“ויותר יעקב”
רש”י “שכח פכים קטנים וחזר עליהם” (חולין צא א)
“מכאן שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם
וכל כך למה? לפי שאין פושטים ידיהם בגזל”
הזהירות בגזל מעלה את ערכו של הממון בעיני הזהיר, כי מייחס הממון לזולתו ולא פוגם זיקתם. כי זיקת האדם לממונו מלמדת על היחס הערכי ביניהם, לומר שבכוח הממון יכול האדם להרבות חילו הגשמי וממנו יוכל ליצור לו כלים מכלים שונים להוציא על ידם הרבה מרצונותיו לפועל, בין רצונותיו הטבעיים בין הרוחניים יותר. אם כן ביחס הנכון בין האדם לממונו תלויה שלמותו ו”עני חשוב כמת”. והפליגו חז”ל במעלה זו של הזהירות בגזל וקבעו כי “מאן דבעי למהווי חסיד יזהר במילי דנזיקין” כלומר תלו מעלת החסידות בזהירות זו. וכשתושג חיבת הצדיק לממונו במעלה רמה שכזו תהיה עוד גדולה מחיבת גופו, כי גופו לבדו, עם כל היותו נרתיק לנשמתו, בלא ממון לא יוכל לפעול גדולות ונצורות. ולכן ציינה התורה ברוב הדר את עושרם של אבות האומה להורות שממנו עשו להם “מצעים להשתרע” עליהם שפע אידיאלים שלהם, כי מבלי כל אותם האמצעים לא יוכל האדם להוציא אל הפועל את כל שכיות החמדה האצורות בנשמת אלוק שבקרבו והרי הוא כ”גולם”. וזו היתה גנותם של דור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל ש”היה זה גוזל מחרשתו של זה וזה גוזל קרדומו של זה”, היינו שהיו מפקיעים זה מזה את מכשירי החיים ונותרו אלו ואלו ערטילאיים בלא יכולת מימוש רצונותיהם – כי היכן ישתרשו זרעי חייהם בלא מכשירי החיים שהממון משכללם.
