“ויְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ….”

(בראשית א, כח)

רש”י:
וְכִבְשֻׁהָ – חָסֵר וָי”ו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַזָּכָר כּוֹבֵשׁ אֶת הַנְּקֵבָה, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית.

אמרו חז”ל: “…דתני ר’ חייא אין אשה אלא ליופי…” (כתובות נט, ב) ו”נקנית במשיכה” שמושכת עינו של האיש בפאר חיטובה ו”חיתוך הזהב” שלה. אבל אין יופיה זה מטרה לעצמה אלא אמצעי הגון המשכלל את “ריקוד החיזור” הגברי, לחזר אחר אבדתו ולהשיבה לו. אבל כשהכשרון הנקבי הזה דורך בעוז רב מדי ומתפשט מחוץ לגבול הראוי לו ניכרים בו מיד חסרונות כבירים עד שיסגל לאשה שכזו אופי זנותי ו”יצאני” וכדינה שנכתב בה :

“וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב
לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ”. (בראשית לד א)
וקראוה חז”ל “יצאנית” שזה היה אצלה טבעה הנשי שעבר את הגבול הראוי. אמנם מבלעדי שפעת החינניות הנקבית החמימה לא יתעורר האיש בעל ה”שכל הקר” לבקש את זיווגו, אבל אליה וקוץ בה, כי תיכף שיתעורר בו הרגש לעומתהּ צריך מיד לתבלו ולשתף עמו את כוחו השכלי פן תגרום התפשטות רגשותיו לסילוק השכל לגמרי, ובסילוקו, כבר אש התאווה היוקדת תאכלם לבטח. לכן צריך על זה ברכה וצו אלוקי שיהא הזכר כובש יפה את התעוררות החינניות הנקבית היתרה של האשה, ואז הכל ילך למישרים. ודומה שהפרת האיזון המקודש הזה, הנדרש בין שכל האיש ורגש האשה, הוא היה הפתח שהנחש הקדמוני חדר בעדו לפתות את האשה כי הבחין בעורמתו שלא פעל שכלו של אדם את פעולתו המאזנת על רגש חווה אשתו, ומצא כאן מקום ללבות בה את היסוד הרגשי ביחס לחמדת הפרי האסור ורווחיו המדומים. והתעוררות רגשותיה התפיחו את רגשות אדם בעלה, ולא אזר עוד שכלו עוז להפריך דבריה ולצנן רגשותיה וסופו שאכל עמה מן הפרי האסור, ובא המוות לעולם כשסולקו ידי השכל הבהיר ונחלש כוחו להבדיל כראוי בין קודש וחול ובין אור וחושך. והתמעטות ההארה הנשמתית לא הניחה לתו הנצחיות לשלוט בגוף שעושר כוחותיו ש”נבנה מחורבנו” של השכל היה “שמור מעתה לרעת” האדם. ולכן תראה שתיכף אחר החטא עוד יותר הודק ציווי השליטה השכלית ברגש הנשי שנאמר :
“… וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בראשית ג יט). וכרש”י שם: “לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך”. שעוד יותר נדחק חופש הרגש הנשי ומעתה הושם מתג ורסן גם על “פִי רגשותיה” וצורכי תשמישה אף אל מול בעלה, שיהו תלויים עוד יותר ויותר בקדימת השכל ופתחון פיו כתשובת המשקל לקלקול שיצא מהפרעת סדרי השכל והרגש.