“יפות מראה: סימן הוא לימי שובע” – רש”י על הפרשה

פרק מא פסוק ב
ב. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
רשי-
יפות מראה: סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה:

“סימן הוא לימי השובע” – “ימי השובע” הוא רמז למעמד נפשי קיומי איתן, כשמוצא אדם את “מקומו האישי” והוא “עשיר השמח בחלקו”, יש לו כל, כמאמר יעקב. אין הוא נמצא תחת מצב של “רעב” וחסך מפחיד שגורם לו העדר בטחון קיומי, המעורר בו חשדנות ועוינות כלפי אלה הנמצאים עמו באותו מרחב, ונדמה לו שהם “ממעטים אווירו” בחינת “אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת”. וכל זאת למה?! כי אינו שם ליבו ליופיו שלו, לִיִפִי נשמתו. רעבון זה פוגם את הדימוי שלו עצמו וגורם צרוּת העין ליפי חברו וקושר בו חסרונות רבים המציירים אותו בעיניו ככעור ודחוי, צר ואויב. ו”כמים הפנים לפנים” משיב חברו מלחמה, בפרט כאשר הוא עצמו שרוי גם כן בימי “רעבון” משלו. מה שאין כן ב”ימי השובע”, כלומר כשהאדם מקבל את עצמו על כל חלקיו, הטובים וגם אלה הטעונים שיפור ואת כולם הוא מזהה כ”חלקת האלוקים” שניתנה לו “לעובדה ולשומרה” וממילא דעתו שוקטת כשמוצא בקרבו את כל הנחוץ לו לחיות חיים הגונים מלאי משמעות והוא מלא קורת רוח, שבע ודשן מברכת הקבלה העצמית ו”נראה יפה” בעיני עצמו וממילא חברו אף הוא “נראה יפה” ואינו עוד כצר ואויב בעיניו כשמכבד את מקום חברו ו”טובים השניים מן האחד.” “…שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה”.
ומה טוב להביט באור נרות החנוכה ולראותן כהשתקפות אור נשמתו, ממש “נר השם נשמת אדם” ומתוך כך “ישמח בחלקו” ולא תהא עינו צרה בחברו ויקבל כל אחד בסבר פנים יפות.
ומעין זה אמרו חז”ל “מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים”, כיוון שלגודל ורוממות קדושתה היה כל יחיד ויחיד מוצא בתוכה את מקומו הפנימי ושב הביתה ממקום גלויותיו “גלות האני” – חרפת חטא אדם הראשון לאחר שחטא ולא ידע להשיב על שאלת האלוקים אַיֶּכָּה?! – וממילא נכלל בזולתו ולא שולט הפירוד להרגיש את צרוּת המקום במעמד חברו אלא כולם היו כאיש אחד בלב אחד. “כעיר שחוברה לה יחדיו” -” שעושה את כל ישראל חברים”.