלה ושעבוד ליבם לאביהם שבשמים.
איננו נלחמים למען הישג חיצוני כלשהו, איננו עם ששם את הכוח כאליל, אלא אנו משרתי הצדק והמוסר. כדברי יוני נתניהו הי”ד, בשעה שהמטוסים בדרכם להציל בחסדי ה’ את החטופים בנמל התעופה אנטבה באוגנדה. הוא עובר מלוחם ללוחם, וכעדות הספר ‘הקרב האחרון’ שכנתב עליו ועל המבצע, הוא אומר לכל לוחם: “אנחנו חייבים לנצח במלחמה”. ומוסיף שני דברים שאילו היה קצין אומר אותם היום, אינני יודע מה היה סופו. האחד, שמדינת ישראל היא לא סמרטוט; לא יסחטו אותה, ולא יאיימו עליה. והדבר השני שהוא אומר: “זו מלחמה של הצדק ברשע”.
המלחמה בטרור; בעפיפונים, בבלוני ההליום, בקסאמים, בחומרי נפץ, אלו גילויים שונים של אותה אכזריות ושחיתות שעם ישראל מחויב להילחם בה בגלל מוסריותו. ואם ישתוק, יתרפה ויגמגם, הוא עלול לגלות צדדים לא מוסריים בהתנהלותו.
לסוגיה הזאת מקדיש יוני נתניהו את דבריו לפני הנחיתה באנטבה. זאת מלחמה של הצדק נגד הרשע ומי ששייך, רוצה ומסור לצדק, מצוותו, חובתו ואחריותו להילחם ברשע.
זאת אחריות בינלאומית. מעצמה כמו ארה”ב מבינה זאת, אז וגם היום, ובאותו משט בינלאומי לכבוד יום העצמאות המאתיים של ארה”ב שהתקיים כמה שעות אחרי מבצע יהונתן, “מבצע הניצחון של הצדק באנטבה”. עומדת האומה האמריקאית ומריעה ואומרת: “אלוקים נתן לנו מתנה לכבוד יום העצמאות – ניצחון הצדק על הרשע”.
ייתן ה’ לדור הזה ולכולם – הארת העיניים, פתיחות הלב, להיות באמת, במסירות בכנות, בענווה מקדשי שם שמים. להיות מגלי התורה במוסריותה, האומה במוסריותה ומגלי היכולת במלחמה באויבי ישראל להתנהל בגובה הטהור של נשמתם של ישראל.
