שיחה לפרשת תצוה – זכור תשע”ח
וראך ושמח בלבו
סוגיה גדולה נמצאת בפרשת תצוה. מי זוכה ומדוע, שעל בגדיו יהיה החושן, עם האורים והתומים? אהרן הכהן. האם בשל קדושה, צניעות, תורה, עולם רוחני, אמונה? הכול נכון . אבל אומר רש”י: כיוון שעל אהרן הכהן נאמר “וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ “, בגלל נקיות הלב הזאת, זכה לאורים ותומים .
היכולת של הכהן הגדול להיות כלי להופעת דבר ה’, מעבר לכל ההכנות והמאמצים, מעבר לכל ההשתדלויות, נמצאת קודם כל בטהרת הלב. לב נקי מקנאה, מתחרות, ומשאר חשבונות אנושיים. “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ ” מי שיש לו לב טהור ונקי נושא על לבו את שמות כל בני ישראל, על כל מחנותיהם, על כל גווניהם.
הצידוק המוסרי
אנחנו נלחמים מול עמלק; מול קנאה, תחרות, כפיות טובה וגאווה. לבנו לב טהור – ואנחנו ננצח במלחמה הזאת. לא ביום, לא ביומיים, ולא בקלות, ובדרך מסובכת, שעולה ויורדת. אבל בסופו של דבר, מה שיכוון וישפיע בעולם, יהיה טהרת הלב.
כך אפשר להבין נקודה שמאיר ה”אור שמח” בצורה סמויה, בפסוקים במלחמת עמלק. שאול המלך סופר את היוצאים לקרב במלחמת עמלק:
“וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה “.
שני מספרים שלכאורה צריך לחברם, אך עשרת אלפים, כפי שמציין הפסוק, הם שבט יהודה. אומר ה”אור שמח”: שבט יהודה זכה למלכות בגלל העשרת אלפים, כיוון שאינו מפקפק במלחמה עם עמלק.
עולם של רגשות הוא עולם אנושי. רחמים, אכפתיות, כאב, וכיו”ב עלולים להוביל לחוסר רצון ליזום ולהשתתף במלחמה. אבל, כמו שאומר המלבי”ם , לחמול אסור בשום אופן; אסור לנו לחלוק על הצידוק המוסרי של מלחמת עמלק. אדרבה, כל מי שחומל על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים .
המוסר האנושי הוא מוסר חלקי, מוסתר. יש בו גרעין, אך אין הוא יכול להיות השופט. השופט של המוסר הוא מי שיצר את העולם וברא אותו, רק עליון אחד, רק הקב”ה. ולכן עשרת אלפים שאינם מפקפקים, שאינם חומלים, הם מספר בפני עצמו. ולכן הם הזוכים למלוך על ישראל.
לא קל ולא פשוט בעולם המודרני. יש דברים הנחשבים בעיני הפוליטיקה והתקשורת, אולי גם בעיני מערכת המשפט, כדברים לא נאותים, או כשנויים במחלוקת. אבל הגיע הזמן להגיד את הדברים באמת. לא לפחד להיות אנשי אמת. בתנאי שהדברים באים מתוך ענווה, מתוך טהרה, מתוך לב טהור. בלי התנשאות, בלי כוחניות, בלי שום צל צלו של איזה כתם אנושי.
ונתן לך רחמים ורחמך
הזיכרון בעם ישראל הוא מושג חי ונושם. הוא נותן כוח וכיוון. לא נשכח ולא נוותר על זיכרון המלחמה בעמלק. על כך שכשיצאנו ממצרים, היחידים שהעזו להילחם בנו היו העמלקים. ועם זאת, העובדה שלא נשכח לא הופכת אותנו חלילה לאכזריים.
כמו שאומר “אור החיים” הקדוש על הפסוק “וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ “, שנאמר אמנם בהקשר של עיר הנידחת, אך כוונתו היא שאין אנו רוצים שמידת האכזריות תישאר בנו.
ויתחזק דוד
ובהקשר זה הלימוד הגדול הוא מדוד המלך, היוצא למלחמה עם העמלקים שלקחו בשבי נשים וילדים בצקלג . וזאת, רק לאחר שהוא מתחזק בה’ אלוקיו: “וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה’ אֱ-לֹהָיו “. היום למילה ‘להתחזק’ כמה משמעויות. אך בפסוקים , ההתחזקות היא השאלה באורים ותומים.
לאחר שנשבו הנשים והילדים של העיר צקלג, קיים לכאורה כל הצידוק האנושי לכך שאדם ייצא להגן על אשתו וילדיו. אבל אם אין חותם אלוקי – הוא לא יוצא. לקרב עם עמלק, לקרב עם אויבי ישראל, הולכים רק מתוך שליחות אלוקית. לכן הוא מסוגל בהמשך לעצור, לרחם (לא’לחמול’), לתת מים, לחם ופלח דבלה למצרי שהושלך בשדה .
אצלנו אין נוטשים אנשים, זקנים כצעירים, גברים ונשים. כולם עם אחד. יש הבדלים, הבדלי אופי, הבדלי נפש, אבל לא חלילה הבדלי ערך. וכיוון שדוד המלך, בהכנתו את המלוכה הוא טהור ונקי, הוא מסוגל ללכת לקרב האישי-משפחתי, יישובי-קהילתי, רק מתוך השליחות האלוקית. לכן הוא גם נשאר רחום. לא חלילה מבולבל, לא חלילה רכרוכי. אלא זקוף קומה, יודע את מלאכתו, עושה אותה עד תום, וכל הזמן שומר על השליחות האלוקית.
לך כנוס את כל היהודים
“חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו” , כאיש אחד בלב אחד, להיות מה שאנחנו באמת, להיות עם חופשי בארצנו, להיות נושאים מבטנו וליבנו אל השמים , להיות פתוחים לליבנו, למוסר האלוקי, להיות נקודת אור לעולם כולו, לא מפני שאנחנו מצטיינים, לא מפני שאנחנו כל כך טובים, אלא מכיוון שאנחנו שליחות ושליחים של ההנהגה האלוקית. לכן מותר לנו להתחזק כמו שהתחזק דוד המלך, כמו שהתחזק מרדכי, כמו שהתחזקה אסתר.
מותר לנו לרצות להיות באמת חלק מעם ישראל, היוצא לקרב בטהרה, מתנהג בטהרה וחוזר בטהרה. מתוך כך, כשעומד על עם ישראל מלך , כשעם ישראל מתאחד, אז נמס כוחו של עמלק, מתפזרת הטומאה העמלקית.
