משנכנס אדר גמלה בלבי החלטה – אתחפש! החל מראש חודש אתהלך בתחפושתי. לא בשעשוע חפצתי, רציתי לחפש, לחשוף, לגלות את עצמי. נפרדתי במבט מכל רכושי, עמדתי על רגלי והכרזתי: “הריני מדיר עצמי מכל אשר לי. מביתי ומכספי, לבד מן התפילין וטליתי, אין לי חלק ונחלה בעולם לבד מן הבגד אשר על בשרי. כל זאת למשך שבועיים, עד יחלפו ימי הפורים”!
הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד, יושב בחוסר כל בפינת רחוב מרכזי, בעיר שאינה עירי. באחת נהפך עלי עולמי. מן הרצפה נראה העולם שונה כל כך. מרוחק, מנוכר! האנשים גבוהים מכפי מידתם. אפילו ילדים החולפים על פניי- גובהם כפליים משלי. חשובים הם ממני.
שעות אחדות ישבתי כך ברצף, עוקב אחר מרוצת הבריות. שותף סמוי לחלקי שיחות, רואה ואינו נראה. למטה מעשרה טפחים אין העין שולטת, ואני התכווצתי לכדי שלושה בלבד, מוטב כך, שמא יראוני. כאבק דק שלא נחשב, עני הנני, חשוב כמת!
השעות נקפו. ראשי נסמך על כפות ידי, בושתי וגם נכלמתי להרים פניי, וביותר התביישתי לפשוט ידיי.
מאז אמש דבר לא בא אל פי, מעיי תובעים את שלהם. אחרי הכל, בהן לא נמלכתי שעה שנשאתי נדרי. מיני מאכל חלפו בדמיוני. כך דרכו של הדמיון, מאכיל רעב במזון לא לו. תחילה מועיל הדבר לשכך הרעב, תחושת שובע מתפשטת, כעבור משך זמן המעיים הומים ביתר שאת. בלי משים תחבתי את ידיי לאחוז בארנקי. לשווא, אין הפרוטה מצויה בכיסי. התהלכתי אנה ואנה, ובצר לי שבתי אל פינת הרחוב.
האמינו לי, לא אני פשטתי את ידי. ידי נפשטה מאליה, רועדת, נבוכה. אולי בטני ציוותה עליה להיפתח, מכל מקום לא היה זה אני! מאחר שמצאתי את ידי כך, פשוטה, גיליתי שידי אינה אלא בבואה שלי עתה, לפתע הפכתי כה פשוט. ידי פשוטה ואני פשוט כמותה.
לראשונה בחיי נזקקתי לבריות. אנשים שעד אמש נהגתי בהם כשווה בין שווים, חלקם אף כפופים לי בעבודתי, סרים למרותי. אלה היו עתה מפלטי. “אני כאן, אני אדם, יציר כפיו של בורא עולם”, זעקתי בלי קול. “אנא הבחינו בי, הנני רעב, הנני עני”! ידי פשוטה, לבי מייחל, והנה הם, עוברים ושבים, איש לעיסוקיו. רובם אינם רואים. מקצתם מבחינים בי בזוית עינם, מפנים מבטם, מחישים צעדיהם, מתעלמים. יש אשר שפטוני במבטם: ‘ודאי ארמון בונה הוא מן הצדקות שלנו’, הם חושבים. אחרים פושטים ידיהם לצדדים כאומרים: ‘אין לנו, מצטערים’. משתתף אני בצערכם, אנשים יקרים…
שמונה בערב. יממה חלפה מאז סעודתי האחרונה. אילו הייתי פונה לרב כבר היה מתיר נדרי. על דעת פיקוח נפש לא נדרתי! עודי מהרהר, עיני עצומות, לפתע חשתי כמן צורת מטבע בידי. אורו עיני- חמישה שקלים! מעולם לא האירה לי מטבע כך. רציתי להודות לאיש הגומל עמי חסדו. חפצתי לחבקו, לנשקו, אך הוא חלף. הניח כספו בחטף ונעלם. בין כך ובין כך, ספק אם היה נעתר לחיבוקו של אביון בפינת הרחוב.
שעה קלה אחר כך שוב התחושה המשכרת של העגול העגול הזה מונח בכפי. עשר אגורות… לעולם, כך נשבעתי, לא אתן לעני עשר אגורות…
חצות לילה, עשיר הנני, ארבעה עשר שקלים ושבעים אגורות. קניתי לחם וגביע לבן, ‘לא על הלחם לבדו יחיה האדם’… פרשתי לישון במקום מסתור ברחוב צדדי. הקור מקפיא, חודר לעצמותיי, עדת חתולי רחוב מאיימים על שארית הלחם שהטמנתי לצידי, שמא יחסר ביום המחר…
באישון ליל כבר התייאשתי מן השינה, מצאתי עצמי עומד מול ריבונו של עולם. תפילה לעני כי יעטוף. תיקון חצות! מימיי לא חשתי כך את צער השכינה, את כאב העולם שאינו מתוקן. מימיי לא התקרבתי כך לאבי שבשמים. מצאתי עצמי שופך שיחי, מתחנן לפניו שייטע בי כוח לעובדו ביום המחר, שיעזור לי להביט בעין טובה על בריותיו, שאלתי ממנו השלמת חסרוני, חסרון מעיי… שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע”!
תפילות היו לי לילותיי, אך לא רק תפילות. פעמים כמעט נשברתי, ומצאתי נחמה, אל תלעגו לי, בחפיסת סיגריות. מדורה קטנה בקצה הסיגריה האירה לי את הלילה, הפיגה את הצינה והשעמום. נתתם לי צדקה לקנות אוכל. יודע עני…
כחלוף שבוע הבחנתי כי איש לא שאלני לשמי. גיליתי כי עני הוא איש נטול שם, ואך לפני שבוע קראו לי ‘אדוני’…
לא רק בשמי אין חפץ, גם ממגעי התנזרו. אותם ששימחוני במטבע נשמרו לבל תיגע ידם בידי, שמא תדבק בם דלותי…
השתוקקתי לפנות אל אחד האנשים ולבקש: “שב עמדי! אל תברח מפניי. זה שבוע שלא התעניין בי אדם ורק תפילתי שיחתי. יותר משחפץ אני בממונך זקוק אני ללבך, הטה אליי אוזנך ושמע! יודע אתה מי אני? מה שמי? מה עובר עליי? ואני… רק שבוע עני הנני…
אך מי ישב עימדי?! מה להן לבריות בצרתי… מזה שבוע לא באו מים על בשרי, וריח גופי…
אותו יום דל היה בצדקה, בטני תבעה את שלה בעוצמה. כמעט שהלכתי לבית עולמי, אלמלא עני אחד שפנה אליי בערבו של יום והעניק לי מעט מחלקו שקיבץ, ‘מעשר כספים’ הפטיר. רעש לבי!
הנני העני, עשיר אנוכי. עושר שלא ניתן למששו בידיים. עושר רוחני. כמה ענווה ניתן לרכוש על מרצפת רחוב מאובקת, כשפניך למטה ולבך למעלה, כמה פשטות יש במי שידו פשוטה. כמה הכרה בטוב חסדו של ריבון העולמים ובחסדן של הבריות. לכמה אמונה זקוק עני על מנת להכריע כי ימשיך לחיות. שם, על הרצפה, אין שררה ושרידי גאווה, אין שליטה ומריבה.
איש עשיר, איש יקר, אל תלך! שב עימי. גם ממני ניתן ללמוד. הנני עשיר, הנני העני!
(על פי עין אי’ה שבת א’ פרק ב, כז)
