“נעשה ונשמע”

אחרי שזכינו להתגלות התורה כולה, “תורת ד’ תמימה” , בכלל כלליותה, במעמד הר סיני שבפרשת “יתרו”, ובפרטי פרטיה בפרשת “משפטים” – בסדרי החיים החברתיים בין אדם לחברו ועד סדרי החיים הדתיים בין אדם למקום, ואפילו בירורי חשבונות כלפי כל החברה האנושית ובעלי החיים – אז מתגלה עניינו המיוחד של ישראל ואורייתא בכל תוקפו. מופיעה ההגדרה האמיתית שלנו, המוזכרת ב”אורות התורה” בהתחלת הפרק על לימוד ומעשה: “נעשה ונשמע” . זהו סוד ישראל, כלשון הגמרא שבת : “מי גילה לבני רז זה”. לכאורה, הביטוי “נעשה ונשמע” מוזר מאוד. הסדר הנורמלי הוא נשמע ונעשה: נשמע ונדע מה נעשה, ואז נעשה. אנו לא נורמליים, אנו על נורמליים, מעל הנורמליות האנושית הרגילה. איננו צריכים לשמוע מה היא ההלכה בשולחן ערוך. הגדרתנו מיוחדת היא, שאנו “בעלי נעשה ונשמע”, המקדימים נעשה לנשמע, המחברים את הנעשה לנשמע. חז”ל מזכירים שזה סוד על אנושי, פּלאי, המתנשא מעל הסדר האנושי: “מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשין בו!”. זהו סוד של מלאכים, כפי שנאמר בתהילים: “ברכו ד’ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו” . רז על אנושי זה מתאים למלאכים ולא לבני אדם: בני אדם צריכים לשמוע לפני שהם עושים. אבל מציאות עם ישראל היא של “נעשה ונשמע”.
הגדרה מפורסמת זו ידועה לכל יהודי בריא. כך ינקנו משדי אמנו, כך למדנו ב”חדר”, כך גדלנו. מסירות נפש זו לדבר ד’ היא הייחודיות שלנו, היא הגאונות המיוחדת שלנו, היא זיהוי עצם היהדות שלנו. ומתי מתגלה ענייננו המיוחד? אחרי פרשת “יתרו” ואחרי כל “המשפטים אשר תשים לפניהם”, אחרי כל פרטיה ודקדוקיה של תורה בין אדם לחברו ובין אדם למקום; אחרי כל הבירור הגדול והופעת האור הגדול, מתגלה מה אנו ומה חיינו ואיזה מין אנשים אנחנו. זאת טבעיותנו המיוחדת: סגולת ישראל. מתוך התגלות כל התורה כולה בכלליה ובפרטיה, מופיע החשבון הברור של מציאותנו, מופיעה שלמות עבודת הקודש: “נעשה ונשמע” .