מלחמת יום הכיפורים

יריחו והעי. וביום השביעי התחולל הנס. כבמטה קסם, מטה
האלוקים, ניתן האות וחומת יריחו הבצורה
נפלה ארצה משל היתה חומת שלג נמסה. רוח העם
מרחפת על פני הארץ, אין מעצור מפני תחושת
ההתעלות. עוד מעט קט תיכבש כל הארץ לפניהם.

אופוריה אוחזת
בכל, אין כל חשש עוד מפני האויב. הארץ משתוקקת
לפתוח לפנינו את שעריה. והיא תעשה כן באין
מפריע. מי יעיז לעמוד בפני הרוח הגדולה?!

כיבוש העי, השלב
הבא במלחמת שחרורה של הארץ, נראה כל כך טריוויאלי,
כלא נחשב לעומת הניצחון ביריחו. "אל תיגע
שמה את כל העם" (יהושע ז, ג) מבקשים הלוחמים
מיהושע… ובאמת, צבא העי לא יוכל לצבא שמוסס
באחת את החומה הבצורה. אלא שלפתע משהו משתבש.
בניגוד לכל הציפיות, צבא ישראל מובס, מתרסק
ונסוג. האופוריה מתנפצת, השבר עצום, הראש
מורכן, "וימס לבב העם ויהי למים" (פסוק
ה). תבוסה! מישהו שלח ידו בחרם, מישהו תירגם
את הניצחון הגדול על יריחו למטבע של אינטרסים
ושחיתות. מישהו לא השכיל להבין כי מלחמת
יריחו היתה מלחמת ה', ואגר לעצמו רווחים
קטנים. מישהו עכר את המחנה והקטין את הנפח
מן הממד האלוקי. כשהכל קטן הופך הקרב ממערכה
אלוקית ל-'כוחי ועוצם ידי'. המערכה כשלה
ולא תתוקן עד אשר יבוער הנגע, ולאחריו, בלא
אופוריה, תישלח מסה משמעותית של חיילים
לקרב ותנצח.

ששת הימים ויום
הכיפורים. ההיסטוריה
חוזרת. שוב המטה האלוקי מופיע, הפעם מסתתר
היטב, סמוי מן העין. בענווה מנווט אלוקים
צבאות את קשרי המלחמה, נחבא מאחורי הקלעים,
למראית עין הקרב הוא נחלתם של מפקדים מוכשרים
וחיילים אמיצים. אל מסתתר… בתוך ששה ימים
הוכרעה המלחמה, נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו,
נמס לבם. חומת העיר העתיקה הובקעה, והנה
שוב הקולות ההם, קול שופר מהדהד בירושלים.
מי אשר אוזן רגישה לו לא יוכל שלא לשמוע
בשופר הירושלמי הד לשופרות יריחו, לא יוכל
שלא להשוות את ששת הימים הללו לשבעת הימים
ההם. אך לא הכל זכו ברגישות הזאת… ושוב,
אופוריה. מי יעיז לעמוד בפני הרוח הגדולה?!

כבימים ההם כך
בזמן הזה. מישהו שלח ידו בחרם. מישהו תירגם
את הישגי המלחמה למונחים אנושיים קטנים.
הפעם לא היה זה איש אחד, כי אם הלך רוח ציבורי,
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"!
מישהו בחר להעלים עיניו מיד ה' ולהתעלם
מן המשמעות הרוחנית של המחוזות אליהם שבנו.
כל כך נעים לשגות באשליות, במקסם השווא
כאילו אנחנו הנסנו את אויבינו. מישהו הקל
ראש באויב, התעלם מנוכחות ה' בקרב וניכס
לעצמו את גודל ההישג.

ושוב כבמלחמת
העי (ר"ת- עוצם ידי) הראשונה, תחילתה של
מלחמת יום כיפור בניפוץ הדמיון המשלה אותנו
לחשוב במושגי גאווה עכורים. תדהמה אוחזת
בכל ותחושה כי נגזר גורלנו. לבסוף יוצא
עם ישראל מן הקרב כשידו על העליונה, אך דומה
כי למן המלחמה ההיא רוח נכאים מנשבת במחנה.

שם למלחמות. מאז קום המדינה ידענו קרבות
מרים אך לא הצטיינו בהענקת שם ראוי למלחמות,
להוציא אולי את המלחמה הראשונה. על מנת
להעניק שם הולם למלחמה, עלינו להשכיל ולהבין
את מהותה, משימה עליונה שטרם נמצא לה פנאי
בלוח המאורעות הצפוף… בצר לנו נקראו המלחמות
על שם מקום התרחשותן (סיני, לבנון, עיראק
ולבנון השנייה), אורכן (ההתשה, ששת הימים)
או מיקומן על לוח השנה (מלחמת יום הכיפורים).

ובכל זאת אין
שם מתאים למלחמה ההיא יותר משמה, מלחמת
יום הכיפורים. נדמה שכל תפילות היום הזה
זועקות את התובנה הראויה למלחמה העקובה
מדם.

"על חטא שחטאנו
לפניך בנטיית גרון, בעיניים רמות, בקשיות
עורף"… חטא הגאווה, חטא המחשבה כי הניצחון
הוא שלנו, חטא העיוורון מראות את יד
ה' ולהבין את משמעון הניצחון. חטא ששת הימים
שנפרע ביום הכיפורים. ועם הפירעון עלו והופיעו
מילות התפילה: "מעשה אנוש: תחבולותיו
מזימה, שבתו בתוך מרמה, רפידתו רימה, קבור
בסעיף אדמה, ואיך יתגאה אדם להבל דמה?!"
ומתוך הכרת גבולותיו הצרים של האדם נישא
המבט אל על: "מעשה אלוהינו: פודה משחת
עמוסיו, קדוש מפליא ניסיו, רחום למרציו
ומכעיסיו, לכן יתגאה ורחמיו על כל מעשיו"!

מאורעות המלחמה
משיבים את האדם לעמדת התחינה: "חמול על
מעשיך ותשמח במעשיך", ולהכרה מהי משימת
חיינו עלי אדמות: "תוקדש אדון על כל מעשיך,
כי מקדישך כקדושתך קידשת. נאה לקדוש פאר
מקדושים".

בערוב היום הקדוש
אנו עומדים בתחינה לפני בורא עולם, שנכיר
את ייעודנו בעולם בדרכי נעם ולא דרך אימי
המלחמה. "אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה
בשעת הנעילה"!